לא במלחמת חרב וקשת הכתוב מדבר; בזה אין ידנו התשה משגת. אף איננו עסוקים הפעם בוכוחים וטענות נגד מסטינינו המשחירים את פנינו בעלילות שוא או כנגד אויבינו מבית המשליכים שקוצים על קדשי ישראל וממאיסים אותם בעיני צעירינו. הדבר אשר באנו לדון עליו עתה, הנה צרה הבאה לנו מאוהבינו, מעצמנו ובשרנו, אשר יכלנו להסיר אותה על נקלה בשלום ושלוה בלי שום סכסוכים ומריבות, לו קנינו לנו לב מתנה. בכל שנה ושנה אנחנו מוציאים אלפלפים אחדים מכיסינו ותחת לתמך בו את אחינו העובדים באמונה ואהבה על אדמת הקדֹש להחיותה ולהפרותה ולבנות את הריסותיה, הננו מעשירים בזה את אויבינו מאז ועד הנה לשמחתם ולחרפתנו.

כל קורא, אשר יכיר מהשורות האלה, על מה דברינו מוסבים, ישתומם למראה עיניו ויאמר: האם עתה בזמן, שמצוה על כל איש מישראל לספֹר את הימים ולדעת בכל יום את השעה, שהוא עומד בה, שכח הסופר הזה את הלוח וחג הקציר נחלף לו בחג האסיף? לא כן, קורא חביב, רק בתור דבר בעתו באנו להעיר עתה על העַולה הנוראה, הנעשית בעמנו מימים ימימה בזניחת אתרוגי ארץ ישראל לקנות אתרוגי יון לשם מצות פרי עץ הדר.

כי אם נחקֹר את הענין לכל צדדיו, נמצא כי למחזה המוזר, שגאוני ישראל נלחמים להוציא את המכשלה הזאֹת מבית יעקב זה עשרות שנים ואין ידיהם עושות תושיה, אין סבה אחרת כי אם זאת, שהם משמיעים על הדבר לפני חג הסֻכות באחור זמן. אף ילד יוכל לראות, כי הוא שגעון ואוֶלת רבה לבַכֵּר אתרוגים פסולים הבאים מידי אויבינו על אתרוגים כשרים הבאים מארץ מחמדנו; ובכל זה יפתלו טובי עמנו נפתולי אלהים עם ההמונים הלהוטים אחרי אתרוגי קורפו ולא יוכלו להם, כי מה יעשה הרב או הדין, אשר לבו ער לדבר ה' ולא יוכל נשׂא מצוה הבאה בעברה? היוכל לאמר לסרים למשמעתו ברור ומפֹרש: אתרוגי יון פסולים, אל תקחום, כי לא לרצון יהיו לכם, רק אתרוגי א“י כשרים ורצויים וחביבים לפני המקום – אם הוא יודע, שאין בעירו להשיג אתרוגי א”י כי אם אחדים לו ולבית מדרשו בדֹחק.

קשה למצֹא איזו שאלה בימינו, שתהיה כל כך מכרעת ופסוקה. מצד אחד כֻלו טוב ומצד אחר כֻלו רע. כשאלה זו, שאנחנו דנים עליה: אתרוגי קרפו הם פסולים בתור מָרכבים ומזכירים אותנו את בעליהם, אשר הם ואבותיהם מימות עולם רודפים אותנו ואת תורתנו! ובשנה הזאת הראו שוב את שנאתם לנו בזנבם מאות מנחשלי אחינו בסלוניקי. והדמים, אשר אנחנו משלמים להם בעד האתרוגים, הם נוספים על דמי צדיקים ונקיים מאחינו, אשר הם שופכים, ולעֻמת זה אתרוגי א“י כשרים בלי שום חשש ופקפוק ומזכירים אותנו את בעליהם, אחינו, המרטיבים את ארצנו בזעת אפם, וקושרים אותנו בזכרונות עולמים אל עברנו הגדול, אשר לקט איש איש בגנו פרי עץ הדר לבֹא ולשמֹח בו לפני ד' בבית המקדש ולהודות לו על כל הטוב, אשר נתן לו בארץ חמדה טובה. ובעת אשר נקח אתרוג בן ארצנו, יעורר בנו התקוה לשוב במהרה אל ארצנו לאכֹל מפריה ולשבֹע מטובה. אין פה תערובת טוב ורע כבכל הדברים, כי באתרוגי קורפו רק צללים ובאתרוגי א”י אור שבאור.

יש אמנם סכלים המראים, כי אתרוגי יון הם יפים יותר, והתורה קראה לאתרוג “פרי עץ הדר”. והם אינם שמים אל לבם, כי “פרי עץ הדר” הוא שם עצם לפרי הזה בימים קדמונים ואחרי כן קראו לו “אתרוג”. אולי יחשבו “המהדרים” האלה, שאם ימצא תפוח יפה עוד יותר, אפשר לקיים בו מצוה מן המבחר? אמת שהפרי הוא נקרא לכתחלה “הדר” בעבור יופיו המֻפלג; אבל אין לנו לבקש בו יותר מהדורו הטבעי; אתרוג מָרכב בלימון הוא הדר יותר, אבל הנהו פרי אחר.

ולכן הננו רואים, שלא רק אלה מהרבנים והרביים, הנוטים אחרי חבת ציון, נוהגים לברך על אתרוג א“י, כי אם גם מאלה המתנגדים לציונות בכל תֹקף, כי הלא על כל פנים אין לברך על אתרוגים מָרכבים, שהם וַדי פסולים, במקום שיש להששיג אתרוגי א”י שהם וַדי כשרים. ואיננו רוצים להאשים ההמונים הגדולים, שאינם חוששים לקים מצוֹת כתקונן ועושים רק מצות אנשים מלֻמדה, כמו שהם רגילים מתמול שלשום, עוד מהשנים שאי אפשר היה להשיג אתרוגי א"י במדינותינו ואתרוגי קורפו עמדו עוד תחת איזו מראית עין של השגחה, בטרם הרגו היונים את אחינו, אשר נמצאו באי הזה לא נרצה לחשׂד את רֹב עמנו בזה.

אין זאת, אלא שלפני סֻכות אין משיגים אתרוג א“י איש איש אצל סוחרי עירו, והסוחרים גם הם יראים לזנֹח את המסחר באתרוגי קורפו ולהכין תחתם אתרוגי א”י, פן לא ירצו הקונים לקנות אותם וכל סוחר ירא מבן תחרותו, אשר יביא אל השוק סחורה, שיש לה חזקה זה כמה שנים. ואף אם יבֹאו הסוחרים לפני ראש השנה כֻלם לידי החלטה, שלא להזמין כי אם אתרוגי א“י, לא ישיגו אותם במרכז הלבובי; כי לא נוכל לדרֹש זאת ממר טיגר ושֻתפו להכין חמשים אלף אתרוגים בעד הון רב להספיק לכל אחינו הגליצים, אם הוא יודע, כי בשנה שעברה מכר אלפים אחדים. וכן הדבר חוזר חלילה והאחריות חלוקה והכל פטורים. ולכן הננו קוראים ומכריזים עתה בעוד מועד, שימהרו אנשי לב לקבץ את הדעות של קוני אתרוגים בפה או בכתב מיד ולהודיע לסוחרים שאינם חפצים כי אם באתרוגים כשרים מא”י, והסוחרים יודיעו זאת אל המרכז בלבוב או יזמינו להם ישר מא“י. מהרו ועשו, כי אם לא עכשו, אימתי. כדַי לעסֹק במצוה הגדולה הזאת, שיש בה תודה לקב”ה ואהבה לישראל וחבה לארץ אבות עתה בזמן מתן תורתנו. וכמו שקשרנו שׁבועות לפסח ע“י הספירה כן נקשר סֻכות לשבועות ע”י תעמולתנו לקים מצות ארבעת המינים כהלכתה ¹