¹²

(בּמוֹעצת “אחדוּת-העבוֹדה” לעניני הקבוּצה, כ“ג בּאדר א' תרפ”ז)

בּעצם מפקפּק אני, אם כּדאי לי לקחת רשוּת-דיבּוּר בּשאלה זוֹ. שמעתי דברי הוֹכחה לחבר אחד, שאיננוּ מבין כּבר את הענין, משוּם שהוּא נמצא מחוּץ למשק זה ארבּע שנים. אחר אינוֹ מבין, משוּם שהוּא רק שנה אחת בּמשק. אם כּכה – אף אני פּסוּל. דברים כּאלה מעידים מַהי הגישה לויכּוּח. אני גם רוֹגז – כּדברי לֶבקוֹביץ. ולא משוּם קנאוּת, ולא מפּני שאני חוֹשב כּי יש צוּרת-משק אחת ויחידה – בּעינַי גם קבוּצה קטנה אינה פּסוּלה, וכן גם המוֹשב. אוּלם אני שרוּי בּצער קשה משוּם שאני רוֹאה בּחוּש כּי אין כּאן ויכּוּח חברי-עיוּני על שאלוֹת התנוּעה הקבוּצתית, אלא – מַצעידים את עין-חרוֹּד לחוּרבּן. כּוּלנוּ הננוּ מלוּמדי-נסיוֹן, וּמוּתר לנוּ כּבר לדעת לאן ענינים אלה מביאים. וּכשאני רוֹאה שאפשר לדגוֹל בּשם “משק” וּמתוֹך מלחמת-קנאוּת להחריב משק – אני נזכּר בּאוֹתוֹ חבר צמחוֹני, אשר למען הצמחוֹניוּת היה נכוֹן לרצוֹח נפש. ואצלנוּ כּאילוּ שוֹכחים כּי משק מוּרכּב מאנשים חיים ולא רק מאינבֶנטר וּמתכניוֹת.

מה בּצע בּויכּוּח? כּלוּם עוֹד נמצאים הדברים בּגדר של שיקוּל-הדעוּת וּבירוּר השאלוֹת? המצב מזכּיר את הריב הידוּע מתקוּפת ההשׂכּלה, כּשעמדוּ יהוּדי מינסק וצעקוּ: “שקוֹלס ניֶ ז’ילַיֶם!”³ (בּתי ספר איננוּ רוֹצים!). בּירוּרים לא יעזרוּ. לא בּאתי לשאלה זוֹ כּחסיד של הקיבּוּץ הארצי. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת דיבּרתי לא פּעם קשוֹת, אם לא על הקיבּוּץ הארצי, הרי אל הקיבּוּץ הארצי: כּשחשבתי כּי תוֹרוֹת שוֹנוֹת אשר הקיבּוּץ “מפַתח” הן בּלתי-בּריאוֹת וּמוּגזמוֹת – וגם את המגמוֹת הבּריאוֹת מפתחים בּוֹ בּיד חזקה, בּטֶמפּוֹ מוּגזם, בּלי התאמה עם התפּתחוּת חיי הקיבּוּץ – אמרתי זאת; מאידך, כּל זמן שחשבתי, כּי בּאוֹפּוֹזיציה המשקית בּעין-חרוֹד ישנם גרעינים בּריאים, הגינוֹתי על כּל דרישה הבּאה להבטיח את עניני המשק ולשמוֹר על אוֹטוֹנוֹמיוּתוֹ. אוּלם מוּכרח אני לוֹמר את האמת: זה מזמן נעקרה מלבּי האמוּנה שהדוֹגלים בּשם המשק שוֹמרים על המשק. כּשם שאמרתי קשוֹת לאנשי הקיבּוּץ, שגילוּ אי-הבנה ואי-התחשבוּת מספּיקה בּהתפּתחות המקוֹם, והם היוּ הראשוֹנים שגרמוּ קוֹשי רב, כּשם שהערכתי את ההתעוֹררוּת החיוּבית שבּאה להשרוֹת שלוֹם כּל-שהוּא, בּשעה שבּאתי לקבּוֹע את “הסטאטוּס קבוֹ” – כּך אני רוֹאה, לצערי, איך היצרים של חוּרבּן והרס התעוֹררוּ מחָדש, וכאן לפנינוּ לא מלחמה של שתי דעוֹת מסוּימוֹת ואפילוּ לא שני אינטרסים שוֹנים, אלא מלחמה של “צדדים”, אשר בּה הנַצחנוּת והנצחוֹן הם העיקר, ולא עצם הענין. אם יוֹמַיִם לפני המוֹעצה בּשאלת הקיבּוּץ, שנקבּעה בּעיקר על פּי דרישת מתנגדי הקיבּוּץ, פּוֹנים למוֹסדוֹת ההסתדרוּת לשלוֹח וַעדה – הרי שאין מה לברר.

לפני שנה היה בּעין-חרוֹד מצב של הבנת חוֹמר הסכּנה, ואילוּ ניתן להתקיים לסטאטוּס קבוֹ⁴ שנקבּע אז, היוּ הענינים מתבּררים ממילא, והתפּתחוּת הדברים היתה מוֹרה את הדרך. אז הגדרנוּ את המצב בּסיָגי בּרזל, והכּל הוֹדוּ כּי סידוּר זה חשוּב הוּא מאד לגוֹרל המקוֹם, אוּלם, כּנראה, קצרה הרוּח לראוֹת שהדברים מתנהלים בּשקט וּבסדר. החלטוֹת “הבּוֹררוּת” לא נתקיימוּ. המזכּירוּת בּוּטלה. קם חבר אַחראי והוֹדיע שנחוּצה אסיפה כּללית, ולא פּנה אפילו לאוֹתוֹ חבר שנבחר מטעם המשק ל“בוֹרר”. באַתמוֹספירה זוֹ איני רוֹאה כּל פּתרוֹן. וטוֹב שתבוֹא וַעדה של ההסתדרוּת ותשב שם חוֹדש ימים ואולי תחליט שהקיבּוּץ הוּא חזיוֹן חיוּבי אוֹ שלילי. אבל מה יהיה אם תבוֹא הועדה ותפסוֹק, חלילה, שהקיבּוּץ אינוֹ מזיק למשק?

וּבכן על שאלת עין-חרוֹד אין לנוּ מה לדבּר, ואנוּ יכוֹלים לעבוֹר לשאלת התנוּעה הקיבּוּצית. עיקרי התנוּעה הוּכרזוּ לנוּ תמיד בּהתלהבוּת רבּה וּבהגזמה. כּשהכריז לבקוֹביץ על הזוֹל, בּהתפּארוּת וּבטחוֹן מוּחלט, שהקבוּצה הגדוֹלה היא היא בּיטוּי הזוֹל – לא האמנתי בּזה. רגיל אני בּכּלל הישן “אַל יתהלל חוֹגר כּמפַתח”. עוֹד בּועידת עין-חרוֹד טענוּ, כּי אנו בּעד קבוּצה גדוֹלה לא משוּם שאנוּ קוֹמוּניסטים, אלא משוּם שזוֹהי הצוּרה הזוֹלה והיא הפּוֹתרת את שאלת קליטת העליה. לא לפי טעמי הם הדברים. והוּא הדבר כּשאני שוֹמע, כּי הקיבּוּץ הוּא הבּיטוּי היחיד לחלוּציוּת. השאיפוֹת לזוֹל, לחלוּציוּת, הן נחלת כּל התנוּעה. כּמוּבן. יש לכל אחד זכוּת לחשוֹב, כּי הצוּרה שלוֹ מכוּונת לתכלית יוֹתר. אבל אי אפשר לאַשר צוּרה ידוּעה בּתוֹר הפּוֹתרת את כּל השאלוֹת בּרגע זה. משגה זה גרם להרבּה תוֹצאוֹת רעוֹת. הצד התיאוֹרטי של כּל תנוּעתנוּ חלש בּיוֹתר, “מקוֹצר רוּח ועבוֹדה קשה”, והוּא הדין לגבּי הקיבּוּץ הארצי.

אבל את יחסי לקיבּוּץ הארצי אני קוֹבע על יסוֹד הוָיתוֹ. ואין אני קוֹבע את יחסי לשוּם צוּרה ארעית אצלנוּ בּאוֹפן אַבּסוֹלוּטי. דוּגמה – המפלגה. איני חוֹשב כּלל את האִרגוּן המפלגתי לצוּרה העליוֹנה של אִרגוּן. זוֹהי צוּרה שיש בּה ליקוּיים יסוֹדיים. אוֹתוֹ הרצוֹן שהיה בּ“אחדוּת-העבוֹדה” לחפּשׂ צוּרה יוֹתר מַקיפה ועשירה של אִרגוּן – אני מבקשוֹ עוֹד היוֹם, ואפשר שגם ענין הקיבּוּץ בּא מתוֹך בּיקוּש זה. ואף על פּי כן אני מקבּל את “אחדוּת-העבוֹדה”, מבּלי שאחייב את מציאוּתן של שאר המפלגוֹת, וּב“אחדוּת-העבוֹדה” אני מרכּין ראש לפני הכרח המציאוּת וּמקבּל עלי את דינם של כּמה ליקוּיים.

ואוֹתוֹ דבר לגבּי הקיבּוּץ הארצי. לי היה יסוֹד להתיחס בּזהירוּת יתירה, בּפרט אחרי מה שלמדנוּ עוֹד לפני ארבּע שנים מן העקלקלוֹת והנליזוֹת שבּחיי הגדוּד. היוּ לי חששוֹת רבּים. אוּלם כּשאני שוֹמע טענוֹת מצד אנשי המשק, כּי שלא מדעתם הכניסוּ אוֹתם לקיבּוּץ, הריני חייב להעיד כּי מיד אחרי ההתפּלגוּת בּתל-יוֹסף, כּשמשק עין-חרוֹד התאחד עם חבוּרת העמק, ישבנוּ יבנאלי ואני, וצִיַנוּ מתוֹך אי שׂביעת-רצוֹן, כּי ההחלטוֹת של עין-חרוֹד בּאוּ לחדש את “הקיבּוּץ הארצי”.

את יחסי לקיבּוּץ ארצי אני אקבּע, בּכל מקרה, לפי תכנוֹ. הוּא יכוֹל להיוֹת שלילי בּהחלט וחיוּבי בּהחלט. אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה של הגדוּד, שראתה בּקיבּוּץ את המטרה העליוֹנה, אשר שיעבּדה את המשק ואת החיים הפוֹליטיים לגדוּד – זוֹהי אידיאוֹלוֹגיה שלילית וּמסוּכּנת מאד. אוּלם אני מחייב קיבּוּץ בּתוֹר מכשיר של ההסתדרוּת, ואקבּע את יחסי אליו על פּי מַהוּתוֹ, תכנוֹ, מפעלוֹ וּקשריו ולא על פּי דברים אחרים. וכל איש מאִתנוּ, אם טוֹב יחסוֹ לאנשי עין-חרוֹד אוֹ לא, שעינים לוֹ בּהסתדרוּת לראוֹת, עליו להכּיר כּי קיבּוּץ עין-חרוֹד הוּא כּרגע המקוֹם היוֹתר חי בּתנוּעה הקיבּוּצית. בּזאת צריכים להוֹדוֹת גם אנשי הקבוּצוֹת הקטנוֹת וגם כּל אלה שיש להם ספיקוֹת לגבי הקבוּצה. דברים אחדים ששמעתי הערב הזכּירוּני את ה“נוּסח” של “הפּוֹעל הצעיר” בּדבּרוֹ אִתנוּ בּימי יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה”. לבקוֹביץ לא ראה מעוֹלם את הקבוּצה כּתנוּעה, אלא כּמכשיר לבנין משק. אבל אָשרוֹ של לבקוֹביץ היה שאנחנוּ לא הבּטנו כּך על הדברים. כּדי שיקוּם המפעל נחוּצה היתה תנוּעה, אַתמוֹספירה, חינוּך הדוֹר. אוּלם האַתמוֹספירה עתה בּעין-חרוֹד אינה מסוּגלה ליצוֹר משהוּ. חזיוֹן זה שלבקוֹביץ עוֹמד וּמקים חַיִץ בּינוֹ וּבין התנוּעה הצעירה, זהוּ חזיוֹן טרגי למַדי. וחבל שלבקוֹביץ אינוֹ רוֹאה את הדבר הזה.

ישנם חזיוֹנוֹת של התאבַּנוּת בּחיים. הדבר קרה לאנשים חשוּבים מאד. בּימי יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה” היינוּ עדים לכך. והנלחמים בּקיבּוּץ אינם רוֹאים אפילוּ כּי לא את הקיבּוּץ הם מסַכּנים, אלא את הקבוּצה הגדוֹלה – היא הנתוּנה עתה בּסכּנה יוֹתר מאשר איזוֹ צוּרה שהיא.

הקבוּצה הקטנה הוֹכיחה את עצמה. התנוּעה הקיבּוּצית הוֹכיחה את עצמה. אבל מה שקרה בּתל-יוֹסף וּמה שעוֹמדים להמיט על עין-חרוֹד זוֹהי סתימת הגוֹלל על המשק הגדוֹל. ואם יש למשק הגדוֹל תקוה – הרי זה לא מן הקבוּצוֹת הקיימוֹת, אלא מהתנוּעה הצעירה. והנסיוֹן להעמיד חַיִץ בּין המשק הגדוֹל וּבין התנוּעה הקיבּוּצית הצעירה הוּא הקוֹבע את הגוֹרל – לא של התנוּעה, אלא של המשק הגדוֹל. לדעתי, קיבּוּץ עין-חרוֹד אינוֹ יוֹנק עוֹד מעין-חרוֹד ואינוֹ תלוּי דוקא בּעין-חרוֹד. בּשביל התנוּעה הקיבּוּצית אין הדבר כּל כּך טרגי כּמו שהוּא טרגי בּשביל משק עין-חרוֹד וּבשביל אנשי עין-חרוֹד.

לא הייתי רוֹצה להשתמש בּנוּסחתוֹ של ש. מאִירוֹב בּנוֹגע לאִרגוּן מפלגתי. אוּלם בּתוֹכן הדברים – קלע הוּא למטרה. הנה לעינינוּ קיבּוּץ ארצי של “הפּוֹעל הצעיר” – אלה הם הארגוּנים א‘, ב’, ג‘, ד’ שמסביב לנהלל. אִרגוּן-המוֹשבים הקיים רשמית אין קיוּמוֹ מוּרגש, אבל יש תנוּעה של מוּעמדים למוֹשבים, המתחנכים בּעבוֹדה, כּגוֹן אִרגוּני יזרעאל⁵. אנוּ רוֹאים איפוֹא פּיתוּח ידוּע של חזיוֹן זה, ואין טבעי מזה – התאַרגנוּת על יסוֹד רצוֹן פּוֹעל משוּתף. שיתוּף כּזה אינוֹ בּין הקבוּצוֹת הקיימוֹת. הן חשוּבוֹת מאד, חלוּציוּתן אינה מוּטלת בּספק, אבל שוּתפוּת הרצוֹן ההסתדרותי היא בּהן חלשה מאד. כּוּלנוּ רוֹצים להשקיע 100% של מרץ בּהסתדרוּת, ואין אנוּ עוֹשׂים זאת משוּם שאנוּ נפגשים שם בּכוֹחוֹת ניגוּדיים, וחלק מהמרץ יוֹצא לבטלה, ואת החלק הזה של מרצנוּ אנוּ משקיעים בּמפלגה. היה רצוֹן לעשׂוֹת את התנוּעה הקיבּוּצית לכוֹח פּוֹעל, ולא הצלחנוּ. ואם אין בּזה הכרח בּשביל דגניה, גבע, בּית-אַלפא, הנה בּשביל התנוּעה הצעירה יש הכרח בּזה. לא “בּקוּפּה המרכּזית” שבּה דָגַל הגדוּד בּשעתוֹ, אני רוֹאה את המרכּז, אלא בּאחדוּת התנוּעה, בּהלָך-הרוּח המשוּתף, בּהדרכה – כּל אלה הם הכרח, ואוֹתם נתנה תנוּעת הקיבּוּץ הארצי, כּשם שנתנה זאת נהלל על ידי אִרגוּניה. וּמי שחוֹשב בּרצינוּת לא רק על עצמוֹ, וּמי שרוֹאה את התפּתחוּת הדברים בּארץ וּבחוּץ-לארץ מוּכרח להוֹדוֹת, כּי אין זה פּרי תוֹרת מישהוּ, אלא זוֹהי דרך להתגבּשוּת העליה הצעירה, ואין הוּא יכוֹל לפסוֹל את הפּעוּלה הזאת משוּם שלוֹ בּעצמוֹ אין צוֹרך בּה.

בעין-חרו­ֹד דיבּרתי בּכמה הזדמנוּיוֹת על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לקיבּוּץ הארצי. סכּנוֹת אלוּ אוֹרבוֹת לתנוּעה הקיבּוצית בּכללה וגם ל“אחדוּת-העבוֹדה”. גם “אחדוּת-העבוֹדה” אינה מוּבטחת בּאחריוּת מפּני דיגַרַדציה, על אחת כּמה וכמה תנוּעת הקיבּוּץ הארצי, העוֹבדת בּחוֹמר אנוֹשי הכי-רך, וּלעוּמת זה – השַלטת בּאדם בּמידה כּזוֹ. אוּלי זכוּת גדוֹלה היא, וּזכוּת ל“אחדוּת-העבוֹדה” – אם כּי אנשי הקיבּוּץ עצמם אינם רגילים לזַכּוֹת את “אחדוּת-העבוֹדה”, אלא רק לחייב – זכוּת היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שיש בּקיבּוּץ התפּתחוּת חיוּבית. כּל זמן שהקיבּוּצים שלנוּ היו סגוּרים, ארבה להם הסכּנה של התנַוונוּת, של “אתה בחרתנוּ”, יוֹתר מעכשיו, כּשחלק גדוֹל של התנוּעה הקיבּוּצית עוֹמד להצטרף אליהם. שאלה זוֹ חשוּבה מאד ל“אחדוּת-העבוֹדה”, מצד ההכרח, מצד הצוֹרך הגדוֹל בּתנוּעה הקיבּוּצית, הצפוּיה לכל כּך הרבּה מכשוֹלים.

אוּלם מי יכחיש שהאֶנרגיה המקוּבּצת שבּקיבּוּץ עזרה, הצילה? איך אפשר מתוֹך אַנטיפּטיה, חששוֹת וחשדים להתיחס כּך לדברים?

עלינוּ החוֹבה לדאוֹג לא רק לעין-חרוֹד, אלא לתנוּעה כּוּלה. ואם עד עכשיו נמנעה “אחדוּת-העבוֹדה” מלאמוֹר דבר בּרוּר בּנוגע לקיבּוּץ הארצי, מתוֹך זהירוּת ואי-רצוֹן לקבּוֹע יחס מסוּים לצוּרת אִרגוּן צעירה, הנה נדמה לי, כּי עכשיו, בּמצב זה בּארץ, כּשהקיבּוּץ הארצי הוּא בּעל פּרצוּף מסוּים וּמפעלים מסוּימים, והתנוּעה הקיבּוּצית מחוּצה לוֹ עוֹמדת מאוּכזבת אוֹ מסוּגרת בּתוֹך עצמה, ותוֹך כּדי המלחמוֹת הללוּ שאינן מרימוֹת את רוּחנוּ, – בּמצב זה צריכה “אחדוּת-העבוֹדה” לקבּוֹע את יחסה החיוּבי המוּחלט לחזיוֹן זה של הקיבּוּץ הארצי וּלחייב שיתוּף מַכּסימלי של כּוֹחוֹת בּיצירה זוֹ.