בסיפור-הדמות “בעקבי היהודי זיס” על גילגוליו של הגיבור היהודי קוּרט בגרמניה בין שתי מלחמות העולם – ממחיש א.ש. שטיין את המעמד הרעוע של חיי היהודים בגולה התלויים בחסדי הגויים והאדמה הבוערת תחת רגליהם.

דרך סיפור חייו של קוּרט והמפנה הפתאומי, מצביע הסופר כי הפרישה מהכלל היהודי והתנכרות למורשת אבות – סופה כישלון ורייקנות; וההִשענות על הממון כערך מוחלט וכבטחון לאדם היהודי בחיי-נֵכר, אשליה ומקסם-שוא.

ומכאן, המוצא לגורל הישן – גורל גולָה, הוא בחיבור לאדמת המולדת הישנה-חדשה ולמורשתוֹ של עם המתנער מחיי-תלות בבניין ארצו שלו. (העורך)

שנים מועטות לפני מלחמת העולם הראשונה היגר מעיירת מולדתו בגליציה לגרמניה הסמוכה. אביו היה חנוָוני זעיר, שטרח ועסק כל ימיו במסחרו הדל. הבן מאס בעסקי אביו, בחיי העיירה -קם ועקר.

מעבר לגבול השתרע עולם חדש. אותו עולם קָסם אליו רבים מבני הנוער היהודי באקלימו החברתי, בישובו התרבותי, בשלמות-החיים שבו. רובם השתקעו בערים הגדולות ונאחזו במקצועות שונים; ואילו מיעוטם מצאו להם עבודה במפעלי-חרושת, במכרות הרוּהר, או יש אשר פנו לעבודה חקלאית במשקי האיכרים האמידים בפרוסיה המזרחית.

אותה שעה היו עשרות-אלפים מבני גרמניה מהגרים אל מעבר לים, בונים את ביתם בטראנסוָואל וברוֹדזיה שבדרומה של אפריקה, על גדות הווֹלגה, בערבות אוּרוּגואי – והיכן לא הגיעו? המצוקה הכלכלית היא כוח כביר, אם כי לא האחד, להנעת המונים. עתים יגרום לכך אי-השקט הפנימי, הדם ה“ואגאבוּנדי” התוסס, ייצר-הנדודים. נראֶה, שייצר זה, אשר בו באה לידי ביטוי חריגת הפרט, מצִמצום-עולמו למרחבי-עולם בלתי-מוּכרים – רב חלקו בגילוי ארצות ויבשות.

ברם, קוּרט לא ביקש להיות קולומבוס. לא ארצות ביקש לגלות, כי אם לאורח-חיים חדש שאף, לחופש, לאפשרויות, לאופקים. הרגשת “כובש” לא ליותה אותו בבואו לגרמניה. עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה, מגבוּלות פרוסיה ועד אֶלזאס-לוֹטרינגן. היה פועל חקלאי, מלצר במסבאה בעיירה ליד הריינוס, סַבּל בתחנת דיסלדוֹרף, ולבסוף – השתקע באחת מעיירות הרוּהר ועבד במכרה, שהה במסבאות, נפגש עם נשים, הסתגל – וחסך פרוטה לפרוטה. ומשהגיעה שנת הארבע-עשרה¹, וחיילי וילהלם צעדו לקראת השחיטה הגדולה בשירה על שפתיים כשפרחים תקועים בקתי-רוביהם – עבר קוּרט עם רכוש קטן בידו לפרנקפורט שעל נהר מיין.

מעולם לא נראה לו אורח-חייו של פועל המתקיים על שכר-עבודה צנוע, קבוע פחות או יותר. כלום עלול יהודי להיות פועל, להתקשר למפעל, למקורות-הייצוּר, והוא נע ונד, מנודה ומשוּסה? והאם אין העבודה הגופנית נופלת מהמסחר, למשל, הפותח אופקים רחבים לדמיונו היוצר ולמרצו הפעיל של היחיד? הנה בעיר זו, הזוכרת את ימי-הביניים והבנוייה בסגנונם, השתולל פעם נסיך פרוּע-שלטון, אסיר-ייצריו: קארל אלכסנדר. בחצרו מילא בן-הגיטו את תפקידי שר-הכספים. בשדות השטוחים מסביב לחצר המפוארת, עמלו וטרחו איכרים משועבדים בכלי-עבודה פשוטים, סיפקו מס ולחם לאדונם. הנסיך בילה רוב זמנו בהילולות ובמשתאות מזהירים, טבל בזנות, רב עם אנשי שלומו ומועצתו החַנֵפים, זוממי-המזימות, תבע מסים וארנוּניות חדשים לבקרים לצורכי הוצאותיו המרובות ומלחמותיו התכופות, עסק בציד ברחבי יעריו ואֲפָריו. בעיר התגוררו פקדים, כמרים, בעלי מלאכה, סוחרים ויהודים. אחד מאלה האחרונים היה שר-הכספים של הוד מעלתו – זיס אופנהיימר². באהלו ביער התבודד המקובל הרב הקדוש, בן משפחתו, עסק ברזי עולם ובצירופי שמות. בכפרים התהלכו שמועות על היהודי הנודד הנצחי. בבתי-דירה בנויי-עץ, שחוחים, מטים לנפול, ברחובות הצרים והמפותלים של הגיטו הפרנקפורטי, היתה דחוקה, חדוּרת פחד ומוקפת שנאת-תמיד, אוכלוסיה יהודית, עטוּרת זקן ופיאות, על נשיה הצנועות וילדיה תמימי-אמונה. יוּד זיס הפך להיות מגינו של הציבור הזה ובא-כוחו בחצרו של הנסיך בענייני חומר, בעוד שהרבי המקובל היה בא-כוחם בענייני רוח, נושא תפילתם ותחינתם לשוכן מרום. עקב עלילות ותככים בחצר, היה סופו של זיס אופנהיימר לתלייה. אולם בעודו בחיים נאלצו שרים ונדיבים לכבדו. את זיו-מעלתו הבלתי-מוכתרת השיג, כמובן, הודות לכוח השׂטני של המתכת הצהובה, של הזהב ואבני-החן ויפעת-המותרות שהיה מגייס לסיפוק תאוותו הרעבה תמיד של הנסיך.

הרוּסות ופרוּצות כיום חומות הגיטו. מפורר המֶלט הדתי-הרוחני שלהן. אולם קוּרט ממשיך לרקום את חלומו של יוּד זיס, את חלום- הזהב, המרים אביון מאַשפה ומושיבו עם נדיבים, העלול כביכול לשמש תחליף לזכוּיות-המדינה, ליציבות הקרקע, לביטחון הקולקטיב – כרטיס כניסה לעולם “הגדול”.

מלחמת העולם מוטטה את הזכויות, את היציבוּת, את הביטחון. היא הוזילה והורידה את שער חייו של האדם. נוצר הרושם ההפוּך, כאילו כל הישיגיו של האדם פסקו מלשרתו, הפכו לו לרועץ, עשוּהוּ עבד נרצע למדינה, לחברה, לבית-החרושת, למנגנון המאוּרגן של החיים. המלחמה השפילה את כבוד האדם, ונראו האותות הברורים הראשונים של חוּרבן נפשי עמוק, של הרגשת הפקר ופריצת גדרים, בה נבטוּ גרעיני סערות ושואָה לעתיד.

קוּרט החל לסחור ולספסר ברכוּשו הקטן. עסקיו הצליחו, התקדמו. בשנות המלחמה עלתה בידו לצבּור סכומים הגוּנים. לבית-אבא ההרוס בעיירה השוממה בגליציה החלה להגיע תמיכה חודשית. אך מאורעות הזמן צָלבוּ לא אחת את תכניות היחיד. וילהלם קיסר נאלץ לסגת, הצבא הגרמני נוּצח – ומכמה ארצות הגיעו הדי זעזועי-המונים. קרוּעים ובלוּיים חזרו חיילים ומלחים גרמנים לבתיהם. בערים ובכפרים קידמו את פניהם חיי-משפחה הרוסים, התנוונוּת, רעב ומצוקה. לחש המרי גבר והלך. לרבים מהם היה נשק וכולם היו אמוּני-מלחמה. אז חלף זעזוע גם את קוּרט, כי עקב המלחמה הוּפחת לא רק ערך דם אדם – כי אם גם ערך הכסף. והכסף, כידוע, אינו רק אמצעי להערכת נכסים ושרוּתים בלבד, כי אם ערך, סחורה – כפי שהוֹרו חכמי הכלכלה. ומשהוּברר באופן מוחשי תוכנו של המושג: אינפלציה, נוכחו המוני גרמנים – ספסרים ובוצעי-בצע למיניהם, וקוּרט בכללם, שהפכו בין-לילה אביונים, שיד נעלמה הריקה מכיסיהם את פרי “עמלם”.

עם החיילים חזר אז מהחזית הסופר אֶריך מריה רֶמָרק³, וכתב את ספרו “הדרך חזרה”. בנוֹי-קלן, רובע הפועלים בברלין, ראה גיאורג פינק מראות זוועה: זנוּת מופקרת ומנוולת, אכזריות פרוּעה של אדם לחברו, שחיתות איומה של ילדים. יחד עם ילדים שכּוּלי-ילדותם נהם: “אני רעב”. בבתי- התענוגות בבּוּדה ופֶשט על חופו של נהר הדוֹנאוּ הכחול, זרם היין, פרחה הזנוּת – וברחובות שיגשגוּ הרעב והייאוש. לרגע הוּפרעה ההילוּלה: קומוניסט הונגרי ידה אבן באחד מאוּלמי-החשק המפוארים. חרדה אפפה שיכורים שמני-כרס. בלָה קוּן⁴ וראקוֹשי⁵ פרשׂוּ דגל אדום מעל להונגריה. בפולין, בצ’כיה, בלטביה, בפינלנד סערו המונים מרי-נפש. בבּוואריה התגוננה על נפשה הרפובליקה של המועצות. הקצין הצעיר אֶרֶנסט טוֹלר כתב במאסרו הצבאי מחזות ושירים. ברוסיה הרחבה, הרחוקה, המוּשלגת, קם שלטון של מועצות פועלים-איכרים-חיילים-מלחים. אסירי-כלא ומגוֹרשי-סיבּיר החלו לנהל מדינה, לארגן את כלכלתה, לצקת יסודות למשטר-חיים חדש. טל רענן של מרי-דורות, רווּי מיטב שאיפות-אדם, כיסה את יבשת אירופה - -

קוּרט לא היה בחזית, מאחוריה עָקב אחר המתהווה, אך את פשרוֹ לא תפס. זוכר הוא את התעמוּלה הפטריוטית לקראת המלחמה, את הויכוחים בתנועת הפועלים בשאלה זו – ומחייך. בחיוך הוא מלווה את מרד המלחים בקִיל⁶, את ההתקוממות בבּוואריה, את ִמאורעות הזמן בכללם. שמות חדשים מנסרים בחלל: גנרלים, קברניטי חרושת-הנשק, סופרים “גדולים”. הוא מבטלם רובם ככולם. והללו, ה“גיבורים” החדשים, – לוכּסמבּוּרג, לִיבּקְנֶכְט, לַנדָאוּאֶר, מיהזֶם, אֶבֶּרְט, שיידמן, נוסקה – מה ערך יְיַחס להם? קוּרט מחייך, כל עוד הפרוטה מצוייה בכיסו. אולם משאָזלה אף זו והוא נשאר מחוסר כל, הבין שהועמד שוב בפני ההתחלה.

בסדקי החברה והכלכלה עוד רבים הפרצים בהם מקום להתגדר לבן גזע קשה-עורף, שרבה חריצותו ורבה הימנה גמישותו במלחמת הקיום, ו“מקצוע”, שהוא מחוץ לביקורת המדינה: סַחַר-בית. רבים היהודים שנאחזוּ בו. אף קוּרט. הוא נוסע עם מזוודתו בפרברי ברלין, סופג לא מעט זלזוּלים וגידופים מגברות ענוגות, מגרמנים חצופים, ואפילו משוֹערים ושמשים ומשרתות – אך תמיד הוא חוזר לעת ערב לביתו ומָארקִים אחדים בכיסו. במשך הזמן אָגר סכום ניכר.

ברלין – זה כרך-עולם, מרכז כלכלה ומסחר. וכשמצוי מעט כסף בכיס, אפשר לנסות לפעול בו. עבודה? זו כידוע עניין לדלי-יזמה ולצרי-אופק. לסחור, לפתוח מפעל קטן - אין זה מלהיב אותו. קוּרט יודע במדוּיק: שלושים וכמה אחוזים של בעלי הבנקים בגרמניה יהודים הם. עשרים מבין חמישים ושמונה המנהלים, המרכזים בידיהם כשלושת רבעי משק האשראי במדינה – יהודים הם; בראש “שלושת הדלתין” (או “שלושת ה-D”) – הבנקים הגדולים: דויטשה בנק, דרזדנר בנק, דרמשטטר בנק – עומדים יהודים. קוּרט קרא פעם על “חמשת הפרנקפורטאים” שהיו בין חלוציו של הקפיטליזם המערבי וממַריציו. עוד במאה התשע-עשרה הכריע בחיי גרמניה בעל-הקרקעות העשיר, היוּנקר האציל. רק בשנת 1840 זזה הרכבת הראשונה במדינה. יחד עם התפתחותה של הארץ גדל ההון הפיננסי היהודי: הבנקאים, הסוחרים הגדולים, מספּקי הצבא, מתווכי הבּוּרסה המוּשבּעים, מלווי בריבּית – ולהם כבר מסורת ארוכה. משפחות אופנהיימר, רוטשילד, גולדשמיד, שפאייר, מנדלסון, הזיגלמנים ממינכן. הם הילווּ כספים למדינות, בנו רשת של רכבות, השקיעו אוֹנם והונם בפיתוח גרמניה הגדולה.

ברשותו של קוּרט היו כמה אלפי מארקים ומרץ חי ותוסס, קוּרט שאף לקריירה רכושנית גדולה. ההון הבנקאי מתמזג והולך עם ההון התעשייתי. לפיכך יש להתחיל מהתעשייה, מהייצוּר, או מהמסחר, מהספסרות בניירות ערך. הוא רואה בדמיונו את אלפי המארקים האחדים שלו בתנוּעתם, בבריחתם ממנו, בסיבוּבם, בהתרחבותם, בחזירתם אליו. ה“מיכל הטיפש”, הגרמני, מפקיד את כספו בקוּפות-חסכון. כל גרמני חוסך. המוזג בברלין נבהל מידיעה ב“פאלקס-צייטנונג” על דליקה שפרצה במקום פלוני וסכום כסף שעלה באש. הוא ממהר לקוּפה. הכסף “נקפא”. אין הוא להוט אחרי נסיונות, מפחד לסכּן את רכושו הקטן – אך בלעדי הסיכון אין להשיג דבר. קוּרט קלט משהו על ספרו של פורד “המפעל שלי”, בו הוא מספר שהתחיל במכירת עיתונים ברחוב, ובעבודה, בחסכון ובכשרונות השיג את כתר מלך האוטומובילים. האומנם? – חושב קוּרט – הן בעבודה לא השיג עוד איש כתר-מלכוּת בממשלת ההון. שמא בעבודת הזולת? נכון הדבר שהוא התחיל בקטנות, ואז שיחקה לו השעה, ניסה, סיכן – והצליח.

הכפר הגרמני שולח את תוצרת לוּלוֹ לעיר. אך אין בה כדי לספק את הצורך. ההיצע מפגר אחר הביקוש. בנמלי ליבק, שטטין, המבּוּרג, עוגנות אניות המביאות מטעני ביצים מהולנד, שודיה, דנמרק ואפילו מברית-המועצות. כמוּת הטלת הביצים בארצות הללו מאפשרת משלוח עודפיה לחוץ-לארץ. זקוקות הן לכסף ולמצרכי-תעשייה. יש מינים שונים בסחורה זו. הם טעונים מיוּן וסידור, ורק אחרי זה מגישים אותה לצרכן. כל זה נודע לקוּרט, לאחר שחכר חמישה דוכני-מסחר באחד משוּקי ברלין, והיה לסוחר-ביצים. הה, מה רחוקה הדרך מחלומו של יוּד זיס ועד – הביצה. אך כל עוד המצרכים מיוּעדים בראש ובראשונה לא לצריכה, אלא לשיווק ולמסחר – עלולה גם הביצה להרים אדם אל על.

ליד דוכני-המכירה העמיד קוּרט נערות גרמניות. כל היום עמדו הנערות בשוק. עם ערוֹב היום היו באות לביתו לסכּם את פדיון היום. המארקים החלו לזרום לכיסו, וייצר-ההתרחבות גבר בלבו. הוא חכר מחסן גדול ברחוב מרכּוס. במחסן ישבו נערות רבות בין מאות תיבות ביצים, ולאור מנורות-חשמל עסקו במיוּנן. קוּרט כבר היה אז מגדולי הספקים לשוק בברלין ולחנוּיות רבות בסביבה.

מאחורי המחסן נמצאה דירתו הפרטית, אשר סידרהּ בטעם ובפאר. הוא היה ממעט עתה להקדיש את כל ערביו הפנוּיים לעסק. תוך כדי מירוץ הזהב, תקפה אותו עייפות כהה, בלתי מובנת, בלתי מוכּרת, שיצקה עופרת לאיבריו והִדליחה את רוחו. עתים היה מבלה בלילות עם נשים, מתאמץ להמם את רוחו העכורה ביינות חריפים, אולם לאחר ההתפכּחוּת העיק, כרגיל, הדיכאון; גם אי-המנוחה במדינה הוסיפה לטירוף בנפשו. גדלו כוחות חדשים, כוחות-המונים מלוּכדים ומאוּרגנים. צצו מפלגות מהפכניות. יש המאיימים בהפקעת הרכוש, ויש המאיימים בגירוש כל היהודים. אוי לו מאלה, ואבוי לו מאלה. כלום אין בזה חזרה, וביתר כוח ועוז, על אשר קרה לפני שנים מספר? הוא מרגיש במבטי הקנאה והשׂנאה המלווים אותו. לידו, ברחוב שלינג, נפתח קסרקטין של אנשי פלוגות-הסער. מזכירים לו את מוצאו – מה מוזר! אף אחר חייו הפרטיים מרננים. הוא נזכר בדברי השיסוי והבּלע נגד צרפת, בקשר עם חיילי אלג’יר שהשאירו בשטחי-הכיבוש בחבל הגבול תינוקות אריים שחורי-שׂער. אף עליו מכריזים כעל מְאַנס, פושע, קומוניסט, מנצל יהודי – מה לא? בכדי להסיח את דעתם מעצמם, מפיצים עליו מתחריו גידופים וחרפות. קומוניסט? כן, אף זאת כבר שמע. אבל על שום מה? הרי הוא מלא מרירות על ה“דמפינג” (ההצפה)⁷ האדום, על הרעבת פועלים ואיכרים ברוסיה, על עבודת-כפייה והצפתה את שוּקי העולם בתוצרתה הזולה. קורט אינו אוהד שום מפלגה פוליטית. יש לו השקפת-עולם משלו, מיוּשבת, שקולה, מוּשתתת על חופש היצירה וההתפתחות של הפרט, על חופש הדעות וההשקפות…

מה שמבהיל אותו בעיקר, הוא ריבוי הדיבור על יהודים באסיפות, בכרוּזים, בעיתונים, בתעמולה. יהודים? מה הקשר בינו לבינם? הן משכבר אין לו קשר עם הציבור הזה. זר לו רובע התגרנוּת והלכלוך בצפונה של ברלין, ורובע הפאר וההדר במערבה, בהם שוכנים יהודים. למה להם להתבלט, לדקור עיניים? שונא הוא את הסינָגוֹגוֹת המפוארות, את הרבנים מטעם המכהנים בהן, את הקהילה היהודית רבת-הפעלים, העשירה והתרבותית. היהודים האלה – אבן נגף הם לו בדרך.

עתים יעטוּ עליו כחלום-בלהות זכרונות טורדים מימי ילדותו ונעוּריו: עיירה יהודית. זקנים, פּיאות, קפּוטות. בתי-עץ קטנים שחוחים. ילדים מלוכלכים משוטטים ברחובות. בוץ וסחי. שוק. נוכרים כפריים, חנויות, חנויות, חנויות. קלוֹיז⁸. כמתוך ערפל עולים קטעי רשמים דמוּמים, זכרונות חיורים, שברי-חוָויות. בלילה, בקלוֹיז, על ספר הגמרא, צולל בסוּגיה חמוּרה, מפליג על גלי אגדה מוּפלאת, משיבת-רוח. אופל דחוס אופף את החלל. ספרים, ספרים, ספרים. לידו – אבא. אבא אחר – לא עוד חנוָוני אסיר-רווחי-פרוטה. פניו זוהרים-נוהרים. נר דל מטיף טיפות-חֶלֶב על דפים צהובים ספוּגי-זיעה, שנדפסו לפני שנים באמסטרדם, בסלאבוּטה⁹ ובוילנה. אישון-האש הקטן עושה קפיצות משוּנות על הכתלים הישנים. בלילה, בקלוֹיז, מטיילות נשמות קדושות של תַּנָאִים, אמוראים, גאונים ומקוּבלים. שושלות שלמות. דורות. חרדה חולפת את גוף הנער. הדמיון הלוהט קל-הכנפיים נושאו למרחקים. אבא לומד בניגוּן. שירת ברבוּר בודד בדמדומי-קיץ רוגעים. ניגון של יציאת-נשמה. “בשלושה דרכים האשה נקנית…”. גדול ורחב הוא ים התלמוד; הצולל בו דולה פנינים ממעמקיו, אך יש ונתקל בשׂרטונות-חול; תועה במדברות שדופים, ונח ליד מעיינות שוקקים-רעננים. נפגש הוא בדמויות מוּפלאות: עם-הארץ שהקריב את חייו באהלהּ של תורה – וסופו כתר תורה לראשו; הַתַּנָא החביב השומע תורה דרך ארוּבת-הגג, ושכבות-שלג נערמות עליו; הלוּדר דרוּך-השרירים שחשק בבת-טובים יעלת-חן – ומתוך שלא לשמה בא לשמהּ - - - בחוץ תשתולל סופת-שלג, תהמה מר, תרסק רעפי-עץ מגגות. הנה, עוד מעט וימוט הקלוֹיז העלוב, העלוב? הן דורות הוא עומד במקומו, בעוד שארמונות רבים עברו ובטלו מן העולם. היכן ארמונות קיסרי רומי, בנייני-הפאר של עשירי קרתגוֹ, היכלי ספרד? ושוב – עסקי גיטין וטהרות - - - כן, לחגים יקנו לו קפּוֹטה חדשה ואבא יסע עמו לרבי, לצדיק הדור. הרבי יבחן אותו בתורה – ויברכהו בברכת הרבי - - -

ויש אשר נראה לו, שהוא לא הוא, אלא אחר. מי הוא? הוא אותו נער חגוּר אפוֹד-בד שהכניסוהו למשכן בשילֹה, לשרת את האלוהים לפני עֵלי. מימים ימימה, בעלותה לזבוח זבח, תביא האֵם לבנה בכורה, ילד געגועיה שמעִם השמים שאלתהוּ, מעיל קטן, גדי שחוּט, דבש ופלח דבלים. הומה המשכן ביום ושקט עמוק אפלולי יעטהו בלילה. יטיל אימת-קודש. בתוכו הארון והמזבח. ונר אלוהים. לימים נותן הנער דעתו על המתרחש. מסתכל לבגדי הכוהנים המצוּיצים והרקומים. לבְנֵי הכהן הזקן בסחבם במזלגות בשר-מִנחה חי ושוכבים עם הנשים הצובאות פתח אוהל מועד. ובלילות ללא-תנוּמה הוא מפליג דרך סדקי קירות הבד של המשכן אל השמים הכחולים, העמוקים, מלאי-הסוד. קסמים בלתי-מובנים סביב. ופעם, באישון-לילה, כבחלום, חלפתהוּ חרדת-רעד – רעדו תלתלי-השחור המסובכים שלא עלה עליהם מורָה. הוא מנגב את הזיעה ממצח-הילד הבהיר - ומקשיב אל הדממה. אלפי מצילות מצלצלות במוֹחוֹ. האין אלה פעמונים לצווארי גמלים באורחה שתעתה מני אורח? לא, לא אורחת גמלים. קראו לו בשמו. כן, בשמו, מה? מי? למה? במהירות הוא ניתק ממשכב-התבן ורץ אל עֵלי. עלי סרוח על הסף וזקן-הכסף מלבּין מתוך הלילה. הוא שקוע במחשבה. במה יהגה השופט והכהן הזקן בלילות? באלוהים, בגורל עמו המעוּלף-סוד, במשפחת כוהנים ללא המשך, בבנים מבישים, בני-בליעל – ובקִצו הקרוב. וככל שיקרב הקץ, כן תטריד המחשבה בדבר ממלא המקום, כי זקוק העם לשופט, למען היה לעם! הוא מלטף את תלתלי הנער, מרגיע רוחו הנפעמת. “לא קראתי, בני שוב שכב”. הנער שב – וחוזר בשנית. “ויאמר עֵלי לשמואל: לך שכב, והיה אם יקרא אליך ואמרת: דַבֵּר ה' כי שומע עבדך”. והוא טרם ידע כי נבחר לשופט ולנביא לעמו.

נר קטן דולק במשכן, ושלהבת גדולה מתלקחת בלב הנער. לוחצת הרגשת הבגרות העולה, מעיקה תחושת השליחות בהבשלתהּ: לא תתן דֳמִי. הנער בעיירה קורא בתנ"ך וכולו תקוּף-קדחת. הוא חושב על הדור המוּפקר, על בני-נעורים הנתפסים לאפיקורסות, על קדוּשה שנסתלקה. חזיונות-נעורים נושאים אותו הרחק-הרחק על אברי דמיונו המשוּלהב ופוֹקדים עליו למלא תפקידים נועזים –

שנות הקלוֹיז חלפוּ ועברו זה כבר, אך רישומן נשאר חרוּת בלב. גם בימים אלה, בהיותו נתון במספרים ובחשבונות, שקוע בעסקיו, תלוּש מכלל עמו, לא היה סיפק בידו להשתחרר ממשקע-זכרונותיו. רישום הימים ההם נשאר, אף כי כוחם הוּחלש, כשְמרים בתחתית היין. חוָויות חדשות תפסו את מקום הזכרונות-הראשונים-הקודחים שנדחקו לתחתיתה של נפש שוממה.

בעיירה – עוד עומד הקלוֹיז במקומו. בברלין בתי-כנסת מפוארים כתיאטראות, ודרשות הרבנים בשפת המדינה, ויש המקשטים בתיהם ב“עצי כּריסטוס” בימי אֵידיהם. ברחוב אוֹרנינבּוּרג נמצא בית המיסיון. בניינים כאלה נמצאים בעוד ערים בגרמניה. רבים הם הנוכרים החוטאים בעולם הזה המבקשים לעת זקנה לכפר חטאיהם בתרוּמות למטרה זו. זורם הכסף ממקומות רבים, למען החזיר בני-ישראל למקור האמונה הישוּעית. נהדר הבניין ברחוב אוֹרנינבּוּרג. בקומתו הראשונה שוכן אחר כבוד איש זקן, הדוּר, משוּמד מהונגריה: מִנהל המיסיון. מקירותיו ניבטים בינות לתמונות-שמן אמנוּתיות, הפּוֹרטרטים של הרצל ליד מארכּס, של ישוּ סמוך לשפינוזה. בקומה התחתונה, באולם נרחב, נערכות הרצאות ותפילות בהשתתפות משוּמדים ומועמדים לשְמָד. העוגב מנגן. נערה פורטת על פסנתר. מקהלה. ויש שייכוּת ישרה בין המוסד הזה, לבין המודעות בעמוד האחרון של ה“געמיינדע-בּלאט” בדבר אלה שפרשו מן הכלל היהודי. כל ברית נישואין שלישית, רביעית אצל יהודי גרמניה – היא ברית תערובת. קוּרט, כמובן, יודע על כך. אולם אין הוא נוטה לשמד רשמי. “למה להחליף שטוּת אחת ברעותה – הוא רגיל לומר. הן מבחינה מסחרית, אין זה עסק מכניס” –

בלכתו מביתו ברחוב מרכּוס נתקל קוּרט בזונה יהודיה, המטיילת בפינת הרחובות גרנדִיר ומינץ. מכיר הוא אותה, ויודע כי בת-עיירתו היא. הזונה חוסכת מכספה ותומכת במשפחתה. האֵם הזקנה מחליפה את הכסף בלחם, מבלי שיעלה על דעתה מקורו. “לכסף אין ריח” – אמרו הקדמונים. האם שולחת מכתבי-ברכה לבת בברלין. קוּרט נוהג לבקר אצל זונה זו. משאיר לה תמיד יותר מכפי שתבקש. הוא זוכר אותה מילדותה בעיירה, והוא אז נער ביישן ופיאותיו מסוּלסלות. שניהם יודעים איש את סודות רעהו. כן זוכר הוא את אחותה התאֵבה לבוא לעיר הגדולה ואין לאל ידה. קוּרט שואל אותה למשפחתה. זה כבר בשלה אצלו ההחלטה: להביא את אחותה לברלין ולשאתה לאשה.

פעם הזמין אותה לביתו וגילה לפניה את אשר עם לבו. זו נתרצתה. הוּסכם ביניהם שתתחיל לעבוד אצלו, למען יימחה כל זכר עברהּ בהגיע האחות. חיים חדשים נפתחו לפניה מני אז, ומכתבי-אושר החלו להגיע לאם הזקנה. קוּרט סילק אי-אלו קשיים מדרכו, שילם כופר “לחתן” ובא לבצע את מחשבתו.

שלושים וחמש שנותיו שמָנה אז, הספיקוּ להתיש במידה ניכרת את כוחותיו, ניווּנה של העיר הגדולה כּירסמהו. באמצעים מלאכותיים אסר מלחמה בעייפוּת הכללית, במתיחות המוּפרזת שהיתה מתחלפת באדישות קיצונית, בעצבנות החולנית. לא חשב על כך, כיצד יבנה את חיי עתידו, איך יכונן את יחסיו עם אשת-חיקו הצעירה, ומה יהיו תפקדיו כאָב. רגיל איש-העסקים לסכּן. אחת ידע: בנקודת-מפנה זו בחייו, בהגיעו לשׂוֹבע חומרי, לתשישות גוף ולריקנות נפש, יש להקים משפחה. ההוּשפעה החלטתו זו מתחוּשת הסתיו המתקרב, והוא ביקש לעכב ולהציל את קִצו? כאָמור, לא החשיב קוּרט את העובדה, שהעתידה להיות אשתו כה רכה וצעירה ממנו בשנים. הוא חשב בעיקר על עצמו. מלבד זאת – הן עשיר הנהו. ואת כוח הכסף הכיר, בטח בו. יקים לה בית נאה, ישתדל להתייחס אליה באדיבוּת, יספק צרכיה, יַעסיקנָה בעסקיו – ויקשרנה לעצמו. והוא השיג את מבוּקשו.

באחד הימים ירדה מתחנת פרידריך עלמה צעירה, פורחת. פתחה שתי עיני-חן תמהות מול המוּלת הכרך. הלב סער. התאוששה. לא איבדה עשתונותיה. כן ידעה את מקומה בהיותה לאשה לקוּרט, ובנהלה את עסקיו. אף האחות הוסיפה לעבוד. בקרב הימים נתלשה האשה הצעירה מעברה, הסתגלה לחייה החדשים. וכשנולדו שני הילדים הנחמדים, וילי הקטן והילדה ז’ני, מובן, שלא ידעו דבר על מוצאם, עד גיל בית-הספר, בו התגלה להם הסוד –

היתה האשה כפרח רענן, הפותח פקעים מצפים לעקיצות הגומעות של הדבורים ולליטופי הנשיקות של רוחות ושמש. וקוּרט הזקין והלך, אכוּל נברסתניה¹⁰. במשך הזמן הכירה לדעת את עבר בעלה ואחותה. אך לא מחתה, נמנעה מלהזכיר על כך. אמנם, מצד אחד רחשה הכרת-טובה לאיש שהוציא את אחותה מזוֹהמַת-הרחוב, אך מאידך, שׂטמה אותו בלבה על שלא ראתה אתו חיים, על שקיפח את נעוּריה.

והנה בא האסון. כחתף בא. כרעם ביום בהיר היתה השמועה, שהיטלר נתמנה קנצלר בגרמניה. אף כי המונים הצביעו בעדו, וההון הגדול עמד לימינו בראשיתו, לא פיללו רבים, שהנשיא הישיש (הִינדנבּוּרג), שומר החוק וחוקת ויימַאר, ימסור את השלטון לעובר על כל חוק. אך אשר לא שוּער היה למציאות. עטלפים ועורבים למיניהם הגיחו מקניהם בהריחם ריח-דם ופגרים ובתי-כלא – הסתערותם לא נתקלה כמעט במעצור. שכבות-הביניים הרחבות של העם הגרמני, האינטליגנציה, חלק ניכר של הנוער, של ציבור הסטודנטים, האיכרים, מחוסרי-העבודה מקבלי-סיוע – הצטרפו אל המחנה החוּם. מחנה הפועלים – משוסע. אך טרם הספיקו לעמוד על המצב המדיני – וכבר התחילו פרעות-זוָועה. פלוגות-הסער שיכּוֹרות-הנצחון משתלטות על הרחובות, המוסדות, המפעלים, מערכות העיתונים, האגודות המקצועיות, אירגוני הציבור השונים. מכּים, פורעים, רוצחים. גרינג כבר תיכנן את תכנית דליקת הרָייכסְטָג. כבר הוכן ההרפתקן ההולנדי הצעיר וָאן-דֶר-לוּבֶּה, והכימאים כבר הכינו את רעל הסקולופמין, למען הרעיל בהדרגה את מוחו. השוד הנאצי הופך להיות חוק המדינה, מביימים את משפט-הרייכסטג. היטלר – צמא-נקם. את כולם, את כולם יחניק: את הסוציאל-דמוקרטים, הקומוניסטים, הקתולים, היהודים, הפציפיסטים. כל אשר אינו אִתו – הוא ממילא נגדו, ואשר נגדו, אחת דינו להיעקר ולספּות באש ובחרב. מחנות-ההסגר מלאים. פחד. אימה. זוועה. מקרים לאין-ספור של התאבדות לדעת “עקב נסיונות בריחה”. המַתה בסיטונות. מיהזם¹¹ ניתלה בתא מאסרו. את סורינג, עסקן-הפועלים הזקן – את “פועל המתכת הקטן שלנו”, כפי שקראו לו פועלי ברלין – מובילים בעגלת אשפה ברחובות קרת. צלב-קרס שטוף דם ודֶמע חוגג נצחונו. בסתר מתכווצים אגרופים, בוקעות אנחות אילמות. אי-פעם חתרו צלבנים גרמנים להציל את הנצרות והתרבות מהסכנה התורכית-ערבית-אלילית. היום חותר היטלר להציל את “האנושות”, “התרבות”, “הגזע”, “הגרמניוּת” מסכנת הבולשביזם, מאַרְסָם של “זקני ציון”¹². חוזר גלגל הדורות. מסע-צלב חדש – וכל האמצעים כשרים למטרותיו. עוד מעט וכל הנוער הגרמני יזדיין, אז יבוא יום הנקם והשילומים הגדול, יום תגמול העוול ההיסטורי לגזע הנורדי, לעם הגרמני, “חרפת ורסאיי” תימחה.

ארץ אחת במדינת גרמניה – פראנקן שמה, ובפראנקן עיר אחת – נירנברג שמה. בפרברי עיר זו שוכנים ימי-הביניים – ובסמוך להם מפעלי-חרושת חדישים ופועלים סוציאליסטיים. רוח ימי-הביניים נאבקת עם הרוח החדשה. נישׂאים הקווים הגותיים של העיר העתיקה למרום – והעיר העתיקה נודעת ב“חדר היסורים” (פאלטרוּנגס-קאמר), בה שמורים מכשירי-אינקביזיציה מדורות עברו. לא אחת מבקר כאן יוליוס שטרָייכר. במיוחד הוא נהנה למראה “בתולת הברזל”: דמות אדם מפולשת, יצוקת ברזל. בה היו כולאים בימי-הביניים מכשפות, כופרים ו“פושעים” למיניהם. ומשהיו סוגרים את דלתות ה“בתולה” היו שיפוּדי-ברזל נדקרים בבשר האסיר. מסורת הרייך השלישי נקשרת לימי-הביניים. מוות ביריה – אין זה אמצעי ארי טהור להשמדת אדם. לשם זה קיימים קרדום ובול-עץ. מעתה עוֹנְשים בפרוסיה בעריפה.

קוּרט קורא:

"עוד מרטין לוּתר העיד עליהם, על היהודים, שהם נחשי-ארס מסוכנים, תאבי-נקם וערוּמים – בכפרים הנידחים סיפר על כך הסב לנכדו, וזה מסר את הדברים לילדיו ולצאצאיו, עד היום הזה.

"והיודע מה איומה האַשמה המיוחסת ליהודים מימי בראשית, יראה את העם הזה באור אחר. הוא יראה בו עדת פושעים ורוצחים ומרעים ושׂטנים בדמות אדם. ולבו יימָלא שׂנאה וזעם קדוש נגדם.

"עליהם האַשמה בפיתוי ילדים ומבוגרים שלא מבני עמם, על מנת לשחטם ולמוץ את דמם. עליהם האַשמה באפיית מצות לפסח בדם הזה, ובביצוע מעשי-כשפים ותעתועים אחרים בו. עליהם האַשמה שהם מענים באכזריות את קרבנותיהם, ויורדים במיוחד לחייהם של תינוקות רכּים. ואותה שעה הם מאיימים, מחרפים ומגדפים את שאינם מבני בריתם – –

“חובה היא לשחרר את העולם ממגפת העמים הזו, מעדת שודדי הים הלזו”.

כל זה קרא קוּרט בגליון אחד של ה“שטירמר”, מוקדש לשאלת ה“רִיטוּאַל מוֹרד”¹³ שהופיע ביום 1 במאי שנת 1934 למנינם. בשנה זו הצליח קוּרט להיחלץ יחד עם משפחתו מחוץ לגבולות הארץ המנואצת, בהפקירו בה רוב רכושו. כקברניט ליד סירתו המנופצת אלי סלע; אוּד מוצל מהתבערה הגדולה; אחד בין רבים – נמלט בעירום ובחוסר-כל, מוּכּה ומושפל ומשוסֶה. ובדפדפו בחוץ-לארץ בדפי “הספר החוּם”¹⁴ – הציב מצֵבה בלבו לחלומו של יוּד זיס (היהודי זיס) – לחלומות ומאוויים של ארבעים שנות חייו. קוּרט נדחף לעולם חדש, אותו זנח בשעתו. החלה פרשת נדודים: צרפת, הולנד, פולין. שוב מרכזי חיים יהודיים המוניים, וציבוריוּת יהודית, ושאיפות ותביעות יהודיות. חדשות ושונות הצורות לגורל האחד הישן – גוֹלָה. לאן תוביל הדרך, דרכו? – – –

אני הייתי עוזב במקום זה את קורט מיוּדעי אילמלא מקרה אחד –

ביום יוקד בחודש אלול שנת 1937, על הר הצופים בירושלים, סמוך לבנייני האוניברסיטה העברית נבנו אז מוסדות-רפואה על שמו של ד"ר רטנהוף ומרפאות “הדסה”. לוהטת השמש, אך רוח קלילה מהרי יהודה מטפחת על הזיעה השוטפת על פניהם של הבונים העבריים. העבודה קשה, וקשה הוא קרקע-ההרים הסלעי, והיציקה נעשית בקצב מזורז, וכל העבודות מוּצאות לפועל בידיים ממש. באופק קוסם חלום בהקיץ. גבנונֵי הרי גלעד ומואב, שרטוטי הירדן וים-המלח מצטיירים באוויר שקוף תכלכל, רוֹדמים אסורי-שממה, עתירי-זכרונות. יש ונראית האדמה הקמוּטה והשוממה הזו, כאחוזת עווית-יסורים, כמצפה לגאולה, לשחרור – –

מכונת הבּיטון רועשת, מטרטרת. אל תוך לוֹעהּ הרעב נשפכים סלי-חול, פחי-מלט, מים. החומרים נעכלים בקיבתה. הבּיטון המופרש זורם מיד ליד ב“שרשרת” למיועדו. ופועלים יהודים – יוצאי ארצות גולה שונות – עושים בבניין בארץ העברית.

*הכרתיו בעמידתו על פיגום הבניין. שזוּף, נוקשה, יציב בעבודתו. כיצד קרה הדבר? כיצד התגלגל הסוחר מרחוב מארכּוס לפיגום הבניין בירושלים? משלחצתי ידו הפליט: “ואתה אל תתמה. מדרך ארוכה, רבת-תלאות, באתי. כן, מצאתי את הנתיב לעמי, לארצי, לעצמי. טעם-חיים חדש אני טועם כיום. טעם חדש”. – ודמעה נשרה מעיניו – – – *