¹

הנבוֹא גם אנחנוּ להוֹסיף את הנוֹפך שלנוּ על עתרת התשבּחוֹת והקילוּסים וההסכּמוֹת הניתכים ללא-רַחם על ראש חברי “הבּימה” בכּל מקוֹם חנוֹתם? לא, אַל נַלאה אוֹתם בּדברי הלל. הלא עצמנוּ וּבשׂרנוּ הם. הלא בּני המשפחה הם. אחים – בּנדוּדיהם וּבשליחוּתם אשר הם עוֹשׂים בּאמוּנה – לשבט הצעיר והדל בּישׂראל הנאחז בּצפרניו בּאדמת מכוֹרתוֹ והחוֹצב את תרבּוּתוֹ מתוֹך סלעוֹ. עוֹדם נעים ונדים, טרם מצאוּ מנוֹח לכף-רגלם, אפשר שגם אינם יוֹדעים אֶל-נכוֹן, אם בּאמת בוֹא בּאוּ הבּיתה, אם גם לא אל המנוּחה, הרי אל הנחלה, אל פּיסת-הקרקע, אשר עליה תיכּוֹן היצירה. האם לא מוּטב לנוּ, שבּמקוֹם “מי שבּירך” מסוּלסל לאחים שעלוּ לגדוּלה בּעוֹלם הגדוֹל, נעזוֹר להם לרחוֹץ את אבק-הדרך משׂלמוֹתיהם ונאמר להם, לאחים עטוּרי הזֵרים ועייפי-נדוֹד: שבוּ והיאָחזוּ בּתוֹכנוּ.

אכן, רבּים המקוֹמוֹת בּהם מוּקטר לשמה של “הבּימה”. אך אנוּ כּאן, אם נַקטיר ואם לא נַקטיר – נצרכים לה. בּפשטוּת. רבּים בּעוֹלם הגדוֹל הוֹלכים שבי אחרי זָרוּתה המוּפלאה. לנוּ – יקרה שבעתים קרבתה. רינת נפשנוּ שהיא מַעלה. עוֹלמנוּ אנוּ שהיא מגלה וּמקרבת לנוּ. לרבּים, מאוּמוֹת העוֹלם וּמשלנוּ שהיוּ לבני אוּמוֹת העוֹלם, היא קוֹסמת כּתעלוּמה, כּחידה, כּחזוֹן-מסתוֹרין. לנוּ – אין “הבּימה” חידה יוֹתר משאר חידוֹת הגבוּרה והיצירה והתקוּמה וההתחַדשוּת, הנגלוֹת לעינינוּ והחיוֹת בּנפשנוּ וּבדמנוּ. ממפעלוֹת הבּיל“וּיים ועד עמידתם של נאמני “תל-חי” שבּרוּסיה, מ”אהבת-ציוֹן" שבּקוֹבנה ועד הרינה העברית החיה שבּבתי-הילדים בּארץ, מאהרן ליבּרמן והֶסיה הלפמן² ועד הנער החוֹרש את חרישוֹ והנערה העוֹבדת בּאמוּנה את משקה – האין זוֹ רקמת-תעלוּמה אחת, האין אלה מוֹפתים שהיוּ לנוּ לטבע? האין “הבּימה” המוֹסקבאית צרוּרה בּצרוֹר המוֹפתים החיים הללוּ? אוֹ כּלוּם אפשר למצוֹא מַפתח לחידת “הבּימה”, מבּלי לראוֹת את יניקתה מתוֹך פּקעת-מסתוֹרין זוֹ?

ולא כּלֶכת אל מקדש אמנוּת “אֶכּסוֹטית” אנוּ הוֹלכים אל “הבּימה”. לא שׂבעי אמנוּת, לא מדוּשני תיאַטראוֹת, לא מפוּטמי אֶסתֶטיוּת המבקשים בּסנוֹבּיוּתם תפנוּקי בּימה חדשים לבּקרים – אנוּ. לא. רעבים אנוּ ואת לחם האמנוּת, התמימה והרצינית, כּרצינוּת חיינוּ וּמפעלנוּ, אנוּ מבקשים. וּגדוֹלה הדרישה וּקצרה היד. וּבעוֹד אנוּ חוֹשבים כּי לימים רחוֹקים חזוֹן האמנוּת העברית, והנה קוֹל מבשׂר (אגב, יזָכר כּאן לטוֹבה שמוֹ של מכּס פיין³, אחד הראשוֹנים שבּישרוּ זאת ליהדוּת בּגוֹלה): בּמוֹסקבה קמה להקת “הבּימה” – חלוּצי האמנוּת התיאַטרוֹנית העברית. והם עוֹבדים ליצירתם בּאמוּנה וּבטהרה. אכן, שלחה ארץ-ישׂראל היוֹצרת את שלוּחוֹתיה למרחוֹק.

מאז עברוּ שנים. מעטוֹת, אוּלם רבּוֹת הן לנַפתוּלי היצירה וּתלָאוֹתיה. שמוֹ של התיאטרוֹן הקטן יצא למרחקים והיה לסמל. גדוֹלים היוּ הנצחוֹנוֹת, וקשוֹת היוּ האבידוֹת. וַכטַנגוֹב⁴ המוֹרה לוּקח, אֶנגֶל⁵, השוּתף הגדוֹל ליצירה, אשר חידש פּה אִתנוּ את נעוּריו, איננוּ. היוּ עזיבוֹת, היוּ פּיתוּיים וּפסיחוֹת על הסעיפּים. ויהי אשר יהיה גוֹרל אנשי “הבּימה”, לעוֹלם לא ישָכח להם חסד בּראשיתה, לֶכתה לאוֹר הגוֹאל של האמנוּת העברית העתידה לבוֹא. אוּלם אנוּ, החיים כּאן והצמאים לאמנוּת-אמת, רוֹצים לראוֹת את “הבּימה” לא רק כּמפעל אגָדי בּעבר, אלא כּמפעל אמנוּתי בּהוֹוה, שאינוֹ מסיים את תפקידוֹ, אלא הוֹלך וממשיך. ואם רבּוּ עד הֵנה תלאוֹתיה ופזוּריה, אם שתוּ עליה מסביב סכּנוֹת – תבוֹא הסביבה של ארץ-ישׂראל החיה, העוֹבדת והיוֹצרת, הרעבה ללחם, לקרקע וּלרוּח – ותוֹשיט ידה ל“הבּימה” ויחוּשל רצוֹן היצירה בּיתר עוֹז.

כּל מפעל יצירה שלנוּ מוּקף אוֹיבים בּנפש. ולא רק אוֹיבים גלוּיים, הנראים לעין בּשר. ולא רק אוֹיב מחוּץ. יש שיגיח גם אוֹיב מבּית. ואין אוֹיב כּרפיוֹן, כּעייפוּת. וּכעמוֹד על נפשנוּ בּפני מרַצחים, כּכה אנוּ חייבים לעמוֹד על נפש יצירתנוּ בּפני שליחי השׂטן האוֹרבים לה לבלעה. הכנעה בּפני האוֹיב משמידה לא את היצירה בּלבד אלא גם את היוֹצר. דוּגמאוֹת חיינוּ בּספרוּת, בּציבּוּריוּת, וגם “הבּימה” גוּפה, מאַשרוֹת זאת. אין להסתפּק בּזכוּת עבר בּלבד. יש צוֹרך בּמעשי בּצרוֹן וכיבּוּש חדשים יוֹם יוֹם. להתחזקוּת אנוּ זקוּקים כּוּלנוּ, ואף “הבּימה” בּכלל. וחיזוּק צריכה “הבּימה” למצוֹא בּקרבּנוּ. בּכל מקוֹם ימָצאוּ ל“הבּימה” מעריצים, כּאן – עם, ואם עם קטן ועני, ואם זרי פּרחיו דלים.

אַל יהיה בּיתנוּ להם מלוֹן-אוֹרחים, אלא בּית-קבע. גם אם עוֹד יצטרכוּ לצאת ולשוּב מפּעם לפעם. יתערוּ וישתרשוּ בּינינוּ, וּאַל תבייש בּגרוּתם את ילדוּתם.

ניסן תרפ"ח.