¹

מאז נפתח עם תום מבצע קדש שער הדרום לפני הספנות והדייג של מדינת ישראל, נעורה גם דעת הקהל, והמבט הופנה לעבר ים־סוף. כל נתיב חדש, שאנו מפליגים בו, נרכש במאמץ רב, ומן הראוי שנדעהו היטב.

ידיעת ים סוף מבחינה מקצועית־ימית חובה היא על כל הפורשים בים זה והדגים בו. הים הזה ידוע לעולם מראשית הציויליזציה האנושית, מימי נסיונותיהם הראשונים של המצרים לצאת למרחבי הימים. בשלושה שטחי מים הפליגו המצרים הקדמונים: ביאור (נילוס), בים התיכון ובים סוף. היאור היה עורק התחבורה הראשי של מצרים לאורך עמק הנילוס; באמצעות הים התיכון השתלבה מצרים בחברת עמי התרבות, שנתרכזו סביב האגן המזרחי של ים זה. אולם ים־סוף עולם אחר הוא, שכן אין הוא חלק מן האוקינוס ההודי.

קרוב לוודאי, כי נמל המוצא לאניות שהפליגו בים־סוף היתה קוסיר. עד העיר קופטוס היו דרכי התחבורה בטוחות הן בדרך הנילוס הן בדרך הסלולה שבעמקו, כי שלטונות מצרים העתיקה היטיבו לשמור על הסדר ועל הבטחון. מקופטוס לקוסיר קיימת עד היום דרך השיירות העתיקה בואדי חממת, אשר בה עברו מעמק הנילוס אל ארץ הישימון. בדרך זו נסעו אנשי השיירות 4–5 ימים, ואתם אספקתם. לא אחת היה עליהם להתגונן מפני נודדי המדבר. האספקה כללה: מים, מזון, חמרי בנין לאניות וכו', כי ציי ימי קדם נבנו תמיד סמוך להפלגה ממש, ואולי רק היוונים החלו מחזיקים באניות באורח־קבע.

משהגיעה השיירה אל חופי קוסיר ניגשו למלאכה. בניית האניה לא ארכה זמן רב. לא עברו שלושה שבועות, וכלי השיט היו מוכנים לפרוש בים המסוכן. הקשיים העיקריים במסע היו לחוף ארץ פונת, היא סומאלי של היום שבאפריקה המזרחית או חצרמות שבדרום חצי האי ערב. גם היוונים מספרים על הסכנה הרבה שבמסע ספינות בים סוף. הקשיים היו גם משל האקלים גם משל הים עצמו. לא קל היה למצוא נתיב הפלגה בשל השרטונים הסמוכים לחוף ובשל תנאי ראיה לקויים. גם הזרמים עלולים לסכן את האניות. יש אשר הן מחישות את מהלך האניה, אך סיוע זה עלול להסתיים בשבר אל צוקי הסלעים. האויר רווי לחות, החופים שוממים, והמפרשיות תוהות ללא תקוה וללא ישע.

העונה הנוחה ביותר להפלגה היא עונת הקיץ, יוני–אוגוסט, כי אז נושבות הרוחות מצפון־מערב. אניה שיצאה מקוסיר בראשית חודש יוני, הגיעה בסופו אל באב־אל־מנדב. מכאן והלאה נעזרה בזרם מתאים, וכעבור 6–7 שבועות מיום צאתה כבר היתה האניה במפרץ עדן. אם לעבר דרום־ערב מועדות פניה, הרי רתמה האניה למפרשיה את רוחות דרום־מערב; אך בכיוון סומאלי שמעבר לכף גוארדאפוי לא היו הנסיעות נוחות ביותר. כך יכלה אניה אם בעזרת הרוחות, אם בסיוע זרמי־ים שונים להגיע אל מחוז חפצה, אף אם היה עליה להתעכב ולצפות לרוח נוחה. העונה הטובה לשוב לקוסיר היתה בחדשי אוקטובר–דצמבר. רוחות מדרום־מזרח בחלקו הדרומי של ים סוף התאימו ביותר לאניות שבאו מדרום־ערב, שכן היה ביכולתן להגיע בזכות המונסון הצפון־מזרחי למועד, בחודש אוקטובר, אל באב־אל־מנדב ולחזור אל קוסיר עוד באותה שנה. האניות שביקשו להגיע לחופי סומאלי שבו רק כעבור שנה, כי הקפת כף גוארדאפוי קשה מאוד, ורק בחדשי ינואר–פברואר יכלו לבוא אל נמל הבית. יורדי הים הערביים היטיבו לדעת את כל התנאים האלה, אך במאת השנים האחרונה דחקה אנית הקיטור את רגליהן של המפרשיות בים סוף, ומאז פתיחת תעלת סואץ נעשה ים סוף לעורק התחבורה החשוב בעולם.

הידיעה על ארץ פונת במסמכים הרשמיים היא מן העתיקות ביותר בתולדות מצרים. פרעה סחורע (2700 לפנה"ס) היה ראשון מתכנניו של צי מצרים. בזמנו כבר ידעו המצרים את חופי פיניקיה ואת מוצריה. אופק ראייתם התרחב עד מאוד וכלי השיט שלהם שוב אינם ספינות נהר בלבד. סחורע מספר על משלחת לפונת, שמתפקידה להביא מוצרים יקרים כגון: שרף, כופר, מור, ענבר, עץ הבנה וכו'. מוצרים אלה הם מצרכי מותרות, ונמצאנו למדים, כי רמת החיים היתה גבוהה, וכי המצרים ידעו את תנאי השיווק בעולם. מצרכים אלה הגיעו אל מצרים גם לפני כן, אך בתיווך סוחרים זרים. משלחת סחורע היתה אחת המשלחות, אך כבר קדם לה קשר מתמיד ותכוף אל ארץ אגדתית זו. אנשי סחורע באו אל חוף קוסיר דרך ואדי חממת, לאחר שהתנסו תחילה בסכנות המדבר. סכנות אלה מדגים מקרהו של ענענחת, רב חובלו של צי פפי ה־2 (2500 לפנה"ס); הבדווים הרגוהו בחוף קוסיר והוא עבר אז כבר את נוראות המדבר ועמד לבנות את ציו. בזמנו של פרעה זה השתייך כבר המסחר עם פונת לנציבות הדרום, שמרכזו היה בייב. במרכז אדמיניסטראטיבי זה שירתו פקידים רבים, ואחד מהם ציווה לחרות על קברו את פעלי חייו החשובים ביותר, כי ליווה את אדוניו לפונת אחת־עשרה פעם וחזר הביתה תמיד בשלום.

הידיעות המעטות האלה מספיקות לעקור את הטעות המושרשת, כי ממלכת מצרים העתיקה היתה סגורה ומסוגרת בתוך עצמה. מלבד קשרי המסחר עם ארצות הים התיכון, הפנו המצרים את מבטם גם לעבר הדרום. אמנם הידיעות אינן רצופות והקפיצות הכרונולוגיות ניכרות מאד. בזמנו של מנחותפ ה־5 (2000 לפנה"ס) נתמנה ל„שר המסחר“ של הדרום אדם בעל מרץ ושמו חנו. הוא ראה להבטיח תחילה את נתיב השיירות בואדי חממת. הוא חפר בדרך זו 15 בארות, וכך נפתרה בעית אספקת המים ליורדים אל שפת ימה של קוסיר. בקרבת הבארות הוקמו כפרים חקלאיים, ששימשו כחגורת ישובי בטחון לעוברי אורח. אחר סידורי בטחון אלה בנה חנו אניה ושלח משלחת לפונת.

מאחר שההכנות לצאת משלחות המסחר דרשו סידורי בטחון יסודיים עוד לפני התחלת המבצע, הרי שלא איש פרטי ואף לא חברות פרטיות יכלו לעמוד בביצוען. מסתבר, איפוא, כי המסחר עם פונת היה מונופולין של המלכות, והכנסות מסחר זה הוכיחו את כדאיותו. חממת שוב לא היתה שטח הפקר ומכל שכן משנתגלו בו מחצבים חשובים. ערכו של נתיב השיירות גדל מאז שבעתיים.

עדיין לא נתברר אם היתה קוסיר הנמל היחיד למצרים בים סוף. יתרון עיר זו היה בקרבתה אל היאור. אך יש המשערים, שהיה נמל נוסף, צפונית לה במוצא ואדי קאזוז. שני נמלים אלה לא יכלו לפתור את בעית הקשר אל ארצות ים סוף, שכן היתה קוסיר רחוקה ממצרים התחתונה שבצפון. על כן כרה פרעה סנוסרת ה־1 (1980–1935 לפנה"ס) תעלה המקשרת את הדלתא של הנילוס אל ים־סוף. הנסיון להקל את הגישה אל הים לא הפחית את סכנות ההפלגה עצמה, כי ספורי ההרפתקאות של יורדי הים הנוסעים לפונת לא פסקו. אניות נטרפו בים המסוכן, ונוסעיהן ניצלו רק משעברו שבעה מדורי גיהינום באיים בלתי מיושבים. אך תעלת סנסורת לא האריכה ימים, ואולי נסתמה עד מהרה, שכן אין המקורות מרבים לספר עליה.

גולת הכותרת של מסעות פונת הוא מבצעה הנהדר של המלכה חאתשפסות (1500 לפנה"ס), המתואר בתבליט בדיר אל בחרי. פונת היתה ארץ יצוא המור, שהזדקקו לו המצרים ביחוד למטרות רפואיות וליצור תמרוקים. המור בא למצרים, כנראה, בתיווכם של סוחרים זרים, והמלכה רצתה, כי יביאו לה שתילי עץ זה לשם נטיעתו בגן האל אמון בנוא־אמון. ראש המשלחת המפורסמת היה גזבר המלכות, נחסי. הצי כלל חמש אניות. לפני צאתם לדרך הקריבו קרבנות לאלוהיהם, שהמעשה יצליח בידם. אין אנו יודעים אם יצאו האניות דרך התעלה או שהצי הוקם בחוף ים סוף עצמו. האניות טענו סחורות־חליפין למרבית ואף הביאו את פסל המלכה כדי להקימו בפונת.

חשיבותה של פונת לא ירדה אף בדורות שלאחר כך. עם התפשטות מצרים באסיה, בתקופת הממלכה החדשה האימפריאליסטית, הוסיפו המשלחות לצאת לפונת, ורעמסס ה־2 (1292–1225 לפנה"ס) גילה דאגה יתרה לקיום התחבורה התקינה בתעלה, אשר תפקידה היה לסייע ראשית כל למשלחות פונת. תעלה זאת חיברה את הזרוע המזרחית של הדלתא דרך ואדי תמילאת אל האגמים המרים. רעמסס השני העביר את מרכז הממלכה מן הדרום לצפון ובנה ערים חדשות, בתוכן צוען ופיתום.

את הירידה הכללית של מצרים מסמלת גם ירידת סחרה. בתקופת רעמסס ה־3 (1198–1167 לפנה"ס) שוב לא היתה התעלה בשימוש; לרגל הזנחה נסתמה התעלה ומשלחות פונת שיצאו מקוסיר נאלצו שוב לכתת רגליהם בואדי חממת, ולעבור רק בקופטוס לספינות הנילוס, שהחזירום הביתה.

עד המאה ה־7 לפני הספירה, בזמן ירידתה של מצרים אין שומעים דבר על התעלה או על השיט בים סוף. את עלייתה המחודשת של מצרים פתחו פרעה פסמתיך ובנו פרעה נכה (609–593 לפנה"ס). האוריינטציה הדרומית שוב נעשתה אקטואלית, אמנם לא הוזנחה ארץ פונת. פרעה נכה ניגש למלאכת חפירת התעלה ועל כך מספר הירודוטוס (II.158): „הוא (פסמתיך) היה הראשון אשר החל בחפירת התעלה המוליכה אל הים האדום ואשר דריווש הפרסי גמר אחרי כן את חפירתה. אורך התעלה היא דרך של ארבעה ימים ורוחבה מספיק למעבר שתי טריאירות (אניות בעלות שלוש שורות של משוטים). המים באים אליה מתוך הנילוס ומשתפכים בקרבת העיר פי־בסת על ידי העיר פתום אל הים האדום… בימי המלך פרעה מתו מן המצרים החופרים אותה מאה ועשרים אלף איש. פרעה נכה הפסיק את החפירה, מאחר שהאלים ניבאו לה רעות…“.

ההיסטוריון דיודורוס ציין, כי הפסקת העבודה באה בשל חששות המהנדסים, שמי ים סוף הגבוהים ממי הים התיכון יציפו את הדלתא. מעשה זה דומה לענין גניזת תכנית חפירת התעלה ע"י נפוליאון.

אף כי המלאכה לא עלתה יפה, לא פחת מרצו של פרעה נכה. התעניינותו בארצות הדרום עודדה ארגון מסע־תגליות. ואלה דברי הירודוטוס על כך (4.42): „לוב (אפריקה) נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. פרעה נכה מלך מצרים היה הראשון עד כמה שידוע לנו, אשר שלח אחר הפסיקו את חפירת התעלה מן הנילוס אל מפרץ ערב, אנשים פיניקים באניות והטיל עליהם לשוב בהפליגם בין עמודי הירקלס (גיברלטר) אל תוך הים הצפוני (הים התיכון), ובדרך זו לשוב למצרים. הרי שנסעו הפיניקים מן הים האדום (קוסיר?) והפליגו אל הים הדרומי. ובבוא סוף הסתיו ירדו אל היבשה, זרעו את האדמה, במקום בלוב, אשר עברו בה, וחיכו לקציר, ואחרי אספם את היבול, הפליגו, עד אשר עברו שנתיים, ובשנה השלישית הגיעו אל עמודי הירקלס וחזרו למצרים וסיפרו דבר אשר אינו נראה לי, היינו, כי בהפליגם מסביב ללוב היתה להם השמש בצהרים לימינם…“.

עצמאות מצרים פסקה עם הכיבוש הפרסי (525 לפנה"ס). בכך תם גם מסחרם העצמאי. השאיפות הנלהבות לקיום קשר אל האוקינוס ההודי רומזות לכך, כי העולם הים־תיכוני לא היה צר, מבודד ומנותק מיתר חוגי תרבות העולם כפי שעדיין סבורים רבים עד היום.