זה שנים אחדות מתלחשים בעלי סודות אודות מלחמה בין איטליה ואוסטריה, אך המתבונן בהליכות עולם לדעת את הדברים הנאמרים והנכתבים על הענין הזה פה ומעבר להררי אלף, יכיר, כי אם תחזק סערת הרוחות והצעקה למלחמה בממלכה אחת, תרפה בחברתה. התשוקה לצחצוח חרבות והמית קשתות פה ושם כבמאזנים. אם כף אחת יורדת, השניה עולה לעמתה.

לאַים על האזרחים צריכים, למען יסכימו לכל המסים הקשים, אשר ישימו עליהם. נחוץ להציג לפני כל יושבי הארץ שד בלהות, למען הוציא מהם את פרוטתם האחרונה על מקלעים ועל תותחים חדשים לבקרים, על ספינות מלחמה ועל כדורי אויר והכל לפי השלמות האחרונה בחרושת המעשה.

והכל בשביל מה? למען הציל את ארץ המולדת “מהאויב”. רוח מדי ומרד כי תעמר בארץ, אין טוב מלעשות מלחמה עם איזה שכן קרוב או רחוק, ואם לא תמיד מנצחים את האויב, הנצחון על האזרחים הנהו כמעט בטוח; כי מיד בפרֹץ מלחמה, ינהו כל העם אחרי מלכם ועוזריו.

ואך לא תמיד אפשר להלחם; לא מפני שהוא כנגד המוסר להוציא רבבות אדם להורג. במדינות אין המוסר בא בחשבון, כאשר הורה מקיאַבֵלי האיטלי הלכה למעשה. אבל לא תמיד יש עם מי להלחם ולא תמיד יש במה להלחם. בזמן שבית המקדש קים, אדם מקריב קרבן ומתכפר לו; בזמן שאין בית המקדש קים, אדם קורא פרק בזבחים ויוצא בו ידי חובתו. אם אפשר להלחם בממלכה אחרת מה טוב ומה נעים, ואם לא מסכסכים עם בעם ומפלגה במפלגה בתוך הממלכה, ואם אי אפשר, יוצאים בדבור על מלחמה. ומי יודע, מה קרה לממלכות ארֹפה, בתקות שלום ארֻכה כל כך, שלא היתה מלחמה הגונה זה ארבעים שנה, ואך גם המורא מפני המלחמה עושה נפלאות ולכן מדברים באין הרף על סכסוכים מעוררים חשש סכנה.

ממשלת איטליה צריכה מאד לריח מלחמה תמידי, כּי היא הענתה את יושבי הארץ ותער שנאה כבושה בעם. ואך המקריב קרבן באמת, פטור מאמירת “איזהו” ואיטליה הנלחמת עתה בטריפוליס איננה צריכה לריח מלחמה בטריסט. עתה צריכה אוסתריה יותר לאימת מלחמה בשביל הספינות הנפלאות, אשר היא בונה עתה וגם לה יש מדינים איך להעלים דברים, למען יקפצו עליהם העתונים בתור “מים גנובים” וימהרו להפתיע את העולם בשמועות מלחמה. הבה נקוה, כי נצא ידי חובתנו בריח מלחמה.¹