בשמות שונים חוזרת השאלה הזאת בכל העתונים העברים ויתר העתונים היהודים בכל לשון, שהננו שומעים, יהדות ואנושות, תורה והשכלה, דת ודעת…. זה הוא מדור קבוע אצל העומדים על פרשת דרכים, אשכנזים ופֹלנים בני דת משה ויהודים חמים בני בלי דת ויתר היהודים למחצה ולשליש ולרביע למיניהם.

עלינו להודות על האמת, כי כל המתקשים בשאלה הזאת, הנם רק מבקשי דרכים, איך לסַגל ליהדות את היתרונות של האנושות, להכניס קרני אורה של ארופה אל המבואות האפלים של רֹבע היהודים. ואנחנו בעונותינו כבר הסכַנּו להחָשב כבוערים ועל כל פנים לאי משכילים, אם איננו בקיאים בשפת הארץ ובכתב. אבל כמה טפשות וגזל משפט יש בדבר. לכו נא ונוכחה כמה חברות של מדע ושל ספרות יש באיזה כפר ארופאי, הגדול פי שנים מאיזה קהלה ישראלית, שיש בה כמה וכמה חברות של משניות של ש"ס וכדומה, היש בין הארופאים אנשי האורה למצער אחד למאת אלף העוסק במדע לשמו, מבלי היות פרופסר או סופר שמתן שכרו בצדו? ביהדות “האפלה” שלנו הלא יושבים צעירים וזקנים ומַקשים ומתַרצים בהויות וענינים, אשר לא יביאו להם כל ימיהם אף פרוטה אחת.

ואם ימָצא איזה בן תורה, שאיננו יודע מאומה משלהם, אף לא לכתֹב כתֹבת ואפילו לא לחתֹם את שמו בבית המשפט, הכי בשביל זה יקָרא בער, חסר תרבות? הלא יש שהוא יודע ומבין יותר מהשופט ולפעמים אף מהרוזן למשפטים בכבודו ובעצמו! אם ארופאי משכיל ויושב בפיקנג ואינו יודע סינית, הוא סובל בחייו; אבל מי יעיז לראות בו איש בער! וכדומה לזה יהודה בן תורה שלא למד את שפת הארץ, הוא ישא את צערו, ולמה הגוים וגם “משכילי” ישראל ואף תלמידי חכמים עצמם קוראים אי משכיל לכל תלמיד חכם, שאיננו בקי בשפת הארץ. יש מקִילים ומַכשירים אותו גם באיזו שפה ארופית אחרת; כמה תמימות של ילדי בית ספר יש בדבר! איך אפשר לקרֹא “חסר אַלף בית” (אנאלפאבעט) לאיש בקי וחוקר בספרות הכתובה באַלף-בית המקורי, אשר ממנו לקחו כל עמי ארופה וחצי עמי אזיה אלפי ביתות שלהם?.

אמנם מצֻוים אנו מפי השכל לדעת את לשונות הגוים, אשר נחיה אתם: אך זאת היא שאלה של מחיה וכלכלה ולא של דעת וּתרבות. בזה נעלה הוא ישראל על ארופה ועל כל העמים אשר על פני האדמה.

מעת אשר היינו לגוי, קמו לנו המון יועצים ברֹב בתקופות, אשר נסו לגשר את התהום הרבה המבדלת בינינו ובין העמים. רֹב העסקנים האלה הם פורצי גדר ושואפים החוצה ומתכַונים להרֹס את חומתנו לטובתם: בצעם, כבודם ותאותם, אצל יש גם רבים מהם הנשבעים בחיי האֻמה ומתימרים לדורשי טובת ישראל והצלחתו לא מעטים מהם מאמינים בלבם אמונה שלמה, כי הם שוקדים על תקנתנו בהכהותם את חֹד בדידותינו ועַגלָם את הקיצוניות שבנו.

והעמים, אשר מאשרינו באים להשלים בינינו וביניהם, אינם עמים פראים וגסים כי אם נושאי דגל התרבות בכל תקופה ותקופה: החל מאשור ומצרים ועבור לפרס, יון ורומי וכַלֵה בצרפת, אשכז ואנגל. ואם נשים את תוצאות עבודת בעלי הפשרה ומלאכי השלום במאֹזנים, נמצא את משקלם – כשַחק מאזנים. אמנם אלפים ורבבות מתוכנו עוברים אל שכנינו ונטמעים בהם; ואך זאת איננה פשרה ואיננה צריכה למפַשרים, כי אם נעשית מעצמם בלחץ הענינים בלי סרסורים ומתַוכים, ואדוני השלום בעצמם נרתָעים לאחוריהם, כי מראים להם נפוּל אברים של גוף האֻמה, ואינם רוצים להודות בשום אופן, כי אלה הם תוצאות עבודתם. ראשי המתקנים באשכנז תלמידי גַיגר בוכים בדמעֹות שליש על השמַד המתרבה עתה ומקהילים אספות לעצֹר בעד השמד.

ברור הוא כי לא מחוץ למחנה אפשר להכיר את עקבות הפשרה בין ישראל לעמים; ובתוך מחנה רשוּמה נִכר. אך תכסיסה שבסופה, הכרֵע לחיים או למות, עלים בלים נופלים והגזע קים, “בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה”. עם קשה עֹרף היינו והננו עד היום, “עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב” כעדוּת אחד גאוֹניהם, הסבה היא, כי לא בלבוּש ובצורה אנחנו חלוקים מהם כי אם במהותנו, בתוך תוכנו. לנו שלשה עמודי עולם: תורה ועבודה וגמילות חסדים – והם רואים בלמוד תורה בטלנות, בעבודה מותר שבמותרות ובגמילות חסדים מֹרך לב; לנו שלֹשה גופי עברה: עבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים – והם קוראים לעבודה זרה מלאכת מחשבת, לגלוי עריות אהבה ולשפיכות דמים גבורה. אם יש גם אצלם ביחידי סגֻלה אהבה לקדשֻה ושנאה לתועבות, ממקור ישראל יצאה: “כי כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך”.

כל עוד שיאחזו העמים בגוֹיותם, הננו שני עולמות רחוקים מאד, שאינם מתלכדים. עוד יבא היום, אשר נבאו עליו כל הנביאים, כי כל העמים יעשו אגֻדה אחת וישראל בתוכם; ואך לא על יסודי טמיעת ישראל בגוים. בתור תלמיד וספחת לא יתחבר אל העמים כי אם בתור מורה ואב: הוא יהיה “לאב המון גוים” והם יחדלו מהיות גוים ויהפכו לגוי קדוש.¹)