השמש עמדה קמוצה כמגובבה חום ולהט בצהרי ערב-ראש-השנה. היא דמתה לאגודת כוורות ניצבת בשדה שכל כבודן ועוקצן פנימה, ואין לגעת בעוקץ קרניה היוקדות. מעט הצל אשר בסימטאות העיר הצרות נדפס על-פני הכותל בלבד והניח לאמרגלותיו אִמריוֹת של כלום שהצילן מנגעי החמה והותירן מתחתיו כבהיחבא. סוּגרי החלונות הפתוחים הרחובה, שתי-וערב פשוט בלא מעשה-משכית, של חרצובות ברזל צבוע בצהוב, שיירו בתוכם אפילו בצל בנות-אור, והיו כבבואות לקרני האש שנתלהבו אף בצל, אך בפחות חמדה ואונים. ואילו סוּגרים אחרים, מעוותים, כמעוּכים, משורבטים בכוח כבעלי-מום שלקו בירך או במותן, מעוקלים ומוסטים זה מזה עד כדי היפוך תבנית חלל מלבן-הברזל המדוייק למשושה פגום, העידו על ימים של אלימות, ימי קרבות ואש ברובע היהודי.

יפה, אחותה הקטנה בת האחת-עשרה של מטילדה המקופחה ושפלת-הרוח, היתה נושאת אותה שעה תבנית-מאפה דמוית-מגש, שטוחה, גדולה ומתנוססת מעל לאוזניה. ומתחתה תנוכים גדולים, בשריים, נוקשים ומתכדרים פנימה כתחובים וסוגרים כמעט על קונכית האוזן. וכנף-האוזן נושאת בעול צמה כבדה ושמוטה עליה. ובתבנית, מעשי-בצק של אמה שנועדו לתנורו של האופה הבולגרי אליהו ברוך. וכל עוגת-בצק כמוה כאילתית שמנה, חלקה ותפוחה בטבורה, והיא כממולאה, ויפה, הילדה, כל-כולה כטרסקל נושא מאפה בעל ארבע רגליים, שתיים ידיים ושתיים רגליים. וראשה מתחת לתבנית, שערו פסוק בפדחתו, ופיאות-שיער דקיקות כפלומה מסלילות שם קווּצות של עננות מזהיבות כנעות בשמי הבוקר של עורף בהיר ומבהיק.

אין יפה מחישה צעדיה למרות שחמה של אשתקד תשנה עוד מעט פניה לחמה ברה ומחודשה של השתא, ומבתי-הכנסת מלמטה ומלמעלה, של מזרח ומערב, כבר עולה הד של אולמות ריקים שנפתחו וצריכים להתמלא עוד מעט עם רב של מתפללים. אך אפילו יפה הילדה יודעת שלא יתמלאו ולא יבואו, אלא מתי-מספר בלבד. בשני בתי-הכנסת של האשכנזים, הניצבים מזה ומזה לסימטת המדרגות, ודאי יהיה קהל רב ותהיה דחיסות יתירה. ואילו בבתי-הכנסת האחרים, במורד לסימטא מעוקלה, יֵשבו מועטים על הסבים מסביב, מעט זקנים ונערים ושתיים שלוש נשים זקנות למעלה, בעזרת-הנשים. נשים צעירות, עם ילדיהן בחיקן, תהיינה עומדות בפתח ומציצות פנימה. יש יותר בתי-כנסת היום בעיר משיש מתפללים. הסימטאות מתרוקנות והולכות.

מהלכת הילדה יפה ורואה בעיני-רוחה את הזקן, ברוך, סבא של אהרון, איש-אחותה, מסב על כר על מושבו בבית-הכנסת, ועל ידו נערים מתלחשים חרש. לפני התיבה יהיה עובר חזן בלא טלית, בשפל-קול. ואולי בכלל לא יהיה שליח-ציבור, שאמא אומרת שאין לקהל דל זה שלוש מאות לירות לשלם שכרו של חזן. מחזיקה יפה בשתי כפותיה את התבנית הגדולה שבראשה, וכובד עיסות הבצק המעיק מבעד לפח על ראשה הוא כאבנים התלושות הנערמות והולכות, וכמו מתנפחות מרוב המעמסה המדומה.

הגיעה אל מדרגות הסימטא המוליכות אל הכביש שנסלל בחלקו בלא שיזפתוהו, בכיכר-התאנים הקטנה בדמות המגל, וביקשה לפוש מעט ולשבת בצל בית. והיה בדעתה להושיב עצמה על מדרגה עליונה מתוך השלוש, כשרגליה פשוטות לפניה אל המדרגה השלישית והתחתונה, תלויות כרגלי התינוק. שיחררה ידה האחת מן התבנית ונתחבבה עליה ידה במשנה-חיבוב, שהצפרניים גדולות מן הרגיל ואף שהן קצוצות בקפידה יתירה. כל צפורן כשליש האצבע, וגדלן המופלא לפרקים מבהיל אותה עצמה, שאין משלו בידיים אחרות. הצפרניים גדולות וחיוורות כהרים רחוקים שבאופק לעומת האצבע עצמה, השחומה והזהובה, שהיא כהרים קרובים, מזהיבים-כתומים. “צפורן שלי ותחתיתה המעוגלה כתבוֹר החיוור שמרחוק” – אומרת בלבה.

עוד יפה מבקשת להתיר ראשה מן התבנית, כמשחילה ומוציאה אותו מסבך כובד סמוי שמתחת למשא של ממש, ושמואל בן-השכנים בא לקראתה, מדשדש בחצץ לבן של הכביש החדש שלא נסתיימה סלילתו, בדרדור וברעש גדול, כאילו היה כל גזיז הר והוא עוקרו במחי עקבו ורגלו. ועוקר-הרים זה, שכבר הגיע לבר-מצוה ומתעתד היום ללכת להתפלל בציבור, היה נוהג ככל בני מרים אמו, מטיל גזרי-עץ על גגות, שיתחלחלו ישנים-של-צהריים בשנתם, כאילו הכה בהם הרעם. ומכוון אבניו לחלונות ללא סורגים שיתנפצו בבת אחת ברסיסים דקים מן הדקים, כאבק זכוכית יקרה. ומטיל כל נורה פגומה אל החצרות פנימה, לאחר שכובדו והרביצו בהם מים רבים לטהרן משיור של אבק. ובורר ל אבני-קלע קטנות לקלוע בלהקת שרקרקים נרעשת. המדמה לראות בעץ לימון אחד חורשת עצים עבותה. בא שמואל לקראתה בפיק-ברכיים משונה, והברכיים צנומות, עצמותיהן בולטות אפורות-מאדימות מאבק ומזיעה המהולה בזוהמה, מדם קרוש וסריטות שהקרימו עור שחזר ונתקרע. היו ברכיו מקורבות, כמשתופפות וכמציעות לה באבק של לגלוג מושב לשבת עליו ולנוח מיגיעתה שהיא מייגעת עצמה בצהרי-היום. ומלים יש לו בפיו להקניטה:

“הלחם שאתם אופים, לא שווה כלום”.

“המאפה שלכם שאתם אופים, בכלל לא שווה הרבה”, משיבה יפה. חלקה היא בדומה ולא בשווה, ויודעת שראשיתה של התגרות אינה סופה. מיד קולע שמואל חצצית אחת בכדור ראשו השחור של בוּלבוּל מכרכר בתאנה המאובקה, וכיוון שרואה שיפה משיבה מלחמה שערה ובציפור לא קלע כלל, הוא אוזר עוז ופותח בהתקפת-מצח עזה: “אחותך הגדולה מטילדה לא שווה. שׂמה רפואה במים לכבד את הרצפה אצל ההונגריה בסמרטוט, לא שווה כלום”.

“גם אנחנו במטאטא. רק אצלם בסמרטוט. שכך הם רוצים”, משיבה לו יפה, אך חוזרת ומטיחה בו בעזות-מצח: “אחיך הגדול פסח לא שווה כלום. יש לו סוס פיסח כמו השם שלו פסח, נקוע ברגל, מעופש בחוץ כמו לימון רקוב, ומרגלו זב לו תמיד דם שחור כמו מקולל וכמו בזלת-שחורה מבית-הכנסת של הערבים, ולא שווה כלום”.

“באמת?” חוזר שמואל ומתגרה בה במלה אחת כדי שהות להגביר חיל, להטיל קלע בעורבני מדומה, המתכיל כביכול בתכלת של פיסת-שמיים שבין ענפי התאנה. והוא פוגע ואינו פוגע בירגזי מסכן, שנקלע לענף ונמלט. וכיוון שמחטיא, פולט ברוב זעמו:

“אצלנו בחצר רצפת אבן משופעה, פטנט ערבי, שגם להם היה שכל, שהמים יורדים ישר לערוגה, יופי. ואצלכם המים עומדים בחצר, כמו כינרת בהרים”.

“גם אצלנו פטנט ערבי עם שכל. והמים יורדים למקום שהוצאנו משם האבן, ויש אדמה וצומח לנו גרניון אדום. ואנחנו בכלל לא שמים רפואה במים”.

“מטילדה שלכם שמה במים רפואה נגד שרצים”, פורצות המלים מפיו של שמואל כקליעים המחטיאים בציפורי-העץ.

“מטילדה לא שמה אצלה בבית שלה, ורק בעבודה. ויש לה בחצר שלה סוס, ‘קסם’ של אהרון. ויש לה באדמה מזובלה שלה, שהיו שם פעם חמור ופרה, פרחים אדומים. ובין כך בורחת מן העבודה מהר, שאהרון לא ידע…”

"מה יוצא לה מזה שבורחת ומפחדת, שאהרון ידע שהיתה בעבודה? וכל הנשים פה בעיר הישנה ובדרך-הזיתים ובשיכון החדש למעלה יולדות הרבה ילדים, ומטילדה שלכם אף פעם לא. ומה יש לה מה? רק חתולה ‘קשתה’ עם אזניים וחוטם ורודים כמו פודרה בפנים של העגלונית מרכוס. אהרון לא אוהב את מטילדה, ואל את החתולה הוורודה שלה. אהרון אוהב רק את הסוס שלו ‘קסם’ ".

נסתתמו טענותיה של יפה, כי ידעה בלבה שאמנם אוהב גיסה אהרון את סוסו “קסם” יותר מאשר את אשתו הצעירה מטילדה. ובנהמת-רוחה הפשילה ראשה, כמבקשת לפרוע מקלעת-שערה שאינה סתורה לעולם, נתרגשה ואמרה: “אני אגיד לפורטונל שלכם מה שאמרת על מטילדה חברה שלה, תראה מה שיהיה לך, היא תגיד לאבא שלך שכבר יתן לך בעד מטילדה ובעד אהרון ובעד כולם…” מיד נטתה התבנית שבראשה על צדה, ואילתיות-הבצק הכבדות שמטו בזו אחר זו על מדרגות המלט, במתינות של שחיה באוויר כמו במים אדירים ובלא לאבד צורתן, כאילו היו מעשי גומי נפוח או כרי נוצות תפוחים. לא איבדה יפה עשתונותיה ולא הטילה בחרי-אף כל התבנית ארצה.

“יפה, יפה, מה תעשי עכשיו, והגאטוֹ-עוגה שלך מתעפרים לך בעפר, ולא יהיה לכם לחם לאכול מן הבצקים?” חרדה לה מרת מרכוס העגלונית הרומניה מאצל פתח חצרה: “מה תביאי עכשיו אל הבולאנג’ה-הנחתום ברוך? וספק גדול אם עוד בכלל יאפה לך בתנור, ואם יש לו עוד אש של ממש מלבד רמץ בתנורו בצהרי-ערב-חג?”

לא נפלה יפה ברוחה ולא נשאה עיניה אל הדוברת אליה. לא כל שכן שלא השיבה דבר, שעוד היה כוסס הצער בלבה על דברי שמואל האחרונים באחותה, שלדעת הכל דברי אמת הם. וצערה זה גדול מצערה על הבצק שנשר ארצה. נתכאבה יפה לשהות קצרה מגודל הצער האחד על חיי אחותה הבכירה הפגומים על לא אשם בכפה, ומיד נתאוששה ונתנה דעתה על צרה חדשה שלרגליה. בשתיקה נטלה מידה של שלוות-נפש כנועה ומבליגה למראית-עין מאחותה מטילדה, הרכינה עצמה על המדרגות והיתה אוספת אליה, כמעט לחיקה, חלות-הבצק הכבדות והמזוהמות בשוליהן, להחזירן אל התבנית השטוחה. והיתה צובטת בהן כמולקת מהן במורת-רוח זוהמת עפר ואבק שדבקה בהן פה ושם ומחזירה רובן ככולן אל התבנית. ועוד נותנת עיניה סביב בחשד רב לראות אם יש עוד עדי-ראייה לתקלה שאירעה לה. מגודל התדהמה נשתתק שמואל ואל אמר דבר, אלא השמיע שריקה של תמהון בלבד, כביכול הצליח עניינו בידו למעלה מן המשוער והמקוּוה מאד! ויפה החזירה חלות-הבצק הצבוטות והפגומות שנתפחסו מעט למקומן, לאחר שהסתירה יפה נקפיהן תחתיהן, וסברה בלבה: “מה שלא יעשו עתה הידיים, תעשה האש המלהטת בתנור”. מיד תפשה בכפות-ידיה את התבנית, עד כי צפרניה הגדולות והקצוצות החווירו עוד יותר מגודל המאמץ בשוליהן והסמיקו פתאום מאד באודם של שקיעה בתחתיתן, הטילה מבט של נקם ואיום בשמואל והתרתה בו בזעף:

“שתדע לך. ואני אגיד לאהרון של מטילדה שיתן לך בראש ולא יתן לך לרכב על ‘קסם’ אף פעם, וירביץ לך בשביל הבצקים הפצועים שלי”. כי אין ליפה אח להגן עליה מפני נערי העיר הישנה מלבד גיסה אהרון איש-מטילדה, שהוא מחסה ומגינה.

“תגידי לו תגידי לו. אהרון לא צריך אותך ולא את מטילדה ואל את כל האחיות שלך ולא את כל הבית שלכם”.

יפה לא שמעה כבר את סיום דבריו ופרשה לסימטא של אבנים מפולמות, שראשיתה שתי הריסות מזה ומזה. כאן היה בית של שתי דיוטות ונהרס ונפל תחתיו. ומנגד היה חצי קמרון כחול ופעור, וכלב חום ועזוב מוכה שחין ישוב בו כבמלונה פרוצה לכל רוח. הכלב השמיע יבב דקה, נביחת-יום רפה, למראה הבצק הנישא ברמה, כמי שצופה בהר של לחם רדוי מהלך ונעלם באין-סוף של אופק טעים שהיה כאן ונלקח בחטף.

“לולא הזדרזתי ואספתי את הבצקים שלי, היה לו כבר מה לזלול…” הרהרה יפה בהוסיפה להדק צפרניה אל התבנית. מירסקי יצא אל גג ביתו לשמע היללה הרפה והשליך עצם אל שריד הקמרון הכחול. הכלב נזדעזע, לא מהדף-התנועה אלא מהדף-ריח-הבשר, שקטרו הגיע אליו במחי-יד, עד כי נתבלבל ולא ידע אם בא לו מן התבנית ואם מגג ביתו הסמוך של מירסקי. אלא שהרגלו אמר לו, שנדיבו ואיש-חסדו הוא האיש הניצב על גג הבית המשייר בנדיבות-לבו בשר על עצם. יקוד שמש הצהריים בהרים הניס את מירסקי אל ביתו פנימה, לבין כתלי האבן העבים. בארונות ביתו הריקים נשתהתה ריקנות צללים קרירה.

שעות אחר-הצהריים נפרשו עד מהרה מהרי המערב מזרחה באבכות אבק עגלוליות כסלילי התיל המחלידים, המבדילים בין הכביש לבין הגיא העמוק. ולאחר שעה קלה נתנשא קמעה סליל האבק בגאות חדשה של רמז לערבית. ועוד נשב, עד שנשבה לבין עלי התאנה הגדולים והשפופים-מאובקים כדלים מרודים ועבר כמבעד לכברה חרורה ומסננת והיה לנשימה של מערב בפיו של מזרח. וכל סליל אבק הניח אחריו אדמה מפונה כמטואטאה למשעי, מהודקה להר כמשוקעה באבן. וכמו היתה הדרך פנויה להולכים לתפילה, הפונים לסימטא המרובצה אבנים עקודות יחדיו, המובילה הולכיה אל הריסות חדשות שאין להן תקנה והן פרוצות לרוח, ורק בירכתיהן רמז לסימטת בתים עומדים על תילם. אף-על-פי-כן מוליכה הסימטא הפרוצה את הולכיה אל רינת התפילה.

ולפתע נראו ראשוני ההולכים כמו שפים וגוררים רגליהם בהקדם רב במעלה הכביש שלא נשלמה סלילתו, הסוגר על הסימטא כגדה לנחל, נחל אבנים רבות. הסידור ביד והליכת המתפללי מתונה, חגיגית. ובגדי היוצאים מסימטאות העיר הישנה טהורים ודלים למראה. ולעומת שחורים ושיראין, מצנפות פרווה ומשי של הרחוב הראשי, מלבושי העיר הישנה הם כשדה בור וטרשים ליד כרם גפן אדרת שעל אם-הדרך המוליכה העירה.

שומר בית-החולים הזקן עובדיה, העושה רוב שעות הפנאי שלו וימי פגרתו בחנות-המכולת של החנווני הרומני מצ’ו, כבר עוטה כלי-לבן שלו, הם בגדי-החג אשר לו המבהיקים בלובנם, ושם פעמיו בהילוך מתון לאותה סימטא עצמה שמשמאלה בית-תפילה מיוחס וסגור על מסגר מחוסר מתפללים, ומימינה בית-תפילה קטן פתוח לבאים. שאין בכוח הישישים לרדת למטה ולשוב ולעלות במדרגות. על המיוחס שומרת האשה רבקה ממרומי ביתה הסמוך. מעלה נרות כחפץ הבאים המנדבים מכספם, מספרת בצדיק הקדוש שהיה כביכול לומד שם בכוך האפל. בבית-הכנסת העליון, שקמרון פתוח מזה ומזה מוליך אליו, מתפללים תושבי העיר הישנה.

כלי-הלבן של עובדיה, קפלי הלובן הכווצים על ירכיו וסוגרים על גרבי-הלובן ועל ברכיו, המה ככנפי הציפור המכונסות והמכמירות חומלה בלב הרואה. ושכמייתו הלבנה, ספק כותונת, ספק מקטורן קצר, גבה פרום. והקריעה הלבנה ספק קרע של כלום ספק קריעה במתכוון, כמו מתאבל על עזיבותו ואבלו, שמוטה על גבו כנס לבן, נס שלום או נס דלות ועזובה.

סבתן של מטילדה ויפה יוצאת אותה שעה מחצר הבית המגודרה למחצה ופרוצה ברובה, בלא שער ובלא פשפש, בלבוש-חג גם היא. שמלתה כחולה כהה ושרווליה קצרים. אלא שתחרימי כותנתה הלבנה משתרבבים ויורדים לה על אצילות ידיה הענודות אצעדות זהב. מטפחתה האדומה לראשה נפשלת במשולש על ערפה. ענובה היא בשתי עניבות על פדחתה. עניבה אחת מן הפנים לעורף ושניה מן הצוואר לפדחת. ומבהיקה מטפחתה בשמש של ערבית כמו ההר מנגד לעת השקיעה. מטבעות הזהב על צווארה כאבני הסימטא המפולמות, העוטות זהב-בוקר.

אמן של מטילדה ויפה, הבאה בעיקבותיה, ענדה אף היא רביד הזהב על צווארה ואבני מילואיו אדום וצהוב. שמלה ירוקה בהירה לגופה. ראשה עיטרה במטפחת כעין התפוז המשובש והרקוע כולו כתמי יובש כתומים. רגליה שלה כרגלי אמה המשרכתן לפניה, וכמו יתדות מקורבות בתחתיתן ומתפרדות והולכות זו מזו לעבר ברכיהן ושוקיהן, וכסמוכות הגדר שהרוח מנשבת בהן להפילן ארצה. ואף שאחיזתן עדיין באדמה, ברכיהן נפשקות והולכות. ומכאן מראה של מלוּנה נוטה ליפול, לשתי הנשים.

אביו של שמואל, נסים, לבוש מכנסיו החומים-כתומים כעין הקנמון הישן, ממש כאדמת הרים מושקית לרוויה. חולצתו הלבנה פרומה ויורדת על מידותיו, על רזון גופו ועל כתפיו וירכיו המתכדרים לו על חזה נפול ומשוקע עמוק וכמו איננו. אף הוא פונה לסימטא המוליכה לבית-הכנסת וסידורו בידו אחוז באורח נס, כאותה קורה שמחזיק בה במנשרתו וירא פן תינעצנה כלומיותיה בבשרו.

יפה כבר החזירה המאפה המסוקס מתנור הנחתום אליהו ברוך, ואמה כבר כילתה זעמה באופה על אשר בצקיה הנאים והחלקים חזרו משופעים בפימות משונות, חדודים וחדותים ומדובללים:

“יצאו הבצקים שלי אילתיות נאות, וחזרו חדפים ואלסרים דבוקים”.

קרני שמש אחרונות היו טחות וחובטות בכתלי האבן כאוּבלים מעומדים באלכסון ומייקדות ומטהרות בהם שארית אונן. מטילדה, אשה צעירה בהירת-בשר ושער ראשה כתום, דליל חלק ודק, מתפרע בדקותו בלא סדר ובלא צורה, היתה עולה מביתה שלמרגלות דרך-הזיתים אל הכביש הסלול, ומשם לסימטא, להילוות אל סבתה ואמה בדרכן לבית-התפילה. שאף היא אשה אשר מזה כמה שנים ניתנה לאיש, ואם לא תשב למעלה לפחות תהיה עומדת בפתח בית-הכנסת. אף שכבר הגיעה אל הכביש ופוסעת על חלקותו, רגליה בנעליה כביכול עדיין מהלכות בשני מורדות משלהן, שמאלה וימינה, וכבר צל-צילה של הליכת אמה וסבתה לה, אף שלא מלאו לה עדיין כ"ב שנים. מן הכביש למעלה מיטיבה מטילדה לראות את ביתה אשר במורד, שאהרון אישה שיפצו לקראת בואה אליו. היה הבית המאומץ אל צלע ההר, הוא המורד מן הכביש אל הגיא למטה. הניחו אהרון אישה אבנים קבועות מזה, ובצדו הפרוץ עשה לו כותל-לבנים חדש וחלק וסיתת הטיח שיהא דמוי-אבן, וכתב עליו מספר גדול 72 בתוך מעגל אפור גדול. תמיד דימתה מטילדה שהיא 2 והוא 7. משקופים עשה לחלונות ירוקים וגדולים, ובתוכם משקופי-משנה כחולים. רק מקומו הפנוי של החדר השני, אשר ייבנה פעם, נשאר כשהיה, שטח-בר מעשיב, עטור חומת אבן נמוכה ובה ערימת קוצנים מובישה בדליקת קיץ נעלמה, וכל הדרה חלמונית זעירה ונדירה המבצבצת פה ושם, כביכול, לעונת החגים הבאה, ישנה ואיננה ונעלמת כלא היתה. כך מדי שנה בשנה בחצרו של אהרון ובחצר ביתה שלה, בבית אביה. ורק בסוכות מניחה החלמונית מקומה לגבעוניות בודדות, שירקות החורף בלומה להם בעקביהן. כביש הזיתים ופלפלי-הפרא כולו עזוב מזה, במעלה ההר, ועד מחצית הדרך אל השיכונים החדשים למטה, בשני המעגלים המקבילים זה לזה. ואילו מן השיכונים החדשים למטה, בשני המעגלים המקבילים זה לזה. לאילו מן המחצית השניה ולמטה מופיעים תחרימי הריסות גם במעלה ההר. בתחתית ההריסות הסמוכה לכביש פעורים לועי קמרונים כלועי מנהרות אפלים. המסגד הערבי המסוגר, המכונה בפי ילדי העיר הישנה “בית-כנסת של הערבים”, מתנוסס מעליהם בכיפתו העגולה, וחזיתו עשויה מערך אבני-בזלת שחורה ואבני ההר הכתומות, בשתי-וערב הסובב את החלונות כלוח שחמט ענק. במורד ההר, מכביש-הזיתים למטה, מבצבצים עוד אניצי חורבות, וביניהם בתים בודדים כביתו של אהרון איש-מטילדה ובית אביו, אשר שופצו והותקנו למושב בני-אדם. ראובן, אביו של אהרון בנו של ברוך הזקן, הגדיל לעשות, ואפילו גדר שם במורד ההר, בין ההריסות, שטח אדמה פנוי ומסוקל, ושתל בו כמה עצי פרי, השזיף התפוח, רימון ואפילו אגס אחד. ועל הגדר מסביב היתה משתרגת גפן-דליות, שפריה ירקרק-אדום ומסגיל בהבשילו. תפוחיו של ראובן ירוקים בלא שמץ של סומק, גדולים ועסיסיים מאד. אין מתוקים כתפוחיו של ראובן. אך על שום ירקותם אין מרבים במחירם. תמימים סוברים בוסר הם, והחנווני מצ’ו מוכרם בחצי המחיר, אף שיודע שטעמם משובח, אך טענה בפיו: “הקונות מבקשות אדמוני עם סומק-לחיים, ואילו שלך, ראובן, מתוקים לחיך אך מרים למראה כמו…”, וצוחק צחוק חנוק כאילו למטילדה כלתו נתכוון ולא לתפוחיו הירוקים.

“זה מין כזה של תפוחים”, מבליג ראובן על רמז שבדברים ומפליג שוב בשיחה על פרי-גנו. “כשנטעתי אמרו לי מין משובח. מה חשוב הצבע, חשוב הטעם”.

“הה, הטעם טעם מים חיים ממותקים בבושם. כמו מי מעין מתוקים ומרווים בחום הגדול כשאין מים. אבל הבריות דנים על-פי הצבע והסומק, ולא על-פי הטעם הערב. איני יכול להטעים טעמו של תפוח את כל הלקוחות שלי, לא ישאר לי אף אחד למכירה. והם גדולים, שבעה לקילו”.

“הה, ששה לקילו”, מעלה חשדו ראובן.

“שבעה ואולי שמונה”, עומד מצ’ו החנווני הרומני על שלו.

“בחיי הקדוש הטמון בקבר שלמטה, במורד ההר, שאני מפחד ממנו יותר מאשר מערבים, חמישה לקילו”.

“בחיי שאני נקרא מרדכי-מצ’ו על שם זקני הגאון, השרף הגדול מבוקובינה, שמונה ועשרה תפוחים לקילו”.

מן השיכון החדש למעלה נראה בוסתן הפירות של ראובן, אביו של אהרון, כנווה-במדבר בתוך החורבות הנתוצות. כל עץ עטור צלחת שברי-אבן, ומאדימה בתוכה אדמה אדומה ודשנה. ועומד הבוסתן הקטן בין גלי ההריסות השקועות בסבך קוצנים, המגלים פה ושם כלמנתיות אפורות וגעדות בסבך עלי קרלינות, כקמיע של פרי-מאכל בקללת הבוּר והחורבן. והבוסתן מושחל כענק בשרשרת האפורה של כביש-הזיתים החלק והמזופת. שרשרת כסף מאפירה באפר עצי הזיתים הרבים. כי דמות הבוסתן הקטן עגולה-מוארכה, וכל עץ בצלחת כאבן במילואה. והתפוחים והשזיפים כמגולפים בחזהו הרחב והשעיר של ההר שׂער-שלפי-הקיץ, הנערמים עליו ביבושת גדולה אחת, צהובה ופריכה.

רואה מטילדה כל המראה הזה, ולבה נפעם בקרבה ששפר גורלה עליה והיא יושבת כאן למרגלות הכביש ולמול ההר ולא עוד בבית אביה בעיר הישנה הסמוכה, מרחק דקות מספר מכאן, ואף-על-פי-כן לא כאן. שם מגובבים הבתים כמעט זה על זה וזה נוגע בזה. ואילו כאן, כמו לוקחה מטילדה בידי אהרון אישה לארץ אחרת. כמו הובאה אל מערה נסתרה שבתחתית ההר. והיא מערת-קסמים סגורה בהר ופיה פתוח לעבר תאומי ההרים השזופים הקרובים, ולעבר רכס ההרים האפור, הרחוק והבלתי-נתפש בשל גונו הענני, המתמשך באופק כיותרת של שמיים שנשרה ונתגבשה לממשות. ונשורת השמיים בסתיו כנשורת עלי ענק מובישים באפר. ואין מפנה הנשורת באופק אלא ברדת הלילה, הבולע את הרחוק ומשבץ את הקרוב בנצנוצי אור ובמחרוזת אש: אחת, שתים ושלוש. שתי מחרוזות קרובות של הישובים בשיפולי ההר. ומחרוזת שלישית של קיבוץ מרוחק במעלה הר אחר. כשנדלקות שלוש המחרוזות בחזה ההר יודעת מטילדה, שאהרון אישה לוגם מכוסו במסעדה שבמעלה הכביש וחיים המלצר אומר לו: “די לך! וחזור כבר! שדרך-הזיתים כבר אפלה ומטילדה מחכה. והיא לא תתשקה לך את ‘קסם’ סוסך כמו העגלונית מרכוס, הרומניה, המשקה לסוסם הלבן”.

“לא!” אומר אהרון. ואין יודע אם אומר שלא ישוב. אם סובר שלא ישתה עוד משקה. ואם מסכים שלא תשקה מטילדה ל’קסם' סוס כמו העגלונית מרכוס.

בערב-חג נדלקת מחרוזת האורות שבחזה ההר מנגד, בהקדם, בזהיבות-משנה כזהב ממורט, באור מלא ובלא הבהוב. שכבר נתכנס השרב בהר ונישוביה האחרונים של רוח האבק נדמו. המחרוזת השניה של אורות המושב היא כפולה, שתי שורות ורמז לשורה שלישית, קצרה מהן, כמו רביד, שאבני-המילואה אשר לו שחורות ומכל המחרוזת פעמוני-זהב רפויים. מחרוזת האורות השלישית, הדקה, עדינה ומרווחה יותר. הם אורות הקיבוץ המרוחק במעלה ההר האחר, שבאופק הצפוני, והיא מחרוזת זגוגיתית שקופה, כעין הבדולח המסגיל, שברקו שקוף ונצנוצו כמעט לבן. “כמו חלון-ראווה של צורפים”, מהרהרת מטילדה בינה לבינה, “והכל כמוטל בקופסת הקטיפה השחורה, בליל ההר”. כך, בערב-חג, ראווה גדולה של אבנים ופניני-יקר. ואילו בשאר ימות השנה, בחול ולא בשבת, עומדת אדמה ההר הגדולה והמגובשת מול חלון ביתה של מטילדה בליל אופל כיֶשות גדולה וחמה, כממשות אנושית מקורבה פתאום, אף שניצבת מעבר לגיא עמוק. ויֵש גדול זה מאמץ רוחה, מחזק משהו בלבה המיצר, כביכול יש חיים בעולם, יש עצים פזורים ויש ירקוּת טובה ביום ויש אורות טובים בלילה, מקובצים בשלוש קבוצות יחדיו. ואם יש האור הבודד בחיק ההר, הרי הוא אץ-רץ, נע-ונד בדרכים ומבקש להגיע אל האורות המקובצים והמגובבים יחדיו. וזה טוב. “שירוץ ושיגיע ושלא יהיה כל-כך בודד”. מטילדה עוקבת אחריו במרוצתו בבדידות ביתה שלה, ויש בלבה תמיד תפילה טובה: שכבר יגיע ויבוא האור בשלום למקומו!

ערב-חג, שעה שהעצים הולכים ונמחים במטלית אפורה, והאורות טרם הועלו בהר. שעה שההר השיר בגדי חולין צבעוניים ועוטה בגדי-חג רבי-חשיבות של אפור ושחור ועד לא ענד תפארת אפוֹדו. רואה אמה של מטילדה את בתה הבכירה הבאה אל הסימטא מדרך-הזיתים הפתוחה להר ומתמהמהת בדרכה ומחכה לה. למה עוטה תמיד בתה מלבושים של כחול-הדיו ואפר-האדמה, ואינה עונדת עדייה לצווארה? כמו חלילה אבלה?

יפה הקטנה מתבוננת אף היא מרחוק באחותה הבכירה מטילדה, כשואלת בעצתה בלא אומר אם נכון יהיה אישה אהרון לריב ריבה ולנקום נקמת בצקיה משמואל בן-השכנים, שהקניטה בדרכה עם המאפה והלעיג על חלות אמה? והכל בגלל מטילדה שאינה יולדת. שכל אחד יכול להלעיג עליה,שנראית כמו נערה ולא כאשה. כל אחד רשאי להתקלס בה בשל מעמדה בביתה, שאינו דומה לזה של הסוס “קסם”, סוסו היפהפה של אהרון אישה.

פני מטילדה השלווים בשלוות שפיון-יתר משנים סברם בעמדה פנים אל פנים עם אמה. שהמה כשואלים תמיד אותה שאלה ותוהים ומבקשים אותה העצה של תמיד: “להישאר בביתו או ליטול לה ספר-כריתות ממנו, שאין תקווה להיבנות ממנו?”

יודעת אמה השאלה האחת שבפי בתה ואינה זקוקה למלים, לשאלה בקול ולאמירה של כלום, ומנענעת לה תדיר בראשה מענה אחד בלא אומר לאמור: “לאו, ואורך-רוח”.

אלא שהיום, לכבוד ערב-החג, מברכת האם את בתה הבכירה בברכת-אם מוטעמת ביתר תוקף וביתר כוח, כמו עדים ההר והגיא שלב-אם אשר לה מברך, ואולי השמיים נענים. ובשימת-כפיים על ראש בתה ובמגע-שפתיים במצחה מרחישות שפתיה מלים של ברכה מקובלה. תוך כדי כך מלחשת אף לחש-של-חולין תמיה: “מה הוא אומר לך היום?” וכבר מהלכות יחד בהליכה של קירבה יתירה.

“אומר לי”, נחפזת מטילדה להשיב כמו לפטור עצמה מן הדברים, “שאני מעגימה לבו עליו בפני שלי ובכל אשר לי, ואינני משמחת קרביו עליו”, ומוחה עיניה בבושת-נשים נעדרות קסם, כביכול פשעו שנטולות-חן הן. “חן אשה שבי מועט בעיניו. אומר שאיני מגרה יצרו עליו ואינני…” נתגמגמה במבוכה גדולה, “אינני משיאה ולא מדיחה אותו למצווה”.

“מה זה? איזה משיאה ואיזה מדיחה למצווה”, נזעמים פני אמה ברשף שבא לפתע לעיניה כבאיזה הלם משמיים. “מעודי לא שמעתי להגים כאלה, ואין אשה חייב להשיא ולהדיח את אישה…”

“ואולי אשה אחרת, ולא אני…” ממלמלת מטילדה דברים נוראים באזני אמה ובאזניה היא, “אני חושבת שהוא סובר… לוּ אחרת במקומי… אז אולי נבנית ממנו”.

“מה פתאום אחרת, ואַת אשה שלקח כדת וכדין”.

“אומר לי בלשון סתרים, בלשון כפתורים ופרחים בלעז, לא מפריזה לו מנעמיו. איני יפה די צרכי בשביל גברותו שלו…”

“עצבונית והדס גם הם מלבלבים בבוא עתם”, פורצות המלים מפי אמה, “וכי לא ראה אותך לפני לכתך אחריו? האם היית סגורה ברעלה או בצעיפים? ולא שמעתי אף פעם אשה בלי יופי בחשכת לילה. כל אשה יפה לדבר. לכי לרופא”.

“הלכתי למרפאה, ואני בריאה וכשרה…”

“שילך הוא…”

“לא ילך. ‘מה הפלא’ אומר הוא לי, ‘שעצי הבוסתן של אבא מניבים פרי? שהאדמה יפה והעצים חזקים ושרשיהם נאחזים בה בכוח, הה, בכוח-ההתפעלות. והפרי בשל’. כל הימים מדבר ביופי. האדמה יפה, וסוסו ‘קסם’ יפה-תואר. הרים קרובים יפים והרים רחוקים כובשי-לב. ואני… כמו אשפה שבא גרשון המחמר בחמורו ונוטלה עמו למזבלה…”

רואה האם בצער בתה ומתכעסת על אהרון חתנה:

“יפה, יפהפה. גם אחרת לא תעזור לו. ערירי, כמו מירסקי, כך יהיה גם הוא. ואת תלכי לך לאחר, ותיבני ממנו. יפה או לא יפה. ובאמת את יפה ככל אשה. אהרון משוגע. קודם הלך לגור במורד ההר כמו אבא שלו ראובן, לבד, שם בין ההריסות עם הבוסתן המשוגע שלו, עם התפוחים הירוקים והגדולים שלו, כמו מהשטן. אחרת! אחרת! מה פתאום מבקש לו אהרון אחרת. מה נחוץ לו באחרת ואין בך?”

“כמו שפחה אני לו בביתו”, אומרת מטילדה. “כך אמר לפורטונל – –”

רואה יפה הקטנה מרחוק, מבלי לשמוע דבריהן, שאין השעה כשרה לתבוע עלבונה ממטילדה אחותה ולבקש לה אביר ומגן באהרון אישה. אף שקרבה אליהן, אינה פוצה פיה ושומעת רק דברי אמה האחרונים: “…כלום לא נחוץ לו. אולי מפניכם וגללכם הבצקים שלי השנה כמו חלילה נמקים-נמקים ואיני יודעת מה עשה להם התנור, שצורה יש להם של תחתית-ההריסות שם אצלכם במורד, כמו חלילה סימן לשנה כולה…”

שוּמה שבפני מטילדה הגוצה על לחי שמאל שלה נרטטת, ושפתה התחתונה רועדת בצמרמורת משונית. כל-כולה מטילדה מרטיטה מאיזה פחד סמוי, שמשהו יבוא לה שלא בטובתה. וגבות עיניה העבותות מתכווצות בנסיון להתגבר על הצמרמורת מקור ולא מקור.

“מה את רועדת כל-כך?” שואלת יפה הקטנה את אחותה מטילדה, הנאחזת בה. ויפה מנשקת פתאום במרפקה: “את בוּבה”

צמרמורת שאחזה במטילדה מתרופפת והולכת לפתע ממגע-שפתיה של יפה, מגע ילדים לח ורך.

אחיותיו הקטנות של שמואל, התאומות רבקה והדסה, היו מוליכות את סבתן הישישה לבית-הכנסת. והיא מהלכת נמוכה מהן בראש, גמודה, מצומצמה ושפופה אל האדמה תחתיה, כמברכת אותה בברכת-החג.

מירסקי, שאינו הולך להתפלל, יצא אל גג ביתו פניו הפעם לא אל ההרים ממערב, אלא לסבך הסימטאות ממזרח. כמו תמיד נתגלה לו גם עתה, במורד ההר שהעיר ניצבת עליו, בית ישן שלא ידעו, כמו לא ראהו מעולם. במורד הטיילת, על הטיראַסוֹת בהר, יטעו היום אורנים בתווך וברושים משני הצדדים. הפועלים הלכו זה מכבר והניחו אחריהם שורות של פחים חלודים ופרוצים בדפנותיהם. הנטעים הוצאו מהם יחד עם מעט אדמת-מטעם, והפחיות נעזבו כנבלת פרחים חומה. בסימטאות רבו ההולכים. הנה קרמר הלך מן השיכון החדש וכיפתו לראשו. הוא איננו הולך להתפלל. הוא הולך לשוטט בסימטאות, מבית-כנסת לבית-כנסת, ולשהות קמעה בפתח כל אחד מהם. כיפה יש לו בראשו כדי שלא יקרה לו כמקרהו של מירסקי, שבא בגילוי-ראש לפתח בית-הכנסת וגילה השַמש פדחתו ומסר הכיפה אשר מתחת לכובעו למירסקי. כל אותו ערב ולמחרת היום היה מירסקי ממעך כמוחט פדחתו כדי למרס שערו ולהפקיעו מעקיצות משונות שטרפו עורו.

לאה הקטנה היתה הולכת לבית חמיה כבדה, מיטלטלת מעט בהילוכה, וברק המשי של חלוקה הארוך גוזר העיניים המצומצמות מחמת אור השקיעה לשניים.

“תראו תראו את לאה הקטנה, שמנה כמו מרים!…” קראה יפה בהתפרצות-פתע, כשלאה נכנסה כבר לחצר בית חמיה.

“גם פורטונל…”, יצאו המלים מפי האם שלא ברצונה.

בשבת “שובה” שלאחר החג היו יפה ואחיותיה הקטנות ושתי אחיותיו של שמואל, הדסה ורבקה התאומות, מתעתדות ליטול שמיכה ישנה, לחם ותמרים, ולעלות במעלה ההר אל קרחה בין העצים, לתלות שם ערסל עשוי שקים וחבלים גסים ומתפרמים, ולנדנד זו את זו שעה ארוכה. בינתיים היו משחקות במשחק ומזמרות: “אנחנו באים להילחם אתכם, להילחם אתכם, להילחם אתכם”, והיו מריבות ביניהן, ואפילו מנאצות שלשונן בקללה: “הלוואי שתמותי!”

מדי פעם בפעם היתה יפה הקטנה נושאת עיניה לעבר כל מי שעלה על גגו או אל יציע ביתו ושואלת מרחוק: “מה השעה?”

אף בכיכר-התאנים הקטנה קמה לפתע תנועה, הזאטוטים, שהיו חובטים במרישים מאובקים ומזוהמים מבניינים הנבנים והולכים בענפי התאנים לחמוס פריים הנושר, פרי משוֹער ברובו, עמדו על מרפד עלים מאובקים ונתנו לפתע עיניהם במחזה של ממש בכיכר הקטנה. אפילו ניסן נעצר עם בקבוקו הריק בידו, אף כי דרכו כנראה אצה לו מאד. “הולך עם בקבוק אחד ריק ושב עם שלושה מלאים”, היו מדברים בו סרה כל רואיו. לפתע עמד על עמדו. כי מאצל המעין ועץ התאנים אשר שם, אשר לרגליו הסב ערבי בכפיה, ישוב בניחותא ברגלו האחת אסופה תחתיו והשניה בִרכּה זוקר, הגיעו לפתע אהרון ופסח, נוהגים סוסיהם אחריהם. זה עם סוסו לפניו, וזה עם סוסו מאחוריו. סוסו של פסח, בהמה גסה ומגושמה, שחורה-חומה כחציל מצומק. רגלו האחת זבה דם בקרסולה והוא גוררה, כמהלך על סוֹל, כמו כורכה בשניים. והוא מפסיע בשאר שלוש הולכותיו, כשולחן הנישא על גבו של סבל נעלם וזוחל על גחונו. רגליים שלו, בולי-עץ מעומדות ללא נוי והדר אלא לצורך תנועה בלבד. כל תנועה שלו כמו נסחטת מבטנו ברוב עמל וטירחה יתירה. בעליו פסח מוליכו בזנבו הנשור, בשיור דל הדומה לשלפי חציר. ומעוטו של הזנב הולך ונשלף מידו של האיש. וידו הגדולה של פסח כמוה כהררים התלויים בשערה האחת, שאף בה אין הרבה ממש ולא לאורך ימים. פסח עצמו מתענה לבעל-חי עלוב זה כמו בוש בו ובמראהו. כמוהו כמבקש לנער בעלותו ממנו. אף-על-פי-כן נוהג בו, להשקותו מים.

סוס של אהרון, לא לחינם מכנה לו בעליו “קסם”. אף את סוסו מוליך אהרון בשבת בלא מרדעת על ירכיו, אלא באפסרו שעל צווארו הכתום-האדמוני כעין החמרה האדומה והרווה מים. זה גון כלל גופו של הסוס. אך גון פרעות שער גבו וזנבו, פשתן זהוב חיוור. שׂער גבו פקעת מוארכה, צמרית מבודרה, לא כצמר הרחלה או שאר בהמות וחיות, אלא כפרעות שער ראשה של אשה. וזנבו של הסוס האדמוני אף היא פקעת חיוורה של פשתן. וקווצות השיער עינן בזהב השמש הבאה, כאבן הרים מגון שומנו של חלב. והסוס כולו אותה אבן מעופרה באבק של חלודה מאדימה.

אין בריה יפה מ“קסם” בכל העיר הישנה ובשיכון החדש למעלה ולמטה. סוסו של אהרון איש-מטילדה, עור אדמוני יצוק לו על גופו כטריקו השחור על גוו של רקדן. ורעמת-הפשתן אשר לו מבודרה על גבו ובזנבו כמנושבה הרבה רוח ואוויר מן ההר הרם. כל הנותן עיניו בסוס “קסם” ורואה בדרך-הזיתים אבן בהירה בהר, שוורידיה חומים-אדמונים, אינו יכול שלא להרהר בקירבת המראה והדימוי בין שניהם. כמו שניהם גידולי ההר הזה, הדומם והחי.

שערו של “קסם” רך ומתבדר בגבו ובזנבו כאניצי הקש האווריריים, כביכול יש לו סערה של שיער נשוב המתנשא ביפעה נשיית אדירה, בגופו שלו.

לא פלא, שסבתן של יפה ומטילדה מספרת תמיד לתינוקות שבבית, זהבה, אגדה, כביכול מעשה שהיה בסוסו של אהרון, “קסם”. גם יפה מטה אוזן לדברי סבתה המספרת בסוסו של אהרון לא כבבריה חיה ומהלכת על ארבע, אלא כבנפש נעלמה של לא-מזה. יפה עצמה, מאמינה בלב-לבה שלא אגדה טוותה סבתה מפרעות שערו של “קסם”. ובטוחה, ממש כפעוטה זהבה, שאמנם זה המעשה וזו פרשת חייו של הסוס.

הזקנה פותחת בסיפורה בצהריים, כשאבני ההר מיוקדות מריבוי האש והלהט בהרים, “הסמוכים לשמש” כדבריה. דברים פשוטים היא מספרת כמעשה שהיה: “פעם היתה אבן-הרים אחת בהר הגדול מנגד…”

“איזה מן שני ההרים?” מקשה זהבה הפעוטה, “החוד הגבוה או הנמוך?”

“רם-הקומה והגא מכולם”, מספרת סבתא. ויפה נכדתה יודעת שלא חשוב ההר, והמעשה שהיה היה בכל הר. וסוברת המשכם של הדברים המסופרים לא פעם, ואף-על-פי-כן מבקשת לשמעם מחדש. “ולא היתה אבן-משכית אלא סתם אבן-גיר גלומה בהר, אבן נעצבת אל לבה כל ימיה, שאינה תלושה ואין לה רגליים לרוץ בהן. ולבה עגום עליה על שאינה אבן-קלע הנקלעת למרחקים גדולים ואם קרובים, ועל שאין איש שם לבו אליה וטורח עליה לפרעה ולהוציאה ממקומה, ולטלטלה טלטלה עזה על-פני הארץ כולה. ‘מי יתן’, היתה מתברכת בלבה תדיר, ‘שיבוא מי שיבוא ויעקרני ממקומי, יתנני על כתף, יסתתני אבן-גזית, שתי פנים ואם שלוש או ארבע, יקבעני בהיכל או בבניין, אפילו יטילני במצח או ישימני על משקולת או על כף-המאזניים, ואולי יטלני בדרך ואהיה אבן-נגף לרגלי אדם או בהמה –’ זה היה חפצה וכזה רצונה וכבודה של אותה האבן”, הציגה סבתא את גיבורתה, האבן בפני שתי נכדותיה, ונשמה נשימה עמוקה מחורחרה מעט, כמשיבה נפשה לקראת הבאות.

"שמע ההר הגדול והרם מכל ההרים במדינה רצונה ומאווייה של אותה אבן קבועה, בשר מבשרו ועצם מעצמיו, וחרה אפו בה שמבקשת לה לרוץ ולגמא דרכים ואם לשבת בבתיהם של בני האדם, בני-תמותה פשוטים, שיעשו לה פנים מזה ומזה כאיל אין פני ההר טובים לה, ורוצה לפאר קרנו של בית ולא קרנו ומורדו של הר, ואמר לה בקול-הרים רם ומרעיש לבבות: ‘לא טוב לך היות בת-הרים, נפש הררי-הררים, ואת מבקשת לך מעשה וניע ונשמת-החי והעוף ולרגליים רצות עורגת נפשך? הנה אני עושה אותך קלת-רגליים! נאה למראה ותאווה-לעיניים, כגון פניך ומראיך שמנת ואודם, פוך ופלומה של פשתן ואודם, כל השקיעות אשר בלעתי מעודי ובאו אל קרבי. והיית לסוס רב-תפארת כאשר חשקה נפשך. אך לא סוס-מרוץ, כי אם סוס עבודה ועמל לבעליך תהיי, ואַת מקור פרנסתו ומחיית ביתו. כל ימות החול תהיי טורחת הרבה להאכילו, אותו וביתו, לחם. ויום אחד בשבוע, בשבות השבת, יהיה מוליכך באפסר אל המעין להנאתו, להנאת כל רואיך. וכל ימיך תהי תשוקתך אלי לשוב, לשוב אלי, אל ההר ואל הודו, ולקשי בשרו. ומאוויך אינו ניתן לך. כי לך יהיה לא קשי-גווך, כי אם קשי-יומך. סוס תהיי וקסם שמו. סוס בשר-ודם שלבו לב-אבן. פניו ומרא-גוו כמראה האבן בהר. אבן תלושה. אך לב-בשר שלו אף הוא אבן. בעליו יהא חובבו בכל לבו, והוא משיא לב בעליו מכל אשר לו יתן דעתו על ביתו ובשרו..’ "

וכשהיתה סבתא מגיעה לצומת-דרכים זה בסיפורה, היתה מוחה דמעה מעיניה. ומבלי שיפה הקטנה תדע פשר הדמעה והצער הפתאומי שבסיפור, היתה יודעת בלבה שיש איזה קשר סמוי בין נמיכות-רוחה וצערה של מטילדה אחותה לבין דברי סבתא וסיפורה. והיתה תמהה בלבה על כי אין לה עצמה דמעות בעיניה, שיבשו פתאום לגמרי.

“כך בא הסוס ‘קסם’, סוסו של אהרון, לעולם”, ממשיכה סבתא. “סוס אבן או סוס בשר-ודם, אין יודע. דבר אחד ידוע לכל תושבי העיר הישנה. כל יופיו של ‘קסם’ בא לו מן ההר הגדול מנגד, כי מעשה-ידיו הוא. קשי-רוחו בא לו מאמו האבן. יפי תארו בא לו מכור-מחצבתו ההר…”

לא הבינה יפה מה כפילות זו, כאילו חוככת סבתא בדעתה ואינה יודעת למי לייחס יופי זה, אם להר, אם לאבן או לשניהם כאחד. לאותה הוויה משותפה המצויה כאן בהר, באבן, בעצים ובגיא.

“והסוס קסם נרפה ומסרב לעבוד הרבה. עצל הוא מטבעו. עובד רק שעות ספורות, ומיד מתמרד והופך סרבן גדול, כמי שכל תנועה נוספת רעה בעיניו. אינו אוהב לנוע הרבה, כמו צמוד לאדמה ויש לתלשו ממנה בכוח. זה בא לו מאמו, האבן שבהר. לבב-האבן שבקרבו מתעצל עליו הרבה ומשיאו לשבות, ואינו רואה כל טעם בעמלו. כי למה תעמול האבן בהר למען האדם, ויש לה קיום בלי עמל ובלי טורח, וק בדומיה גדולה ובתנומה ארוכה, ובמוצקות אחת מתמדת…”, מסבירה סבתא מבינוּתה בעניין החיים בהר מנגד.

“ולכן אוכל אהרון לחם-לחץ, מפני שסוסו אינו רואה עולמו בחייו אצלו ומבקש לו תמיד חיים אחרים. זה גורל סוסו של אהרון איש מטילדה”, מעלה לפתע סבתא שם נכדתה על לשונה ברחש משונה ובחשש. “סוס או אבן, אין יודע, לא בהר הזה שלנו המיושב, ולא בהר ההוא מנגד העזוב ברובו מיושבים. אבל יפי האבן-בהר יש לו לסוס. אדום הוא, אדמוני כמו דוד המלך, ועין-השמנת ברעמת הגב ובשער-זנבו, כמו זהב שלמה מאופיר…”

“גם אני יכולה להפוך אבן לסוס?” שואלת הפעוטה זהבה, “אז אני אקח לי אבן בחוץ ואני… איך עושים סוס?”

“עושים כך”, מסבירה סבתא. "אמר לה ההר לאבן, שרצתה להיפרד מעליו ולגמא דרכים: ‘תסוסי מעט…’ "

“תזוזי מעט”, מתקנת הפעוטה לסבתה. ובת-צחוק משתפשטת על פני יפה הדמומים.

" לא. ‘תסוסי מעט!’ אמר לה, לאבן שרצתה להינתק ממנו ולרוץ אורח. התרעם עליה ההר בלבו שמבקשת ללכת ממנו. ואמר לה שוב בחרי-אף: ‘תסוסי מעט!’ מיד ססה האבן, שׂשׂה והיתה לסוס אביר עם רעמת זהב וזנב פרוויים. ומאז לא יכלה עוד לשוב ולהתחבר אל ההר ואל אבניו, כי אין שם מקום לרגליים, כי לסוס יש רגליים ולאבן אין רגליים".

“והזנב, ממה יש לו זנב?” הקשתה הפעוטה.

“אבן פריכה, הזנב!” השיבה סבתא בביטחה.

יום אחד שמעה אף מטילדה סיפורה של סבתא שלה. לכתחילה צחקה בלבה לשמע האגדה הבדויה. אף פעם אחת שמעה את אחותה הקטנה ממנה, יפה, שואלת את סבתא: "וסוס האבל, ‘קסם’, עוד ישוב פעם ויהיה לאבן בהר? "

“לכשתבוא הגאולה לכל ישראל, תבוא הגאולה אף לו. שאז ישוב כל אחד למקומו, וגם הלבבות ישובו. ואז לא יבלבל סוס לב בעליו עליו ולא יסירנו מעל ביתו”.

"אז, בגאולה, יהיה רע לאהרון? שלא יהיה לו הסוס היפה שלו? " הקשתה יפה. “אז איזו גאולה יפה תהיה לאהרון?”

אולי לא ידעה ולא השגיחה סבתא שמטילדה נכדתה מצויה בחדר, כי השיבה: “אז ישוב לב אהרון אל ביתו ואל נוות-ביתו… והסוס האביר ויפה-התואר יישכח מלבו כלא היה, כי רגליו תיעלמנה וישוב אל ההר אשר ממנו בא”.

“הוא ימות ויקברו אותו בהר?” שאלה הפעוטה זהבה, מבוהלת לשמע הדברים.

“יחַיוּ אותו בהר. ויחַיוּ חצרם של אהרון ומטילדה בששון וברינה, בקול בנים ובנות ובשמחות הרבה…”

“מה יש מה?” שאל ניסן בשובו עם שלושת בקבוקיו בחיקו אל כיכר-התאנים הקטנה, ועדיין אהרון ופסח סובבים שם עם סוסיהם כבקרקס. זה אוחז בזנב סוסו כעוּר-המראה, וזה תופש באפסרו של סוסו יפה-התואר, והמה כמתרגלים אותם הלוך וסבוב במעגל, הסוס האחד ברגל נקועה והסוס השני ברגל קלה ונאה. והם הולכים הלוך וסבוב ופנה לעבר המעין ואל הערבי בכפיה היושב שם בצל התאנה.

אומרים בעיר הישנה, שערבי זה הוא שמכר לאהרון את סוסו יפה-התואר “קסם”, סוס-מרוץ ולא סוס-עבודה מרוד. מכרו מיקנת-כסף דלה, “כמה פרוטות של לירות”. והיה חוזר הערבי, בעלו הראשון של הסוס, ובא מדי פעם בפעם לשאול לשלומה של הבהמה הנאה כמו יוצאת נפשו אליה לראותה. ואז מוציא אהרון סוסו לראווה, ולהשקותו מים, ופסח מוציא “פגר” שלו להשקותו מים, כדי לארח להם לחברה ולמען ההשוואה וההבדל. וניסן עומד תמיד בכיכר הקטנה עם בקבוקיו בידיו ושואל בתהייה: “מה יש מה? מי פצע אותו מי?” כאילו אין אותו המחזה עצמו חוזר ונשנה מדי שבת בשבתו. כביכול אירע המעשה ופגעו ב“קסם”, ולא סוסו של פסח הוא שלקה ברגלו. אפילו מטילדה אינה מעלה כלל על דעתה לפגוע בו לרעה.

אותה השעה חומקת מטילדה על-פני הכיכר הקטנה כבהיחבא. עושה היא דרכה לבית אביה ומבקשת שלא יראנה אהרון אישה בעיניו. “בין כך אין לו עיניים בשבילי”, מתישה מחדש אותו הרהור עצמו. ורצה ממש כבחושה לעבודתה בבית המורה ההונגריה והעגלונית. מהן היא נוטלת שכרה וחוזרת ונמלטת לביתה, שלא ידע אהרון “מעשיה בעבודה בבתים”. ומכרסם בה עלפון-מה של תמיד: כל זמן שיש לו סוס-של-אבן אדום עם רעמה וזנב-זהב כמו מצוייר בתמונה, אין לה תקוה. שאם אין לה נוי, אינה נבנית. איך יכולה אשה, לא דלת-מראה, אלא אשה-של-סתם, לעלות ביפיה על סוס-אבן מן ההר? זו צרת-נפש ועיקר הדאגה. כי כשסוסו שועט וירכיו מרטיטות, אוחז משהו בהוויה כולה. צמרמורת של עווית בבתי העיר הישנה ואף בה, בה עצמה. כשהבהמה זו פוסעת ברגליה הארוכות והדקות, מצטיירות שוקיה בחלל ככותרות ללבלוב. כשפורעת רעמתה, זורה שערה על סביבותיה חשרה של זיקוקי-קש ואש קרה. וכשמגביהה פניה מתארכת בהם ארשת של נוי כשפני בריה נבונה, אנושית במבוכתה. אלא שמבקשת לה תמיד מנוחה, אפס-מעשה, דממת-אלם.

אותו הרגע ששמטה עצמה מטילדה על-פני הכיכר, ממש מאחרי גבו של אהרון, נשמט לפתע תרנגול יחיד שבסימטא ממקומו, והיה מקרטע במקומו, פורש כנפיו ומבקש להתנשא באוויר כמו זכורים לו ימים קדומים של אברות חגות. כיוון שלא יכול להתנשא, היה מקרקש וצווח באימים כנגד מעשיה של מטילדה בחשאי, מקום שמהלכות בריות נאות ודקות-גו בלבד. כמו נשקפת סכנה מסוסים המובאים מן המעין לו ולתרנגולותיו.

על מדרגה המוליכה מן הכביש הסב העגלון מרכוס לאחר שקשר סוסו, בריה פשוטה וטובת-עבודה, לעמוד החשמל. אשתו חולטת לו תה. הרהורו שלו מתלבט אף הוא בחלל: "לא איכפת לי לראותו הולך עם סוסו בשבת אל המעין. ויכול להשקותו כמוני בדלי ובשוקת. רוצה דווקא מים זורמים, שיהיה לו לברכה. איכפת לי הרבה יותר המדורות המעלות עשן במורד ההר. אותן מבעיר אחיו של הערבי שמכר לו סוסו. ובא להתגורר כאן בבית של פינה. נשיו מבשלות שם כבסים לעיני ההולכים להתפלל. והעשן עולה באפם בתפילתם, כאילו היו עוד שם – – ".

“הכל בגלל הסוס”, טוענת אשתו. “שאילולא הוא לא היה בא הערבי מגוש-חלב לסייד כאן הבתים אצל יהודים. אילולא סייד ובנה שם אצל פישמן, לא היה הלה מקצה לו מדור למגורים למרגלות חורבתו, שכר מלאכתו אצלו, ולא היה יורש זכותו בחורבתו אחר מותו של פישמן. הכל בגלל בריה מפוארה זו, המושכת לב כל רואיה…”

אותה שעה חומקת ועוברת שוב מטילדה על-פני כיכר-התאנים. איש כבר איננו בכיכר. לא בני-אדם ולא סוסים. רק העגלון רואה אותה מרחוק בעצבונה ומחשה.