¹

קבּלת-הפּנים העממית הנלבּבה לשלוֹם אַש² וּלפּרץ הירשבּיין³ מצד הקהל בּן כּמה אלפים שנתכּנס בּבית-העם לחגיגת האחד במאי, סעוּדת החברים שנערכה אמש, בּהצלחה רבּה וּבחגיגיוּת אמיתית, מטעם אגוּדת הסוֹפרים – שתי הפּגישוֹת הללוּ של ארץ-ישראל העברית עם אוֹרחיה, בּוֹני הספרוּת באידיש, מצטרפוֹת יחד למאוֹרע תרבּוּתי בּלתי-שכיח, אשר ערכּוֹ האמיתי יוֹצא מעבר לתחוּמי האסיפוֹת הללוּ.

רחשי החיבּה וההוֹקרה אשר גילה הקהל העברי-העממי הגדוֹל לאמני ישראל על יצירתם הלאוּמית, מבּלי לשאוֹל לדעוֹתיהם ולאמוּנוֹתיהם, מבּלי לדרוֹש לריב הלשוֹנוֹת האוֹכל בּנוּ בּגוֹלה; בּגרוּתוֹ של הקהל וּבטחוֹנוֹ הגמוּר בּכוֹחה וּבאיתנוּתה של העברית בּחיינוּ, אשר אינה עשוּיה להיפּגע חלילה על ידי דיבּוּר של אוֹרח בּשפה המדוּבּרת בּפיו; האַחוָה והידידוּת האמיתית אשר בּה נפגשוּ יחד סוֹפרי ישראל, הנמצאים לכאוֹרה בּשני מחנוֹת “צוֹררים”, כּמה מבטל כּל זה את הבּדוּתה המבישה, הנפוֹצה, לדאבוֹננוּ, בּגוֹלה, על צרוֹת לבּוֹ של הישוּב הארץ-ישׂראלי, על זרוּתוֹ לכל דבר יצירה ישׂראלית שמחוּץ לתחוּמיו, על קנאתוֹ הזוֹעמת לעברית שמתבּטאת כּאילוּ בּאיבה וּבבוּז לאידיש ולתרבּוּתה.

ודברי הידידוּת וההוֹקרה של הסוֹפרים האוֹרחים אל הקהל הארץ-ישראלי; וידוּיוֹ של אַש על “הנחת” אשר הוּא חש בּהזדמנוֹ לאסיפת פּוֹעלים עברים בּארץ-ישראל; הכּרתוֹ כּי “על אצבּעוֹת הידים העוֹבדוֹת הללוּ שוֹרה כּבוֹד האוּמה”; דיבּוּרוֹ העברי של אַש והוֹדָיָתוֹ, כּי הוּא, אשר לא האמין בּחיוּניוּתוֹ של הדיבּוּר העברי, חש כּאן בּארץ-ישראל את הטבעיוּת הגמוּרה וההכרחיוּת של דיבּוּר זה כּאן; ידיעתוֹ הבּרוּרה כּי אנשים אשר בּאוּ מן הגוֹלה מתוֹך מערכוֹת עבוֹדת התרבּוּת בּאידיש עוֹשים כּאן את עבוֹדת העברית; זעקתוֹ מקרב לב כּי לא נתנכּר ולא נהיה בּשוּם אוֹפן לשתי אוּמוֹת, והכרזתוֹ כּי דוֹחה הוּא כּל נסיוֹן של חתירה תחת התרבּוּת העברית הנוֹצרת כּאן – מה רחוֹק זה מן האויר של ניצוּח וקטרוּג הממלא עכשיו את עוֹלמנוּ בּמרכּזי הגוֹלה, והבּא כּאילוּ לכסוֹת בּרוֹב רעש והמוּלה על שברנוּ הגדוֹל.

בּנאוּמיהם רבּי-הענין של בּיאליק ושל אַש הוֹעלתה הפּגישה הספרוּתית לגוֹבה בּלתי-רגיל בּמסיבּוֹת מעין אלוּ. שוּם אבק של ניצוּח, של “התחרוּת”. אהבת ארץ-ישׂראל, אהבת התרבּוּת לשמה וּכאב תרבּוּתנוּ וחיינוּ דיבּרוּ מתוֹך גרוֹנם. הפּעם היה בּיאליק המנחם, ואַש – הכּוֹאב. מפּיהם דיבּרה ההכּרה, כּי ממחצבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, וכי ממקוֹר אחד אנוּ יוֹנקים, כּי בּפני סכּנת הכּלָיה והשמד האוֹרבים לנוּ – מתגבּר החוּש הקדוּם של עמידה על נפשנוּ, של שמירת הגחלת, וכי כל אחד מאִתנוּ העוֹמד בּנאמנוּת על משמרתוֹ, שנצטוה לעמוֹד עליה מפּי גוֹרלוֹ, עוֹשה בּזה בּאמוּנה את שליחוּת שׂר האוּמה.

הרוּח אשר שׂררה בּשתי הפגישוֹת הללוּ – תעשׂה ודאי את שליחוּתה. אין הכּוָנה לוֹמר שלוֹם שלוֹם ואין שלוֹם. אין הכּוָנה לרפּא את שברנוּ על נקַלָה. אין הכּוַנה לטשטש את הבדלי התפיסוֹת, כּל עוֹד הם קיימים. אוּלם הכּוָנה הטהוֹרה שנתגלתה הפּעם היא: לחשוֹף את הכּוֹח הגנוּז, המאַחד, המלמד להוֹקיר וּלהבין. אנוּ, החוֹזים את עבריוּתנוּ מבּשׂרנוּ, החשים את עָצמתה, את שרשיוּתה, את חיוּניוּתה בּתוֹכנוּ, אנוּ הרוֹאים יוֹם יוֹם בּפלאוֹתיה והמאמינים בּגדוֹלוֹת הספוּנוֹת בּה, והמאמינים כּי כל זרמי היצירה הישׂראלית הנאמנה מוֹבילים לציוֹן – אנוּ נקַדם בּברכה כּל צעד לקרב את הלבבוֹת וּלהשכּין יחסי תרבּוּת וכבוֹד בּין אחים העוֹמדים איש על משמרתוֹ.

אייר תרפ"ז.