“האדם עולם קטן”, זאת היא השקפה עתיקה וצודקת. וכשם ששלום העולם הגדול איננו מתקים כי אם על ידי שמוש כל חלקיו הרבים וכחותיו השונים כאחד, כן אי אפשר לעולם הקטן להשלים את סביבתו ואת עצמו, בלתי אם פֻתחו בו כל כחותיו, הגוף והנפש, המֹח והלב, החקירה והשירה, הגבורה והחסד, המחשבה והדבור, התלמוד והמעשה, ההגיון והנסיון, כל אחד לפי דרכו וערכו. בהצטרף כל הקולות העזים והמתֻקים יחדיו והיו למנגינה שלמה משיבת נפש, ובגבֹר האחד עד כדי דחית האחרים או זניחתם, ישומם את בעליו ויעשהו לבריה משֻנה חסרת טעם וריח, שאין בה תועלת לא לאחרים ולא לעצמה.

נבזים הם בעינינו המֵחים הכרסנים המפטמים את גויותיהם ומרבים בשר, כאילו עמדו להמכר במאזנים – אבל כמו כן תאחזנו פלצות בראותנו את “היושבים” הצנומים והרעבים, אשר כל מחשבותיהם רק בשמים, ולעג מר יתקפנו למראה האֻמללים האלה המחסרים נפשם מכל טוב הבאים לעשות נחת רוח לשכינה.

חלילה לנו לשוב אל הבערות, אשר עמדו בה היונים בימי החשמונאים, אשר העריצו את השכרות ואת התאוה ואת הזמה ויתנו כבוד אלהים לגוף האדם – אבל למען הכריע את גדלי הבש)ר האלה נצרכו מתתיהו וחבריו גם הם למעט שרירים עם רֹב חכמה וקדֻשה. אם התרגלו אבותינו במאות האחרונות לההביל את הגוף ואת כל מקראיו ואת כל טובתו, אך מחכמה ומחוש בריא עשו כזאת להמעיט דמות דברים, אשר בלא זה הכרחו לוַתר עליהם. אבל איך נעשה אנחנו כזאת, בעת אשר השחר כבר החל להבקע ועלינו להחליף כח ולחגֹר עֹז ולהיות נכונים לקראת ימי החפץ והמעשה הבאים לקראתנו בעצת משנה עתים ית' שמו?

וכמעט אך למותר להראות על כל הנזק והחֻרבן אשר יצא מתוך השטה הבטלנית הזאת מצד המחיה והכלכלה והכל יודעים, שהדרך הזאת להעמיד סֻלם, אשר “ראשי מגיע השמימה” ואיננו מֻצב ארצה“. שנואה לחכמינו המחבבים לנו “תורה ודרך ארץ” ומתעבים “תורה שאין עמה מלאכה”. וכעבות העגלה תגדל חטאתנו, אם נוסיף לחנך את בנינו לבטלנים חסרי לחם הנופלים למשא על – בטלנים כמוהם. ואך על זאת עלינו להעיר, כי בני הדור החדש חוטאים בדבר הזה הרבה יותר מבני הדור הישן. כי האדוקים מתאמצים להקנות לבניהם תורה ויראת שמים וחיי העולם הזה בעבור העולם הבא. ובאשר ידמו, כי אי אפשר לזכות בשני העולמות, הם מוַתרים על העולם הזה בעבור העולם הבא – ואך “המתקדמים” המגדלים את בניהם בשפונים (גימנזיות) ובתי ספר הדומים להם בא”י ובחו"ל לבטלנים ארֹפיים פורעי מוסר ובועטים בכל קדשי ישראל, והם אין יודעים כי אם לקרֹא ספורי עגבים ולמשֹל על אחרים ( אם יש פתאים כאלה המביאים את צוארם בעֻלם) ואך לא להשתכר אף פרוטה: הלא תעמיק אולת ההורים האלה כתהום רבה. האבות האלה מקריבים גם את בניהם – ואך לא לשמים כי אם למֹלך אליל הצידונים.

האם באמת ידמו הטפשים האלה, כי עתידים הם כל העמים להרכיב אותנו לראשם לפקידים ורופאים ועורכי דין ואצילים והם יעמלו בזעת אפם לכלכל את העם המחקה אותם כקוף ומלקקם ככלב? ביחוד בולטת היא הכסילות הזאת לחנך את כל התלמידים לנסיכים ארֹפיים, מבלי לתת לכל אחד מאת אלף אדֻמים בכיסו. בבתי ספר העשוים בטעם ארֹפה בארץ ישראל, אין אף אחד מיוצאי הבתים האלה, אשר יקח מחרשה או מחט או פטיש או מרצע בידו. עם הבוז למלאכה ועבודה הם מכניסים בקרבם גם שנאה לארצנו וכֻלם יוצאים למצרים, לטרנסוַל, לניורק, לפריז לברלין, לאסתרליה וליתר הארצות והכרכים. כמובן לא יהיו גם שם נציבים כי אם רוכלים ונוכלים. וכזאת עושים עתה, בעת אשר תנהה כנסת ישראל אחרי ארץ מחמדה ובאה לחונן את עפרה ולרפא את הריסותה.

באשר דכאו האצילים בגוים את ההמון וימיתו בדלת העם כל צֹרך רוחני, נשארה החכמה נחלת המושלים והאדונים לבדם, בהעבירם את כל העם בפרך זנו הקטנים את הגדולים ולאלה לא היה צֹרך בעבודה לשם פרנסה, ולא עוד אלא מכיון שהתיחדה העבודה לעניים משֻעבדים – ועובד ועבד נעשו שמות נרדפים, שבו כל הגדולים להתבושש בעבודה. וכאשר דרש הגוף עם רמ"ח אבריו את תפקידו, מצאו להם אצילי היונים תחבֻלה טובה להלחם, להשתובב, להתאבק ולהתגושש. גם בארֹפה נעשו כל בתי הספר בידי האצילים ולפי צרכיהם ולכן קבלו גם הם מהיונים והרומיים את השובבות בבתי הספרים. ועקר שֵם “גימנאזיאן” ביונית הוא בית ערֻמים; כי מנהגם היה לפשֹט את בגדיהם כליל בעת השתובבם וגם היום עושים כן למחצה ולכן קוראים לשובבות “גימנאסטיק”.

בזה בערו וכסלו מאד המוני הגוים והמתקדמים שבנו אתם, אשר הנהיגו גם הם לבניהם ובנותיהם את חנוך האצילים של קריאה בספרים ושובבות לבד בלא עבודה של ממש. ואמנם רק לשבֵעים די בכזית לצאת ידי חובת סעודה שלישית ולא לרעבים. ורק לאצילים נאה לצאת ידי חובת מלאכה בחלוץ עצמות – וחובתנו אנו לחנך את בנינו בלמוד וגם בעבודה של ממש גם לשם בריאות וגם לשם כלכלה בעצת חכמינו הקדמונים. הנפש הישראלית תזמר ליוצרה “הנשמה לך והגוף שלך”; ואם נשלים בין שניהם להחזיק את הגוף בבריאותו ואת הנשמה בטהרתה, אז נוכל לאמר עם זה גם “הנשמה שלנו והגוף שלנו”.¹