המאֹרע, אשר לשמו ולזכרו הננו חוגגים את חג המצות, הוא הנכבד בכל תולדותינו, הוא עשנו לעם והוא נתן לנו את הצביון המיֻחד לנו: הוא הביא מהפכה שלמה בחיי עמנו הוא הקודם בזמן ובמעלה לכל קורותינו ממנו והלאה, אשר כֻּלן אינן כי אם תולדות ופתוחים למעשה הכביר, אשר זעזע תבל ומלואה בימים ההם בזמן הזה בשנת אלפים מאתים שמונים וחמש.
מעת אשר החלו בני האדם להתחבר לקבוצים ולהכניע מעשי כל יחיד תחת רצון אחד גדול בכֻלם, אשר רואים בו בא כח הצבור כלו, התרגלו להכיר לראש וראשון רק את בעל הזרוע, אשר יש בו די גבורה וערמה לתת לשרירם רבים של בני אדם או של סוסים מגמה אחת, ואיש, אשר זרועו מושלה לו, לו הארץ. הדעה הזאת נעשתה לאמונה כללית, אשר שום איש לא פקפק בה. מלכות מצרים בכל חכמתה הרבה בארץ ותולדותיה וכחותיה היתה מיֻסדת כֻלה על חמריות ואגרוף ולכן היתה כֻלה בית סֹהר גדול לכל שדרותיה, לאכריה, אמניה וחיליה ואף לכהניה חרטומיה ומלכיה, ואין שם נאה יותר למלכות מצרים מזה אשר קרא לה מקור החכמה ית"ש “בית עבדים”.
מכחות רוחניים של צדק ומשפט, של אהבה ורחמים לא ידעו מושלי הניל ועבדיהם מאומה. החזק משל בחלש ממנו בכל אות נפשו, עשק ורצץ אותו בלי כל מוסר כליות, ואשר זכתה לו חרבו, היה קנינו. אם ישב שבט רועים, יוצרים ובנאים עניים וטובים בגושן על גבול מצרים, אשר הביאו ברכה ועֹשר לארץ ואשר הציל אחד מהם את כל מצרים מכליון ברוח אלהים אשר בקרבו וירם את קרנה בכבוד בהֹד המבט המדיני אשר לעיניו, התנפלו עליהם פרעה ועושי רצונו החזקים מהם וישימו עליהם עבודה קשה, לא לאיזו תכלית כי אם למעם ענותם. והדבר היה מובן מעצמו, כי אף לפני הציקם לישראל, אם רק ירבו ויעצמו, יוָספו על שונאי מצרים. כי זרים היו למצרים רגשי תודה, שהיו צריכים בני ישראל להחזיק טובה לארץ, אשר פתחה להם את שערוה, אשר בעבור זה נאמר עוד אחרי כל הענויים הקשים, אשר ענו את ישראל: “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו”. ואף אם ראו את יעקב אבינו ויוסף הצדיק ומעשיהם הטובים, לא הבינום ולא תכנו את רוחם, כי עיניהם היו מֻכות בסנורים של חמריות גסה ועולם המוסר היה סגור לפניהם בענן וערפל.
בדם קר צוה פרעה רעמסס השני לכל עמו להשליך היאורה כל זכרי העברים; ולא עוד אלא שנסה לעשות את התועבה הזאת בידי המילדות העבריות והאמין, כי הן תשמענה בקולו. ואף אם הננו יודעים, כי רעמסס II היה חכם להרע ופקח גדול במדינות, היה טפש גמור בדעת נפש העברים המתגוררים בארצו, בשביל שלא האמין כלל במציאות מוסר, שאיננו נראה בעינים ונתפש בידים. כי המצרים היו כֻלם עם חכמיהם ומלכיהם חמרונים ערלי לב, וכאשר שמע בנו מרן-פתח בשם ה' אלהי ישראל, עצם נשגב מזמן ומקום, דרישה של מוסר ויֹשר, אמר: “לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח”. המצרים עבדו לבני אדם גבורים ולבהמות וחיות והבהמות היו קדושות בעיניהם מהאדם, באשר יש להן שרירים חזקים מאשר לאדם וכֹחם הגופני עולה על כח האדם. מצרים היא ערש הסוסים וכל המרבים רכב וסוסים למלחמה הולכים בעקבות שרי צען ומכבדים כמוהם את הסוסים יותר מהאדם.
וכאשר הֻכו המצרים מכות גדולות ונפלאות ביד נעלמת, החלו להרגיש, כי “אצבע אלֹהים היא” ובמצרים מרכז התרבות של אז נודע, כי יש ה' בקרב הארץ, ושם בתוך הטֻמאה הראה כח ה' “למען ספר שמו בכל הארץ”. וכוח של מעשים היה בין השמים ובין הארץ, בין השטה הרוחנית והשטה החמרונית, ואת הוכוח הזה תבליט תורתנו הקדושה בכל הספור של יציאת מצרים. לא גאֻלת עם לבד כי אם גאֻלת הרוח, כי משה ואהרן הוכיחו במופתים חותכים את העתיד להֵאָמר בפי תלמידם ישעיה הנביא “הוי הירדים מצרים לעזרה ועל-סוסים ישענו ויבטחו על רכב, כי רב, ועל פרשים, כי-עצמו מאד, ולא שעו על-קדוש ישראל ואת-ה' לא דרשו… ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח”.
ונצחון הרוח על הבשר היא לבדו תכלית יציאת מצרים, אשר החלו בה תולדות עמנו ואשר אותה הזכירו כל הנביאים בכל תוכחותיהם ובכל נחמותיהם. ולולא חדר הרעיון הזה עמֹק אל לב אבותינו ביום עזבם את בית העבדים, לא היה שום ערך לגאֻלה. כי בני האדם מאמינים בממשלת הבשר מפחדים תמיד איש מפני רעהו כדגי הים, שכל הגדול מחברו בולע אותו, והם הולכים ושמים עליהם נוגשים מקרבם או מעמים אחרים. ומה היה מועיל להם שבירת כור הברזל, אם ילכו מיד וייצרו להם כור אחר, אולי עוד קשה מהראשון. קיסר יוסף השני כותב באחד ממכתביו על גיסו לואיס הששה עשר מלך צרפת: כל חֻפשתו היא רק לנוס מעבדות לעבדות; כי כל רוזן, אשר יקים לו, עושה בצרפת, מה שלבו חפץ והמלך עבד לו, ואם ימצא חן בעיני המלך, הוא מגרש אותו ומקים לו אדון אחר“. אם הרגו הסרבים את מלכם אלכסנדר, העמידו להם מיד עריץ אחר בדמות פטר, ואם פרקו עתה הבלקנים את עֹל השלטן התוגרמי, נכנעו תחת כפות רגלי פטר, וניקיטע וחבריהם הרעים מהשֻלטן; אם מרדו הצרפתים במלכם לואיס הט”ז ויעשו זבח נורא בכל הארץ, העמידו להם את נפלאן, אשר עלה בעריצותו ורשעתו על לואיס. כל מרידה שאין בה מעין גאֻלת מצרים והיא שחרור הרוח מהזרוע, איננה כי אם תמורת עבדות בעבדות.
וכאשר עברנו אז פתאם בלי הדרגה מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול אין עוד יאוש בבית יעקב, וכאשר נגאלנו. כן נִגָאל ונאֹמר שירה חדשה הללויה.1
-
נדפס בשבועון “בת–קול” גליון י“ז, תרע”ג. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.