¹

אתמוֹל ישבתי ארבּע שעוֹת על ספסל הנאשמים. מעת הייתי לעוֹרך בּישראל לא זוֹ לי הפּעם הראשוֹנה. אכן, מקצוֹע העריכה – ועריכה של עתוֹן פּועלים בּפרט – מביא לא פּעם עדי ספסל זה. וּביחוּד כּשהעוֹרך אינוֹ בּוֹחר לוֹ להתחבּא מאחוֹרי גבּוֹ של איזה “קַדיש שָׂכיר”.

עד הנה הייתי רגיל בּכך, שעל ספסל הנאשמים מוֹשיבה אוֹתי הממשלה. אם היוּ פּרעוֹת בּארץ, אם הוּכּוּ אוֹ נדוֹנוּ פּוֹעלים – בּחינת פּרס-חינם היה נוֹסף לזה גם משפּט על ענייני עריכה. הפּעם הוֹשיבני על ספסל הנאשמים אדם פּרטי – פבּריקנט ארץ-ישׂראלי. בּידיעה כרוֹניקאית בּ“דבר” על סכסוּך בּבית-החרוֹשת מצאוּ הבּעלים עלבּוֹן לעצמם, והם לא הסתפּקוּ בּזה שהמערכת – אשר לא היה בּידה לברר את כּל פּרטי הענין – ניאוֹתה להוֹדיע כּי הדברים שסוּפּרוּ בּכרוֹניקה לא היוּ מדוּיקים. בּעלי הפירמה, הדוֹאגים לשמה הטוֹב, החליטוּ להוֹכיח את צדקתם לעיני הקהל על ידי המשפּט הממשלתי, והיה הדבר ל“אוֹת לבני-מֶרי”.

לא מן הנמנע שבּעלי הפירמה החשוּבה ינַצחוּ בּדין ועוֹרך העתוֹן ימָצא אשם. ולא חשוּב כּלל שבּעת חקירת הדין הוֹדוּ בּעלי-הדין עצמם בּכמה דברים שסוּפּרוּ בּאוֹתה כרוֹניקה. לא חשוּב כּלל שמפּי הבּעלים עצמם הוּברר, כּי הם לא הוֹאילוּ להיכּנס בּמשׂא-וּמתן עם האגוּדה שפּנתה אליהם, כּי הם הזמינוּ משטרה, כּי אחד מהם “הצבּיע” לפי דבריו למשטרה על שני פּוֹעלים, כּי פּוֹעלים נאסרוּ (וּמהם יצאוּ ארבּעה זכּאים ואחד נדוֹן לששה-עשׂר יוֹם), כּי הם הגישוּ תביעה כּספּית נגד הפּוֹעל הנאסר. לשם נצחוֹן בּמשפּט אפשר כּל זה לא חשוּב. הלא כּבר למדנוּ מפּי השוֹפט בּמשפּט פוֹעלי פּתח-תקוה, כּי מלבד צדק יש גם חוֹק פוֹרמלי בּעוֹלם. ועתוֹן פּוֹעלים צריך שיהיה מוּכן לכך, שבּמקרה של סתירה כּזאת ידע לשׂאת את ענשוֹ.

לשם מה אני מספּר זאת? לשם השוָאה עם ספסל נאשמים אחר. הנה, יש שבּאים וּמוֹשיבים אוֹתך בּחוֹזק-יד על הספסל, אפשר גם שיחייבוּ ויקנסוּ, ואף על פּי כן – אתה צדיק בּעיניך. יוֹדע אתה, כּי אם גם החוֹק הפוֹרמַלי הוּא כּנגדך הרי יש דבר-מה חשוּב לאין ערוֹך ממנוּ, שאתה נאמן לוֹ. ואם בּגללוֹ גוֹזלים את זמנך, מבטלים אוֹתך מעבוֹדתך, סוֹחבים אוֹתך לבית-המשפּט וּמטילים ענשים – צריך אתה לקבּל את הדין, מבּלי שתכּיר כּי פּגמת בּשליחוּתך.

אוּלם יש ספסל נאשמים אחר, אשר שוּם אדם זוּלתך אין בּכּוֹחוֹ להוֹשיבך עליו. ואם אין תוֹבע, אין קטיגוֹר ואין דיין, – הרי אתה עצמך התוֹבע והקטיגוֹר והדיין.

והקשה בּכל זה – שאתה מבקש לעצמך פּסק-דין – ואינך מוֹצאוֹ. להתריע על הקלקלה שגרמת – לא תוֹעיל אלא תזיק. אם גרמת לאדם שפיכת-דמים, אם הלבּנת פּני חבר, אם גרמת מכשוֹל לכוֹשל – מה בּצע לוֹ בּדברי-התנצלוּת לאחר מעשׂה? כּלוּם כּאבך מכסה על הדבר?

ואך לפני ימים אחדים נכשל עתוֹננוּ כּשלוֹן מר בּמדוֹר הכרוֹניקה הירוּשלמית.

מקרה אסוֹן אנוֹשי, המסַמר את השׂערוֹת והתוֹבע את עזרת הציבּוּר להגנת המעוּנה, נמסר בּצוּרה שיש בּה לא תביעת עַוָל למשפּט אלא קרירוּת והתנכּרוּת לאיד-אדם. ואם עוֹד יש ללַמד זכוּת כּל-שהיא על מוֹסר הידיעה, שכּונתוֹ אמנם היתה רצוּיה, הרי מה הצדקה יש לעוֹרך העתוֹן, אשר המשגה הקשה נעלם מעיניו?

המרה בּשגיאוֹת היא זוֹ שאינה ניתנת לתיקוּן. ורק מי שיוֹדע שמץ מזה, מה רבּים הכּשלוֹנוֹת האוֹרבים שעה שעה לפתח עתוֹן יוֹמי – הוּא יבין כּי יש אשר בּכל פּקיחוּת העין לא תימָלט מן הפּחת.

לא לשם צידוּק נאמרוּ הדברים הללוּ, אלא לשם שיתוּפם של אלה הכּוֹאבים יחד אִתי על שגגה שיצאה מיד מערכת עתוֹנם.

אייר תרפ"ח.