¹

הטלגרף מוֹדיע על התכּנס בּוַרשה ועידה למען ארץ-ישראל העוֹבדת, בּהשתתפוּת ארבּע מאוֹת ציר, בּרוֹב חגיגיוּת וּברוּח רוֹממה. ועידה זוֹ שחלה זמן קצר לאחר חגיגוֹת “החלוּץ” מעידה על ההתנַערוּת העוֹברת בּמחנה. פּוֹעלי ארץ-ישׂראל יכוֹלים לציין בּהכּרת-רצוֹן, כּי לא מקרה הוּא שהראשוֹנים להתנַערוּת וּלהתחזקוּת בּשכבוֹת הציוֹנוּת שבּגוֹלה הם החוּגים המתלקטים מסביב לארץ-ישראל העוֹבדת.

אוּלם הידיעה הטלגרפית הראשוֹנה אשר הגיעתנוּ אוֹמרת כּי לגביע השׂמחה הוּצק גם נטף-רעל: “בּשעת הבּרכה של “תרבּוּת” היוּ הפרעוֹת”. הידיעה בּ“הארץ” מספּרת על “התנגדוּתם של “פּוֹעלי ציוֹן” לנאוּמים בּעברית”. לא נשאל כאן מי וָמי הם “פּוֹעלי ציוֹן” אלה שהתנגדוּ לנאוּמים בּעברית– שאלה זוֹ ודאי טעוּנה בּירוּר, אוּלם בּמקוֹם אחר. עצם החזיוֹן של הפגנת-איבה לעברית בּועידה למען ארץ-ישׂראל העוֹבדת², אין הסתדרוּת העוֹבדים, המכנסת את הועידה והמשַגרת אליה את שליחיה, רשאית להתעלם ממנוּ ולעבוֹר עליו לסדר היוֹם.

הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית, המַזעיקה את כּל נאמניה וידידיה בּגוֹלה, איננה בּוֹדקת בּדעוֹתיהם: הבּעת ההכּרה והנאמנוּת למפעל-העבוֹדה בּארץ – מספּיקה לה. ארץ-ישראל אינה רוֹאה את עצמה כּחלק העוֹמד מחוּץ ליהדוּת העוֹלמית, וארץ-ישׂראל אינה מוַתרת על זכוּת השפּעתה וחוֹבת השפּעתה בּעיצוּב חיי העם ותרבּוּתוֹ בּכל פזוּריו, אוּלם לשם כּך אינה גוֹזרת גזירוֹת, אלא מַמשיכה את דרך יצירתה, בּאמוּנה שלמה כּי יצירה זוֹ תפלס לעצמה דרך והשפּעה בּחיי העם. אין עיננוּ צרה גם בּאלה ההוֹלכים אתנוּ לא את כּל הדרך, אלא מקצתה. וּבמידה שהם עוֹבדים בּגוֹלה עבוֹדת תרבּוּת ויצירה – גם שלא כּרוּחנוּ – אנוּ יוֹדעים להעריך את מפעלם. אוּלם ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לעוֹלם לא ירכּין את ראשוֹ בּפני גילוּיי איבה ללשוֹן חייו ויצירתוֹ וּלאוֹתה העבוֹדה התרבּוּתית בּגוֹלה, המכשירה את הדוֹר לתקוּמה לאוּמית שלמה.

והפּעם צף נחשוֹל האיבה לא בּמחנה שוֹנאי ציוֹן, בּוֹזי תרבּוּתה ורוֹדפי יצירתה, אלא בּמחנה ארץ-ישׂראל העוֹבדת. לא על זכוּת הציבּוּר שלהם הפגינוּ הם – זכוּת זוֹ לא מנע מהם איש – אלא זכוּת הציבּוּר של אחרים, שלנוּ, של העברים, שללוּ הם. לא זכוּת להטיף לדעוֹתיהם הם תבעוּ, אלא את הזכוּת לסתוֹם את פּיוֹת אחרים. אין לך עדוּת יוֹתר טוֹבה על היחס לתרבּוּת-עם וּלנכסי-רוּח של עם, ועל עצם הדרכים של מלחמת התרבּוּת, מאשר הפגָנה זוֹ מצד אנשים אשר ודאי יראוּ את עצמם נעלבים מאד אם ישווּ אוֹתם לאנשי היֶבסקציה.

אוּלם לא לשם הערכה נאמרים הדברים הללוּ, כּי אם לשם תביעה: אין דרכּנוּ לרדוֹף אחרי אוֹיבי העברית למען הילָחם בּהם. דרכּנוּ היא לא דרך הפּוּלמוֹס, אלא דרך היצירה. ועשׂרים וחמש שנוֹת היצירה התרבּוּתית של הישוּב העוֹבד בּארץ, יצירתוֹ של הסוֹפר העברי, יצירתה של הבּמה העברית לכל גילוּייה וּמאמציה, בּית-הספר העברי ועד לעתוֹן-הילדים העברי בּכּפר – כּל אלה עדים לכיבּוּשיה וּלנצחוֹנוֹתיה של העברית החיה. אם לאוֹיבי העברית ניחא בּהפגנוֹת איבה וּברדיפוֹת, ילכוּ בּשם אלוֹהיהם. אוּלם כּשההפגנוֹת הללוּ נעשוֹת בּין כּתלי ועידת ארץ-ישׂראל העוֹבדת, לעיני שליחי ההסתדרוּת, לעיני מאוֹת צירים הנאמנים בּכּל עם הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, כּשאנשים הבּאים לברך את מפעל הפּוֹעל בּארץ – מקללים אוֹתוֹ, כּי אז חוֹבתה של הסתדרוּת העוֹבדים העברית בּארץ-ישׂראל לאמוֹר לעוֹשׂי השערוּריה: לא לנוּ אתם, כּי אם לצרינוּ.

ניסן תרפ"ח.