¹

(לנשף הסוֹפר ז. י. אנכי)

ז. י. אנכי², אחרי ששיקע את עצמוֹ באַרעא דישׂראל, חזר ונתן לנוּ את ר' אבּא שלוֹ – זה שהיה לכתחילה כּתוּב בּלשוֹן שחציה עברית וחציה עברי-טייטש – כּשהוּא כּתוּב כּוּלוֹ בּלשוֹן-הקוֹדש. ולא הסתפּק בּזה, והרי והוּא חוֹזר ונוֹתן לנוּ שוּב את ר' אבּא שבּכתב בּלשוֹן הדיבּוּר ממש. הרי זה ענין הראוּי לראִיה ולשמיעה וּלציוּן.

ר' אבּא, קוֹבץ קטן זה, צקוּן שׂיח של יהוּדי זקן, אינוֹ ספר מן הרגילים. כּאן ניתנה לנוּ דמוּת, אחת הדמוּיוֹת אשר על פּיהן אנוּ מכּירים את כּנסת ישׂראל, מעֵין טוֹביה החוֹלב³. דמוּת-אבוֹת, שהיא סימן לבנים, דמוּת יקרה, שאתה הוֹפך והוֹפך בּה, וחוֹזר אליה והוֹגה בּה.

וּדמוּת זוֹ של ר' אבּא אינוֹ דבר שבּספרוּת בּלבד. לא המעשׂה כּאן עיקר. לא ה“מה”, אלא ה“אֵיך”. ההטעמה, האינטוֹנַציה, התנוּעה, הגניחה והחיוּך – הם הם המהווים את הדמוּת הזאת, אשר “זר לא יבין” לה.

וּלשם כּך, לשם יצירת דמוּת זוֹ בּשלימוּתה, כּשחיצוֹניוּתה הוֹלמת את פּנימיוּתה, נזדמן לוֹ לסוֹפר ז. י. אנכי זיווּג מן השמים – ז. י. אנכי המַקריא. אמן בּחסד עליוֹן. הוּא הוּא ר' אבּא עצמוֹ, בּכל שוֹרש נשמתוֹ, לכל פּרטיו ודקדוּקיו. וכאן, בּצירוּף זה של הנשמה והלבוּש – סוֹד גדוּלתוֹ של ר' אבּא.

ימים על ימים היה ז. י. אנכי הוֹלך וּמחַזר על פּני כּרכּים ועיירוֹת, בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, וּמגלה את ר' אבּא לעוֹלם, והיה זיווֹ של ר' אבּא הוֹלך אתוֹ, והיוּ לבבוֹת נדלקים מגִצוֹ. והיוּ זקנים מכּירים בּו- את הדיוֹקן החביב שידעוּהוּ והכּירוּהוּ, בּעוֹד הם היוּ מתחממים לאוֹר אוֹתם החיים אשר עברוּ ללא שוּב, נאנחים וּמתגעגעים. והיוּ צעירים רוֹאים וּתמהים וּלמֵדים: היה היוּ יהוּדים!

ורק מקוֹם אחד לא זכה עדיין לשמוֹע ולראוֹת את ר' אבּא שבּעל-פּה. כּי נדוֹר נדר ר' אבּא, בהעלוֹתוֹ את גוּפוֹ ואת נפשוֹ לארץ-ישׂראל: לא אפתח פּי עד אשר אדע להשׂיח להם לילדים בּלשוֹן-הקוֹדש.

ועתה הנה נתמלא מבוּקשוֹ-מבוּקשנוּ: נשמע את ר' אבּא מיוּדענוּ, בּלשוֹן-הקוֹדש ממש. לכאוֹרה, תמוּה הדבר: כּיצד יחליף ר' אבּא את לבוּשוֹ, שבּוֹ הוּא רגיל לצאת ולבוֹא לפני הבּריוֹת, וכיצד יתחיל לעת זקנה ללַמד את פּיו עברית, כּדרך הנערים. ואף על פּי כן שׂמחים אנוּ לראוֹת את ר' אבּא בּגלגוּל חדש זה וּנקוה, שזקנתוֹ לא תבייש את ילדוּתוֹ.

אייר תרפ"ז.