השלג בצפת ובראשי ההרים שסביבה החל יורד אחר הצהריים. במהרה נתכסתה העיר המחודדת. הבתים השחירו על גבי הלוֹבֶן. עורקי הטיח שבין האבנים הזיעו מקור, ויכולת לספוֹר ממרחק גדול כמה אבנים הצטברו לקיר. על המיגדל, בתוך המחנה, ניצב עמוס ברעוז, ואף שהמשקפת אינה נמצאת עכשיו תחת ידיו הוא מאמץ את עיניו ומעמיק אותן לתוך החשרה הרכה הגולשת מהר כנען. השלג כבר קרוב. כבר אפשר לחוש את נפילתו הרכה, הפְּתוֹתית, על הסלעים הרטובים מגשם אחר־הצהרים. בשעות הלילה יכוסו כל העמקים בשלג עמוק ויפה. עמוס בר־עוז אינו מסתפק במיגדל האבן הישן הזה, הנטוי מעל הגדרות. אם היה יותר גבוה, יותר חד, יכול היה לעלות על ראשו, לחצות את שמיכת העננים ולראות מה שמעֵבר להם. להתרומם על ההר הכחול הפרושׂ לו מעל לשלגים ולקור, מעל לבוץ ולמרצפות הקרות. כל הגדרות והשערים היו טובעים בשלג־האפסיים שלמטה. המכוניות היו דבקות למיבתרים המזילים מים. אורות המחנה היו דוהים בערפילים שלמטה. ורק מי שעומד כאן, בראש המיגדל, רק הוא קיים, רק הוא רואה ושומע. ואין מי שאפשר להתכוון אליו, אלא רק הוא. עמוס מדמה עכשיו שהוא רואה למטה את חנה רצה מתחת למיגדל. בריצתה היא משתעשעת כמו ילדה. היא מקפידה להניח את רגלה השמאלית בחריצים שבין מרצפות־הבטון, ואת רגלה הימנית היא מניחה באמצע המרצפות ומגניבה מבט מוזר למעלה, כאילו היא מבחינה שעמוס צופה בה, ומבקשת שלא יצחק לה על קפיצות מְשׁוּבתָה. אבל לא ייתכן שהיא יודעת שעמוס בתורנות למעלה. ורק משיכות צווארה מתוך צווארוני מעילה למעלה, מרעידות את עורקי כפותיו.
“את בוחנת אם השלג קרוב,” שואל לה עמוס מן הגובה. “את שואלת אם יש לך לחשוש מפניו?”
הכול מתרחש כמעט כמו שהתרחש אתמול, בשעת הלילה המאוחרת. כשחנה הפסיקה פתאום את ההמולה בביתן הסַמלים הצוהל, ושאלה:
“טוב, אז מי מלווה אותי למגורי הבנות?”
עמוס ישב, דחוק על אחת המיטות, ממש מול החלון, ועקב בעיניו אחר ההתפתלויות האדומות והנהדרות של הברקים, בתחתית השמשה. הוא לא שמע איך הצהלה נקטעת וגוֹוַעת. הוא לא ראה את חנה מעלה את כפפת־הצמר על ידה. אבל פתאום הרגיש שמסתכלים בו. מפינות שונות של החדר נשלחו אליו מבטים. עד שקם ושאל:
“מה העניין? מה קרה?”
הביתן התפוצץ מצחוק פתאומי. גם חנה לא יכלה לטמון את חיוכה.
“אתה לא מוכרח,” אמרה. “רק אם אתה רוצה.”
אבל עמוס כבר קם, ומקומו שבקצה המיטה כבר נכבש על ידי רגליים מתרחבות, והאוויר המעופש שבחדר, האור הגלוי של נורות החשמל וחוסר הנוחות שבין אנשים הרחוקים מלהיפתח באמת, אבל קרובים דיים כדי לפגוע בשגגה, גרשוהו ממש בידיים. החוצה, אל הגשם אל הערפל. הוא לא ענה לחנה, אבל החל מושך עליו את מעילו. וחנה אמרה:
“אז אתה בא, עמוס?” ונפנתה אל המיטה שהיו צבורים עליה כל מעילי הבנות.
מכל פינות החדר גאה מולו גל של לגלוגים, צחקוקי־זדון קטנים ולחשוּשֵי־מזימָה אפלוליים. שתשמור עליה. שלא תלך לך לאיבוד. מקווים שתמצאו את הדרך בחושך. שלא נמצא אתכם בבוקר, בתעלה, מתחת לגשר. ברק אחד, קרוב וחזק, חדר פתאום אל החדר הצוהל, גבר על ברק הפנים המיוזעות ועל אור־החשמל, וממש מול עיניו של עמוס פגע בקיר הבטון החשוף. נכנף מתחת לתיקרה ונעלם בין סדקי החלונות. פני האנשים שונו לרגע, שונו כל כך, הסמיקו פתאום באיזה סומק מוזר. וחנה יפתה לפתע, לפתה אותו, עד כדי כאב. עמוס משך את ידיו על עיניו, להפיג את סנוורן בחשיכה. בחוץ נלחצה חנה אל מעילו, ביקשה להתכנס תחתיו כמו גור חתולים. היא נגחה בראשה נגיחות רכות אצל כתפו המרופדת, שיפנה לה שם מעט מקום. אבל היה גשם דק נסחף בין עיגולי־האור של עמודי־הגדר, ומתחת לענפי־האקליפטוסים נשמע קול פכפוך חרישי ומתמיד. ואי אפשר היה לחרוג מתוך בשר־המעילים החוצה.
“בוא נטייל,” אמרה חנה, “אין לי חשק לחזור למגורים.”
“לאן נטייל?” שאל עמוס, “את לא מרגישה שהשלג מתקרב?”
“הו, זה יהיה יופי של שלג,” קראה חנה ואיגרפה את אצבעותיה בתוך כפפות הצמר. “מותר לחמם?” והיא דחפה את כפותיה מתחת לזרועותיו. הם התחילו לחלוף לאיטם מתחת לעמודי־האור של גדר המחנה. הטיפות נחרזו על חוטי־התיל והבהיקו כפנינים בזוויות האור. ביתן הסמלים החוגג נבלע מאחוריהם בתוך מטליות נוסעות של ערפל רטוב. לא נראו אורותיו, לא נשמעו קולות הצריחה והחידוד והאוויר פגע בהם צלול וחריף. לרגע אחד כשדלגה חנה לעומתו ושׂערהּ חלף בסמוך, מתוך תנופת־התנועה, מתפרץ מתחת לכובעה, הריח עמוס את ריח־העשן שכבר נספג בתוכו.
“את שוב עישנת?” שאל עמוס. חנה לא ענתה.
“אני שונא נערות שמעשנות,” אמר עמוס.
לפתע מתרומם צל שחור מולם. חנה נלפתת, מחבקת את עמוס, נבהלת להידחק אליו.
“סמל עמוס?” שואל הקול.
“כן. אני. מה הבעיה?”
חייל חגור וחמוש מתפרץ כמעט לקראתם. איזה מזל שהגיע הסמל עמוס בדיוק בזמן. באמת. כי החייל דויד ממחלקה שלוש, קרה לו משהו. משהו לא טוב. ויש חשש שיהיה מאד לא טוב. וצריך מיד להתערב. לעשות משהו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
“את חכי כאן,” אומר עמוס לחנה. “תמתיני מרחוק ואל תתקרבי. אם יקרה משהו, רוצי מיד לביתן הסמלים תזעיקי עזרה.”
חנה מתכנסת בתוך הצל. אבל אינה יכולה להירגע. והיא קוראת מן הצל אל עמוס ושואלת בהולה המון שאלות. לא על כל שאלה יש תשובה, אומר עמוס. והוא הולך לאט ובזהירות אחרי החייל. הטירון דויד, ממחלקה שלוש, התבצר לו בפינת הגדר המזרחית. מימים קדמונים ניצב שם מעין מיגדל, שרובו נטוי מעל הגדר וחוצה לה. המיגדל בנוי אבנים וברזל, ועכשיו ראשו קטום, בתוך הערפל. מעבר לגדר מונחים מוקשים ישנים שרובם גלויים וחלודים. אבל הגשמים שטפו אותם ממקומם, ואחרים מהם זחלו אל בין חוטי־התיל. אם החייל דויד יתעקש לפרוץ פתאום מן המיגדל, ולדלג מעבר לגדר –
עמוס נושא עיניו מולו. מדרגות־האבן של המיגדל מבהיקות מן המים. ודאי הן חלקלקות עד כדי סכנה. אם החייל דויד יפרוץ במרוצה דרך המדרגות, רגלו תמעד והוא יפול לאחוריו וירוצץ –
על הקירות השחורים של המיגדל מטפסים אזובי־קיר ירקרקים. הגשם החיה אותם והתפיחם. האזובים עוטרים את האשנבים הצרים, הקרועים במיגדל. לכל רוח חלון. חלון לכל רוח. אם החייל דויד נושא את נשקו, הרי הוא יכול לחלוף מחרך לחרך ולהפעיל את נשקו. והוא הרי לא שפוי עכשיו לגמרי. יכוון אל הצללים ויירֶה ברוח. עמוס נושא מבטו לאחוריו, אל כתם הצל שחנה חוסה בו. לא על כל שאלה יש תשובה, חנה.
הטירון דויד קורא אליהם ממרומי המיגדל.
“לא להתקרב. אני יורה.”
עמוס חומק לאחד הצללים. הוא נזכר עכשיו במעשה דומה שקרה לו בקיץ האחרון. בתוך חורשת־הזיתים לפני השקיעה התרתח חייל. הטעין את נשקו וכוונו. במחלקה פרצה בהלה. אחדים השתטחו על החול, אחדים חמקו אל מאחורי הגזעים העבים ואחדים הוכו בתדהמה. עמדו במקומם ולא יכלו לזוז. עמוס צעק אל החייל המופתע איזו קריאת־גנאי מרגיזה. וכשהוא נפנה אליו, קרא אל האחרים למצוא להם מיסתור בטוח. אחר כך, לאט לאט התכופף, עשה עצמו כמתקן שרוך שנשמט בנעלו, חפן בסתר חופן חול, מילא את ידו. פתאום התרומם, הטיל את החול בעיני החייל, בכוח רב הטילו, ומיהר לרוץ אליו. צרור־הכדורים התעופף לשמים, החייל כרע מתפתל זועק מרה על עיניו הפגועות. ומאחור, מהיכן שעמוס לא רצה לשאת מבטו, הגיחו מי שהגיחו, כפתו אותו ונשאוהו עימהם. ורק הרגליים הבוגדניות עוד המשיכו להרעיד, גם כשירד הלילה.
“לך, תזעיק את הקצין התורן,” אומר עמוס לחייל. “אני אחכה כאן.”
השומר רץ ברגליים מתנגפות בתוך עיסת־הבוץ, לאורך פנסי־הגדר אל חדרו של הקצין התורן. קר עכשיו, והשלג ודאי לא יתמהמה. גם אם לא יחכו לו בוא יבוא.
עמוס הולך לאיטו לאחוריו. דויד ממחלקה שלוש נתבלעה דעתו לערב אחד. האימונים הקשים, נגישׂות הקצינים, ריתחת הסמלים. סופת־ברקים פתאומית מעלה אולי במוחו איזה אור. ומכאן אל המדרגות החלקלקות במרומי המיגדל כבר מרחק של כלום.
חנה מניחה ידה על זרועו. “מה יהיה עכשיו?” “הו, זה כלום חנה, איזה טירון השתגע. תיכף נטפל בו. גשי למגורים עכשיו, לבדך. אני מוכרח להישאר כאן. אל תלכי לישון. חכי לי. כשאגמור אבוא.”
חנה מתכרבלת במעילה. כל כך קטנה מעבר לאריזות הצמר. ריח העשן שמסתתר בשׂערהּ מכה בו שוב והוא עוצר בעצמו בכוח שלא לקחת את ראשה המעושן, ולאמצו אל חזהו.
“סמל ברעוז?” הקצין התורן הגיע במרוצה. “מה מתרחש כאן?”
“חנה לכי,” אומר עמוס, “לכי עכשיו. הקצין קורא לדויד שירד. הוא רוצה לדבר איתו.”
“אני לא מדבר אתך,” עונה דויד מהמיגדל.
הקצין התורן ועמוס כורעים בתוך הצל. צריך לעשות עכשיו משהו. צריך להתגבר על דויד, אבל מהר.
“בוא דויד, נברר הכול למטה.”
“אני לא יורד למטה. יש כאן מישהו אחר שאני צריך לדבר איתו, והוא למעלה.”
“אפשר לדבר איתו גם מכאן. אפשר לדבר איתו מכל מקום,” אומר עמוס.
“לא, אתם טועים. אתם שוב טועים. אתם תמיד טועים. כל המחנה הזה הוא טעות. מה אני עושה כאן איתכם, בתוך הטעות הזאת?”
“עוזב שטויות,” אומר הקצין התורן. “אף אחד פה לא טועה. אתה בשמירה. קר לך, התעייפת באימונים. התרופפת במתח. בוא, יש קפה חם בחדר־המשמר.”
“לא. אתם קטנים אתם נמוכים. הוא לא מקשיב לכם. אני מוכרח לשוחח איתו.”
הקצין אינו מרפה. דויד ממחלקה שלוש אולי לא יפתח באש. משהו קרה לבחור. צריך להצילו. נוותר לך על השמירה הלילה. די. גמרת. המשמרת שלך מתחלפת. אתה יכול לרדת. כשתהיה למטה תוכל לדבר עם מי שתרצה.
“עם הרב,” קורא דויד. “אני רוצה לדבר רק עם הרב.”
“בסדר.” מסכים הקצין, “נביא לך כל רב שתרצה. רד עכשיו.”
בפתח המיגדל משתרטטת צללית. דמות דהויה. דויד ממחלקה שלוש הוא טירון נמוך ורזה. שׂערו מקוצץ עד דק והכובע מכסה גם את אוזניו.
“זרוק את הרובה,” קורא הקצין. “וניסע אל הרב עוד עכשיו. עוד הלילה.”
“אתם אפסים כולכם,” מנופף דויד ברובהו מעל לראשו. קנה־הרובה נתקל באבני־המיגדל. צרור גיצים אדומים פורח מעל לראשו. “אתם לא שווים שאדבר איתכם. אתם שווים רק כדור.”
הקצין נמהר ומזנק לקראתו. דויד מתעקש ומכוון מולו את הרובה. עמוס קופץ לצד וצועק אל הקצין התורן “היזהר, הוא יורה.” אבל המיגדל בוגד בדויד, רגליו מחליקות פתאום מעל המדרגות הרטובות והוא עף לפנים. הרובה שלוח לפניו ופרצופו אל תוך הבוץ. היריה מאחרת. הכדור נתקע בבוץ. ריח אבק־שריפה ספוג אדי־מים מתפשט מסביב. הקצין התורן קופץ אל דויד ממחלקה שלוש, פורק ממנו את נשקו, מניח עליו את רגלו ואומר:
“סמל ברעוז, קח אותו. הוא שלך.”
עמוס אינו מפנה ראשו לאחור. אני לא בתורנות הערב, ואפילו אינו מתעכב לראות איך מזנקים מתוך האקליפטוסים מי שמזנקים, ואיך עושים בדויד ממחלקה שלוש מה שעושים. ואיך נושאים אותו לאורך הגדר כפות וקשור ומפרפר בתוך הלולאות.
“אתם אפסים כולכם.” נשמע קולו כשהוא נישא ומתרחק. “אני לא רוצה לדבר עם אף אחד מאיתכם. תנו לי את הרב.”
“כל רב שתרצה,” צוחק הקצין התורן. “כל רב שתרצה.” צוחקים נושאי־הלולאות. רק עמוס אינו צוחק, והוא מבקיע לו דרך קיצור, בין האקליפטוסים המנטפים. ומקווה בכל ליבו שחנה לא שמעה את הקריאות.
חנה ממתינה בכניסה למגורי הבנות. היא לא הלכה לישון. עומדת ומרקדת במקומה, כדי להבריח את הקור. כשעמוס מתקרב היא קופצת ושואלת:
“מה קרה? מה נגמר?”
עמוס מחבק את ידה וביד השנייה מראה לה שמה שקרה אין לו שום חשיבות בשבילם עכשיו. אבל חנה יכולה להרגיש שהוא מדוכדך.
“אתה עצוב? מה קרה לטירון?”
“הוא התרופף,” אומר עמוס, “והקצין התורן שבר אותו עד הסוף.” “איפה הוא עכשיו?” חנה יורדת במדרגה ועומדת מתוחה, ממש מתחת לסנטרו.
“כבר לקחו אותו מהמיגדל,” אומר עמוס, “ואם הם ממהרים, ואם אין ערפל על הכביש ואם אין שלג בתעלות, אז הם כבר בעמק, בדרך לטבריה.”
חנה מעבירה את כפותיה על לחייו ומושכת אותן אליה לאט לאט. “אתה מדוכדך,” היא אומרת, “אתה שוב עצוב.”
הלילה שקט מסביב. הערפילים מחתלים את הכול. אין איש בעולם הרטוב מלבדם. וכשהוא מפנה אליה את פניו נשמעת רק גלישת כפפות־הצמר על זיפי זקנו. ונדמה לו שהוא חש בלחייו מריטה קלה. אף שהמשקפת אינה תחת ידו ואבני המיגדל חלקות תחתיו וחשרת־העננים שגולשת מעבר צפת עולה ממש עליו, יכול עמוס ברעוז לרדת עם פיתולי הכביש אל העמק החמים. הערפילים חדלים לפתע וארץ ירוקה ופורחת מתגלה פתאום מבעד לסדקים. חנה מסירה את מלבושיה הכבדים, והוא את מעילו והם מטילים אותם, בערבוביה אחת, אחורנית מעבר למושבים. “נעצור בטבריה,” מבקשת חנה. מצחה דחוק אל השמשה, ועמוס חש בקצוות אצבעותיו את הקמטים הנוצרים בו עכשיו, ואיך ילכו אצבעותיו בתוך תלמי מצחה עד שיפשירום. “נעצור איפה שתרצי,” אומר עמוס, “בכל מקום לצידי הכביש.” חנה מבקשת לעצור פתאום. ההר מתקרב אל הים ובתיה של טבריה כבר אינם רחוקים. ברדתם אל החוף היא אפילו פותחת את כפתורי שרוולה וכפותיה מסתתרות בתוך הבד הגס. “רק עכשיו חם לי באמת,” היא אומרת. “חכי,” אומר עמוס, “זה עוד לא החום שיכול להיות באמת.” לפני המים חנה נסערת פתאום, נתקפת באיזו רוח משובה. מזנקת אל המים בנעליה. “חכי, מה את עושה,” קורא עמוס ורץ, משונה, אחריה. “לא אל החום הזה אני מתכוון.” אחר כך יושבת חנה על החוף, ברגליים מקופלות, חופנת מים ומזרזפת אותם בין סדקי אצבעותיה. לאט לאט. צדפים קטנים דבקים לידיה. היא מוחצת אותם מבלי דעת. כפותיה הלבנות מסמיקות ונבעים בהן איזה שקעים. עמוס לוקח את כפותיה בין ידיו. הן רטובות, מלאות גבשושיות. בתוך ידיו של עמוס הן מפשירות, לאט לאט.
עמוס מוציא לחם מהתרמיל, בוצע את הכיכר ונותן לחנה את חציו. “תראי, תעשי כמו שאני עושה.” והוא קורע מבשר־הלחם צבטים קטנים, מכדר אותם בין שתי אצבעות ומשליך אל הים. “כאן כבר ממתינים דגים, אַמְנוּנים,” קורא עמוס, “אמנונים בחיי.” “לא חשוב מאיזה מין הם,” אומרת חנה, “העיקר שהם דגים.” חנה מכניסה בין שפתיה את קרום־הלחם החום והיבש. היא אינה לועסת ממש. היא רק מניעה את שפתיה סביב הלחם בתנועות רכות. הקרום אינו נאכל. “את כמו דג, בחיי,” צוחק עמוס. חנה יורקת את הלחם אל המים. “אתה כבר לא עצוב?” היא שואלת. עמוס נושא עיניו אל הצפון. העננים הכבדים רובצים שם נמוך מעל ההרים. חורשות כפר־נחום נבלעות בכהות הצל. משם אפשר לרחף ולבוא, נישא על ענני השלג הרכים, ולהשליך אל הים, אל רבואות הדגים המצפים בתחתיתו, את כל הלחם שהם רוצים. “לא, זה לא נס,” אומר עמוס.
“גם אני יכול אם רק ארצה.”
“תראי חנה כמה שזה פשוט. הרי אנחנו עכשיו, פה על שפת־המים מצחקים עם הדגים, ואת רכה כמו עיסת־הלחם שאת רוֹקֶקת”. אבל הוא, מתוך הצְנֵפָה הלבנה ההיא, רצוע ברצועות אדומות כמו הברקים שהיו אתמול נושא עיניו למעלה כמו דויד ממחלקה שלוש. “אני לא מדוכדך,” אומר עמוס, "את לא צריכה לדאוג. רק פתאום, על המיגדל, באה לי התמונה הזאת. זה כמו איזה בֶּקע בעננים האלה. כמו איזה כֶּתם נהרה, כתם שמש ממש.
כמו הברק הזה שהאיר אותך אתמול, בביתן הסמלים הצוֹהל. אור כזה גורם לי כאבים."
עמוס קם, עיניו תקועות בחורשות הרחוקות שבחוף הצפוני. “חנה קומי.” הוא אומר, “חנה קומי. תני לי את ידך, תני לי את נפשך, בואי נעוף. בואי,” הוא מתכעס. “את לא מרגישה שאת מעכבת? חנה, קומי.” אבל חנה נבהלת ממראה פניו והיא מושכת את ידה. החורשות שבחוף הצפוני מתבלעות בחֶשׁכַת־החַשְׁרָה הנוחתת על הים. ריח מוזר, ריח של שלג טרי עולה מפני המים. עמוס מתמוטט פתאום ומחליק מן המדרגות השחוקות של המיגדל. למטה, על הארץ, הוא רואה את חנה שוכבת, פניה אל הבּוֹץ. והקצין התורן מציב עליה את רגלו ואומר “סמל ברעוז, קח אותה היא שלך.” וכשהוא מתאושש הוא רואה את חנה רועדת, מושכת על ראשה את מעילה. ידיה מפרפרות ומחטיאות את השרוולים. היא נאבקת עם המעיל, פונה לעבר הכביש, ובוכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.