לפני נד־סלעים גבוה. אני משנס את מתני ומתחיל לטפס בזהירות. אצבעותי לופתות זיזי אבנים בולטות, ואני מתרומם ומציג את כפות רגלי בעקבות ידי כשגופי הולך ונצמד לסלע. איני מביט סביבי ומוסיף לטפס ולהתקדם במתינות צעד צעד. מזדמנים לי סלעים שהעלו אזוב, חרולים, מיני קמשונים ושיחים עלובים שמקודם לא הבחינה העין במציאותם. אני לופת בידי את אחד השיחים האלה והריהו נעקר פתאום על שרשו; רגלי האחת נמעדת ובקושי אני מוצא לי שוב אחיזה; אין לסמוך על שיחי־רמיה אלה, ובכל רגע צפוי אני לצעד־מעד.
מזדמן לי שן סלע, ואני מחבקו ומביט למעלה. חלק גדול ומאונך של הסלע מזדקף כמאיים מעל לראשי. אני סוקרו יפה ומכיר בקשיים, אולם ממשיך אני לטפס, אם כי סכנת נפילה ורטוּש אפשרית היא.
פתאום ולאזני מגיע קול צפצוף משונה, צרוד במקצת, ההולך ונשנה. הפחד, כידוע, אף הוא אב לדמיון, ורטט חולף בי בגלל חשש מגוחך שלזכרו צחקתי אחר־כך: “קן נשרים! הם יתנפלו עלי”… דומם קפאתי כממתין להופעתם; אולם כעבור כמה רגעים, ואני איני מרגיש על פני את משק כנפיהם, הריני מבליג על פחדי, ואחרי התאמצות קלה אני מגיע לשיא־הסלע. מכוסה קוצים ומאובק אני קופץ, ורגלי דורכות על גבי ההר המוצק. רועה ערבי היושב על סלע וחלילו בידו, נרתע ונבהל רגע למראה הופעתי המשונה והפתאומית; יתכן שהוא לא עלה מימיו בדרך זו, והוא היה אותו ה“נשר” המצפצף ומהגה לעדרו הרועה למטה במדרון… “חוג׳ה”, פלט בלחישת־התפעלות וסקר אותי בעינים מבריקות, חוג׳ה…
רשת־שבילים. בתי-אבן צחורים וכחולים. כיפות מקומרות. חורשות־זיתים ירוקות, מכסיפות. תלי־קברים ומצבות הרובצות לצדי דרכים כשקועות בדממת־עולם קפואה. השמש הנוטה לפאת מערב, מטילה צללים; צללי גבעות, סלעים, עצים ובתים, ההולכים ומשתלבים במסכת־עלטה אחת. הסביבה לובשת קדרות. רק העצמון האפור הרובץ כחיה ענקית – אותו אין השקיעה מטשטשת עדיין; פרכוסי-שקיעה אחרונים מפזים את גבו, רוטטים ונמוגים אף הם.
הדממה הולכת וגדלה, יורדת בכבדות, כובשת, ומתפשטת לכל ארבע הרוחות, לרום ולעומק. חלל־האויר ספוג רזין ומסתורין, מטפח בנשימה מיוחדת, כלוחש משהו נכסף לא־ברור… כאן בתוך הדומיה הזאת נאצלו הוזי הקבלה? כאן מכורתה, האויר מעיד על כך.
לאור הלבנה אני הולך ויורד למושבה עברית הטובלת בזיתים. בליל־קולות גרוני עולה ומתפשט בחלל־הלילה. הוא פורץ מן הכפר הערבי הסמוך המספק ידי עבודה זרה. הריבות צובאות עדיין על העין הכלואה בין גזעי זיתים מרופטים עתיקי־ימים, וסביבן מן הפלחים עוגביהן.
אני מתעכב כי הדומיה פוקדת עלי וכולי קשב: מבוע. שקשוק־בקבוק מים. צללים נעים. כדים שחורים. צל מגיח מן המארב. הברות קטועות ורחש־לחש. שני גופות מתאבקים בעלטה. חבטה בקרקע כנשירת פרי בשל. דממה וקול ענות חלושה – – – פרק חיים!
מסכת־הלילה נרקמת כאן כבשנוֹת־קדם על מצע פרימיטיבי בחיק אותו הטבע. הדיסטנצה של הזמן מטושטשת בפינה זו. געגועים־לא־ידעתים תוקפים אותי וחן־חיים, עז, משכר, מסעיר, עולה באפי…
מחלונות בתי־המושבה מנצנצים אורות. זר אני כאן וגון המקום על חצרותיו מעלים בזכרוני מושבה שומרונית שאף היא עומדת על עבודה זרה. יתכן שמשום כך נראה לי המקום עגום, שקט וכמיותם. הערב בא, אולם אני פונה ויוצא את המושבה, ופני מועדות לישוב הרחוק מהלך שעתים. שם ינעם לי ללון בין אחי לדעה והכרה.
“ואַדי” מעולף עלטה. צריחת־ינשוף מבעיתה. נביחות־כלב. חולפים בשקט ערבים יחפים המחמרים אחרי בהמותיהם עמוסות־מחצלאות. העצים מסננים דרך ענפיהם את קרני־הלבנה שעלתה והבהירה את החשכה. לפרקים נראית מרחוק מכונית כגחלילית תועה; באופק מצטיירים בשרטוטים כהים הרי־כנען המבליטים פה ושם אורות קלושים המסמנים מציאותם של ישובים נדחים.
לבסוף מתגלית ומלבינה לקראתי קבוצת בתים צחורים. אני פונה לחצר. נביחות־הכלבים מוציאות אחדים מן הבחורים החוצה, והם חשים לפלטני טרם פגעם בי בשיניהם השנונות; כלבים עזים ומרי־נפש ואוי לו לגנב המזדמן לתחומה של כנופיה זו באשון-לילה.
אני נכנס עם גמר ארוחת הערב, אולם בחורה אחת עורכת לי סעודה מבלי לשאול את פי: לחם, ירקות וצלחת מרק מהביל. אני מפרק את תרמילי ויושב לאכול. חבר הנטפל אלי סח לי על המצב ועל התנאים. שיחה ידועה לי ושאפשר לסכמה בשתים־שלש מלים בעלות ערך ומשקל: עקשנות, סבל ועבודה.
תמונות חברים המציצים אלי מעל גבי הקירות מושכות את תשומת־לבי. אלה הם קרבנות ה“ואדי” אשר גרפם בעונת־הגשמים בשטף זרמו העז! האחד טבע בנסותו לחצותו בבוקר־חורף מעורפל; והשני – בחושו להצלת חבר שעמד לטבוע, הצילו, והוא גופו, כוחותיו עזבוהו והשבולת שטפתהו; השלישי – כדור של רוצח מן המארב פלח את לבו.
ומציצים קלסתרי פני הבחורים בבטוי של כאב מהול בחמלה גזעית. נצחית, אשר לא תדע פשרה ופקפוק ביום־דין והחותכת את גורלם לטובת רעיהם.
בוקר. מן החצר שטופת־השמש, יוצאות עגלות לעבודת־היום בשדות. מן הלוּלים בא קרקור־עופות ולעומתם נובחים הכלבים הרתוקים בשלשלאות. פני מועדות צפונה. לצדי הדרך משתרעים שדות־שלף חשופים ללא סימן עץ. עדרי־צאן משוטטים בסביבה ומלחכים את המרעה שלא קמל עדיין.
בּצוֹת החוּלה מעורפלות באדי־בוקר. בתוך העמק מכחיל, שוקט על מימיו אגם מי־מרוֹם. כראי קטן מלוּטש ונתון במסגרת ירוקה של סוּף ועשב. בדואית עטופת־שחורים פוסעת לה מן המעין הקרוב ועל גבה משחיר ומתנוצץ בשמש נאד־מים. על הכביש משרכת דרכה אורחת־גמלים, וצלילי־הזוגות משתפכים ורועפים סודות־קדם לדוּמית־הבוקר. סוכות דלות קלועות מחצלות, מהוות כפר בדוּאים הרועים את צאנם במישור.
שלהי־קיץ. אולם החום מכביד עדיין את ידו. השמש מדרימה. לצד מזרח מוריקה, מכחילה החוּלה, ולצד מערב – סמוך לכביש השלוח צפונה כאצבע כלפי סבא־חרמון ההוזה־צופה מסביב – מתנשאת שלשלת־הרים אפורה־סגולה, שלרגליה פזורים חלוקי־אבנים וצוקי־סלעים שחומים ואדמדמים משיש־הגליל.
מצלעות ההרים יוצאים מבועים שמהם נקוים כעין ברכות ואגמגמים המרכזים סביבם מן החי, העוף והשרץ שבסביבה. בתוך הסוּף הגבוה מתכופפת בדואית, והחרמש שבידה מבריק ומפיל מן הגומא עמרים־עמרים. במים משתכשכים להנאתם פרחי־רועים ערומים שנטשו את צאנם והפקירו את עצמם להוללות קלה. ברם, אחד מהם פורץ מן המים ובלשון המיוחדת לרועים מנוסים, הוא מהגה ומצפצף לצאן המצייתות לו ואינן מתפזרות. עזים שחורות דולגות על גבי האבנים ומתעטשות, ברוזים אורבים לדגים. צליל־זוגות רוטט באויר. על גבי סלעים הבולטים מן המים, עולים בזחילה צבים משורינים להתחמם להנאתם, אבל מיד והם נטרדים ונרתעים המימה מאימת הרועים הרוחצים בקרבתם. בדוּאית זקופה כתמר יורדת לעין למלא את כדה, מפשילה את שמלתה השחורה, ובינתיים שוהה ומעיפה מבטים משולהבים למתרחצים המעורטלים.
בצל עצי־תוּת עבותים ומצִלים הגדלים על שפת ברכה, אני משתטח לנוח. שני בדואים חתומי זקן שחור, שזופים ומכורבלי־“כפיות”׳ סרוחים ממולי על גבי סלע שטוח. על ידם נצבות סוסותיהם. אצילות. יחסניות. הן בועטות מתוך אי־סבלנות כתמהות על מנוחה זו שאיוו להם לפתע אדוניהם בשעה שהמישור הוא רחב ונוח לדהרת־און אבירה. ברם, לא הרבה נחו השנים ביודעים את נפש בהמותיהם. בקלות קפצו עליהן ונשאו בדהרה לאורך סוף שקמל, כמש והצהיב משמש. כנפות עביותיהם השחורות התבדרו, התנפחו ברוח במפרשים, ובחלפם כשדי־בלהות, הבהילו והחרידו עדר־ תואים מתוך רבצו בבצה. העדר נבהל, השתולל, ויגמא ארץ מבלי דעת לאן.
אני חולץ את נעלי ומכניס את רגלי היחפות לתוך המים הקרירים. מתוך תרמילי אני מוציא גרבים נקיות. עוד היום גדול ואני מכבס מיד את המזוהמות שפשטתי ושוטחן על גבי אבן ליבוש. אחר אני סועד את לבי בפרוסת־ לחם מתובלת בזיתים ובגבינה. אני יושב, לועס בשקידה, משכשך ברגלי היחפות במים הצוננים וטוב לי. הרגשת אדם פרוק־עול תוקפתני, ואני מברך על השלוה הנפשית הזאת שירדה עלי בחיק הגליל.
לבסוף דורכות רגלי על אדמה עברית. הרוח, האופף אותי בין העצים׳ הומה, נושב בחזקה ואינו מרפה ממני. אני סוקר חטופות את הבתים וממהר למצבת יוסף הגלילי וחבריו. חברה החוזרת מעבודתה מצביעה על מצבה עשויה כעין עמוד משיש־הגליל, ובלכתנו במעלה־הדרך היא מספרת לי את תולדות המצבה הבלתי־מפורסמת בדברים פשוטים:
“לפני שנים מספר מתה כאן אהובתו של בחור אחד. והבחור אהב אותה אהבה עזה כמות. בחור טוב היה ובעל נפש רומנטית. במותה מאן להתנחם. לא אכל ולא שתה. הזניח את עבודתו והיה נעלם למשך כל היום מבלי שידע איש על מעשיו. לפעמים היה נוטל ככרלחם תחת זרועו, עגבניות, ופורש להרים. כסבורים היו חבריו שדעתו נטרפה עליו מרוב יגון. ברם, לאחר ימים נודע הדבר. הוא מצא לו גוש־שיש ועמל עליו ימים ושבועות׳ ירחים; עבד ללא נסיון עד שהצליח לפסול עמוד ולהציבו מצבה על קבר אהובתו הצעירה. אחר נעלם ולא נודעו עקבותיו. כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעתוּ”.
אני פוסע לאטי. החברה ממשיכה לדבר אך איני מקשיב לה. יודע אני כי הלילה לפני הרדמי אהרהר באשה הצעירה שמתה בדמי ימיה; אנסה לתאר בדמיוני את שרטוטי־פניה, לממש את דמותה ולהעלות את ארשת פניה בחייכה מול אהובה; ואותו אראה בודאי בשעה שהוא גוחן על גוש־השיש הקר, שוקע בזכרונות, ועיניו זולגות דמעות…
שדרות נאות מובילות לכפר. בחצר צוהלים ילדים בחברת כלבים מגודלים המתהלכים במתינות וחשיבות. בדיר צפוף וכלוא עדר־כבשים אני צונח על ספסל סמוך לקיר ומביט סביבי.
דמדומים. הרוח הנושבת בחזקה צוררת קרירות בכנפיה. החרמון – כה קרוב כאן; כיפתו מוּפזת בקרני שקיעה אחרונות וכולו צופה בהדרת־גאוה אלמת על סביבותיו. עבים אפורים מתגרדים בקדקדו. חריצים מושלגים מצהירים עליו כשיבה. לפתע מצהיב משהו מאחרי גבו ומבהיר: ירח מצוחצח מגיח ומאציל לסביבה מקרני נגהו הרך.
עם גמר ארוחת־הערב מובילתני החברה לבית־הילדים לראות את הפעוטות לפני שכבם לישון. צחים־עגולים הם פני הכרובים הקטנים האלה, ומטפלים בהם טיפול נסיכי.
בת לויתי שפניה כחשוּ מעמל, מרימה את ילדתה וצוהלת: “מה שמנמונת היא ונחמדה!…” והיא מוסיפה בגאוה: “חלופי יוצרות. אבות אוכלים בוסר ושני הבנים לא תקהינה…”
הילד – מעל לכל. הוא הבסיס; הוא הדור אשר עליו יוטל להמשיך בעבודה הקשה, ויש לחזקו, לאמצו ולגדלו בריא, יפה ומוצק! זהו הרעיון כאן לא להלכה כי אם למעשה.
– מה? – מתעורר החורש מעבודתו – הדרך ל״תנור״? לך בכיוונו של האפיק הזה עד בואך לשם.
האפיק המוביל למפל־המים, חריצו הולך ומתעמק. שקשוק־הפלג הומה באזני. משני עבריו גדלים שיחים עלובים. לפעמים נתקלות עיני בשושנות־ההרדוף, המאדימות כטפות־דם על רקע אפור. בצלע אחד ההרים פוערת מחצבה לועה. עדר־צאן גולש אלכסונית למים. הרועה וכלבו מחרידים שועל ממאורתו ולשוא יעמול הרועה מתוך תשוקת קרב, לשסות בו את הכלב ולזרזו – התן דלג, נעלם ואיננו.
כעין עריסה רחבה קולטת את מפל־המים. לעיני מופיע נד־סלע זקוף שמראשו מזנקת למטה חשרת־מים המהווה אשד מרהיב־עין, צונח בסאון וקצף למטה ושׂם את המים כמרקחה. קרני־השמש חודרות לפתע כמו מן המארב, משתברות במים, נשזרות בתוכם, ומאצילות להם משחק־גונים של צבעי־הקשת. התכלת הנשקפת לתוך העריסה השרוּיה באפלולית ולוּטה בצל – עינה תכול, וקרוב יותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.