(הרצאה בּנשף היוֹבל לא. ז. רבּינוֹביץ, למלאוֹת לוֹ שבעים וחמש שנים)
חג כּפוּל וּמכוּפּל: חג לסוֹפר, למוֹרה, לתלמיד, לנוֹער, לפּוֹעל. חג התוֹרני וחג הסוֹציאליסט. ועל כּל אלה – חג האדם, האדם העוֹבד. וּלכל זה מוֹסיף לוית-ענין מיוּחדת דבר המזיגה המוּפלאה של הפּעוּלוֹת הרבּוֹת והתכוּנוֹת השוֹנוֹת בּאישיוּת שלמה אחת.
אוֹדה מראש להנאתם של המקטרגים: אין זה לנוּ חג ספרוּתי בּלבד. היוֹבל הזה, המוּחג בּרוֹב עם וּבהתלהבוּת אמיתית, בּעצם ערב סוּפה וסגריר זה, אינוֹ יוֹבל של כּשרוֹן ספרוּתי בּלבד; רחשי האהבה של הרבּים לאז"ר אינם נוֹבעים מאהבת ספרוּת בּלבד. כּל עוֹד מוּשׂגינוּ מבחינים בּין מה שקוֹראים כּשרוֹן וּמה שקוֹראים אישיוּת, בּין כּוֹח-השליטה בּניבים, בּצבעים, בּצלילים, לבּין כּוֹח-הנפש של האדם בּשרשוֹ – לא נחדל גם לחוּש וּלהכּיר, כּי רק בּמידה שהכּשרוֹן מצטרף לאישיוּת, הנוֹגעת בּנוּ בּלי חציצה, רק בּאוֹתה מידה הוּא מכּה גלים בּלבּנוּ וּמפרה את חיינוּ.
פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מכּירים את אז“ר מקרוֹב כּעשׂרים וחמש שנים, כּמעט מראשית “העליה השניה”. אין ספק כּי ארץ-ישׂראל אשר הגבּירה את עבוֹדתוֹ הספרוּתית של אז”ר גם נתנה לוֹ כּמה וכמה קוֹראים חדשים, אשר לא ידעוּהוּ מקוֹדם. אוּלם רבּים מאִתנוּ חייבים הרבּה לאז“ר עוֹד מלפני כן. והמעיין יכּיר כּי כ”ה השנים האחרוֹנוֹת אינן עוֹמדוֹת לחוּד, כּי הן המשך של מסכת החיים האחת.
לי אני יש “חשבּוֹן פּרטי” עם אז“ר. הוּא נגלה אלי בּשמוֹ בּשחר ילדוּתי. הספר העברי הראשוֹן אשר הגיע לידי, ואני בּן שבע, היה סיפּוּרוֹ (המנוּקד! מי, מלבד זאב יעבּץ, טרח אז לנקד ספרים למען תינוֹקוֹת של בּית רבּן?) “ילדי העברים”. תכנוֹ: שני נערים, יעקב ויאשה, האחד תלמיד החדר והשני תלמיד הגימנסיה הממשלתית, שניהם יתוֹמים מאֵם – כּוֹרתים בּרית. שיתוּף הגוֹרל המשפּחתי וגוֹרל האוּמה מקרבים אוֹתם. הנאמנוּת התמה והצרוּפה למסוֹרת-אבוֹת של האחד, הקוֹממיוּת והמרד של השני – נפגשים. גדעוֹן מתגלה בּחלוֹם-הלילה והוֹלך להוֹשיע את ישׂראל. פּוֹרח משׂא-הנפש. הם חוֹתרים אל המטרה, מתקוֹממים כּנגד אבוֹתיהם, – זה כּנגד אביו האדוּק, וזה כּנגד אביו המשכּיל – ונפגשים סוֹף סוֹף שניהם בּעבוֹדה “בּארץ הצבי”. אם רוֹצים אתם, הרי כּאן, בּסיפּוּר-ילדים פּשוּט וזך זה, כּל התוֹרה כּוּלה של אז”ר. ואוּלי זהוּ הסיפּוּר “החלוּצי” הראשוֹן והרמז הראשוֹן לדמוּת של בּן-בּיל"וּ בּספרוּת העברית. את לבּי שבה אז כּליל, ואת חסדוֹ לא אשכּח.
אז"ר הוּא, כּידוּע, אחד הסוֹפרים העמלים, אשר לא הסתפּק בּכוֹח היצירה המקוֹרית אשר ניתן לוֹ והלך והשקיע כּוֹחוֹת בּתרגוּמים. וּכשם שעבוֹדתוֹ המקוֹרית משׂתרעת על פּני כּמה שטחי ספרוּת ותוֹרה: סיפּוּרי הוָי, סיפּוּרי היסטוֹריה, אגדה, פּוּבּליציסטיקה, חינוּך וּמחקר, כּך גם בּתרגוּמיו: הוּא נתן לנוּ את בַּכר וגם את דוֹסטוֹיֶבסקי ואת טוֹלסטוֹי, את קוֹרוֹלֶנקוֹ ואת וֵירה פיגנר ואת גרשוּני, ואת גליקל מהאמלן. אין הוּא מתרגם על פּי “הזמנה”. בּחירת תרגוּמיו אינה לוֹ דבר שבּמקרה. הוּא אינוֹ מתרגם אלא מתוֹך קרבה נפשית ליוֹצר וליצירתוֹ.
וּכשאני מבקש לעמוֹד על שרשיו הרוּחניים של החזיוֹן אז"ר, הריני הוֹלך גם אחרי המקוֹרוֹת שלנוּ וגם אחרי התרגוּמים אשר בּהם הזין את נפשוֹ.
בּעוֹלמנוּ העברי אני רוֹאה את קוֹדמיו לא בּספרוּת ההשׂכּלה, כּי אם בּספרוּת המוּסר הפּשטנית של רייסין לפני כּמאה וחמישים – מאתים שנה. אני נזכּר בּר' אלכּסנדר זיסקינד מהוֹראדנא בּעל “יסוֹד ושוֹרש העבוֹדה” אוֹ בּר' צבי הירש מקיידאנוֹב בּעל “קב הישר” שקדם לוֹ. אלה לא היוּ “פּטישי הבּרזל”, “עוֹקרי הרים וטוֹחנים בּסברה”. הם לא כּתבוּ פּסקי הלכוֹת, ולא פּלפּוּלים חריפים, ולא דרוּשים מחוּכּמים. בּהסבּרם הקל והפּשוּט דיבּרוּ על לב העם והדריכוּהוּ בּ“מסילת ישרים”. בּחיבּוּרים מסוּג זה תמצא על נקלה את עקבוֹת “הניגוּדים המעמדיים” שבּקהילה העברית מאוֹתם הימים. הם לא התעלמוּ מן החוֹמר העכוּר. הם חיבּבוּ את הדלוּת, הגינוּ על העניים מפּני תקיפי העדה, לא התעלמוּ בּכלל מעניני ההוָי החברתי. וּמי שמעיין בּסיפּוּריו וּבהרהוּריו של אז"ר, אוֹ שוֹמע אוֹתוֹ דוֹרש בּפני הקהל, הרי הוּא רוֹאה לפניו את ההמשך של ספרוּת המוּסר, בּת-דוֹרוֹת וּבת סביבה תרבּוּתית מסוּימת, זוֹ העוֹמדת על הגבוּל בּין התוֹרנוּת של וילנה והחסידוּת של לאדי.
ועבוֹדתוֹ התרגוּמית אף היא יש לה שרשים. יש כּאן יניקה מעוֹלם תרבּוּתי וּמוּסרי מסוּים, מחזיוֹן “העממיוּת” המיוּחד לתרבּוּת הרוּסית.
חזיוֹן זה, שהיה גוֹרם עצוּם בּחיי הרוּח של רוּסיה, שהקים והזין דוֹרוֹת של רבוֹלוּציוֹנרים, הוֹגי-דעוֹת ואנשי-מעשׂה, שהטבּיע את חוֹתמוֹ על הספרוּת הרוּסית בּמשך עשׂרוֹת שנים – חזיוֹן זה פּעל אוּלי הרבּה על יחידים מישׂראל, אשר לבּם הלך שבי אחרי אהבת העם הקוֹנקרטית שחיתה בּסוֹציאליזם הרוּסי, אחרי האידיאַליזציה של ה“איואן”, אחרי האמוּנה בּכוֹחוֹת הנפש הכּבּירים והאידיאלים החברתיים הספוּנים בּהוָי של המוּז’יק הרוּסי, אוּלם בּגילוּי עברי לא נוֹדע לנוּ כּמעט.
תנוּעוֹתינוּ הציבּוּריוֹת, אשר נוֹשׂאיהן היוּ בּני העם, עצם מעצמוֹ וּבשׂר מבּשׂרוֹ, לא לקוּ מעוֹלם בּאידיאליזציה יתירה של המוֹני עמנוּ. תחת זה לקוּ הרבה בּהפשטה רעיוֹנית, בּהתנכּרוּת וּבהתנשׂאוּת. היסוֹד של פּשטוּת עממית היה יקר-המציאוּת לא רק בּהשׂכּלה (אשר ההתרחקוּת מעל המוֹן בּית ישׂראל והפּרישה ממנוּ בּדיבּוּר, בּלבוּש וּבמנהגים היוּ מאוֹתוֹתיה המוּבהקים), כּי אם גם בּציוֹנוּת, ועוֹד יוֹתר מזה בּ“ציוֹנוּת הרוּחנית”. וחוֹסר עממיוּת נגלה בּמידה מרוּבּה גם בּסוֹציאליזם היהוּדי, שלכאוֹרה בּא לעוֹלם למען הרים את “בּוֹנצֶ’ה שוַייג” מדכאוֹנוֹ, וּלמעשׂה היה צר לבּוֹ מהכיל את המוֹני העם היהוּדי, וענין הפּוֹעל היהוּדי הפך אצלוֹ בּמידה מרוּבּה לענין של שכבה אריסטוֹקרטית מיוּחדת, בּדֵלה ומתבּדלת. בּספרוּת וּבציבּוריוּת שלנוּ יש לחפּשׂ בּנרוֹת את ההידבּקוּת – לא בּרעיוֹן המוּפשט של האוּמה אוֹ העוֹבד, אלא – בּעם החי וּבהמוֹן העוֹבד החי. ואחד היחידים אשר גלם בּספרוּתוֹ וּבחייו את ההידבּקוּת הזאת, לא העתיק אוֹתה מרוּסית, אלא “תירגם” ללשוֹננוּ וּלחיינוּ, היה אז"ר. וכאן ניטל מזה ריח התרגוּם. הדברים הוֹארוּ בּאוֹר קדוּם, אוֹר “אהבת ישׂראל”.
אהבת-הכּלל ואהבת-הפּרט, אהבת הישן ואהבת החדש חָברוּ יחד להווֹת את הסוֹציאליזם של אז“ר. יש מי שצירוּף זה לא יִנעם לחכּוֹ. יש מי שסבוּר כּי סוֹציאליזם זהוּ מה שהוּא קרא בּחוֹברת פּלוֹנית אוֹ שנה בּפּרוֹגרמה אלמוֹנית. אוּלם חַגוי הנפש מכילים יוֹתר מכּל הסעיפים, ואישיוּת עדיפה מפּרוֹגרמה. הסוֹציאליזם של אז”ר אינוֹ טעוּן בּיקוֹרת בּפני בּית-דין של בּעלי פּרוֹגרמה. הוּא טבוּע בּיצירתוֹ, בּחייו, בּמהוּתוֹ. יש בּוֹ מה שכּל פּרוֹגרמה שוֹאפת להשיג – אישיוּת סוֹציאליסטית.
אז“ר היה, כּידוּע, מחלוּצי הסיפּוּר הסוֹציאלי בּעברית. מן המוּסכּמוֹת האֶסתטיוֹת לראוֹת את הסוּג הזה כּנחוּת דרגה. אוּלם מי שלא יֵעָגן אל המוּסכּמוֹת ויפנה אל המקוֹרוֹת, ימצא כּי תפיסה אֶסתטית זוֹ רחוֹקה מחדירה לחיי ספרוּתנוּ. הסיפּוּר הסוֹציאלי בּספרוּתנוּ ציין שלב חשוּב בּהתפּתחוּתה וּבהיקף עוֹלמה. מה דל היה עוֹלמם המדיני והחברתי של גדוֹלי המסַפּרים מימי ההשׂכּלה! הטלת כּל העווֹנוֹת על הרב ועל ה”שוּלחן ערוּך“, כּריעת-בּרך לפני בּרק כּפתוֹר השׂרד הנוֹצץ, התעלמוּת מן האוֹר הגנוּז בּמעמקי ההוַיה היהוּדית (אוֹר זה שנגלה מחָדש בּימי פייאֶרבּרג, בּרדיצ’בסקי, פּרץ) – אלה היוּ ממוּשׂגיו של הדוֹר. אוּלם מה שמפליא בּיוֹתר: בּגלל מלחמת “הדת והחיים” נתעלמוּ ממבּטם אלה ממכאוֹבי היהוּדי אשר לא בּ”שוּלחן ערוּך" יסוֹדם, מכאוֹבי היהוּדי בּאשר הוּא בּשׂר ודם ונמק בּדלוּת וּבעוֹני, בּעוֹשק זכוּיוֹת וּבלחץ תקיפים, בּחוֹסר-אויר.
שוֹנה מזוֹ היתה ראִייתם של הסוֹציאליסטים העברים. הנה הענק יל“ג וּבעל הפּיוּטים הדלים ד”ר יצחק קמינר. בּשעה שהראשוֹן ראה את העוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ כּוֹרע תחת הכּוֹבד של “קוֹצוֹ של יוּד” שבּגט ושל חשש-חמץ בּפסח, ראה קמינר את “בעל הטכּסא” ואפילוּ את “הגביר ליבּרל” אשר אלוֹהיו ה“מטבּע”. בּנסיוֹנוֹתיו הבּלטריסטיים של ליבּרמן תמצאוּ בּכלל גישה חדשה אל האדם היהוּדי: המלמד אינוֹ דוקא נלעג, בּחוּר-הישיבה מעוֹרר כּבוֹד, וּמן המשׂכּיל-הגביר הוּסרה עטרה. ליבּרמן העיז אפילוּ להוֹקיר את החסידוּת – דבר אשר לא יתכן בּפי משׂכּיל פּרוֹגרסיבי מאוֹתם הימים.
התפיסה הסוֹציאליסטית עוֹברת בּכל עבוֹדתוֹ של אז“ר, ויוֹתר מזה בּכל ראִיית חייו. בּסיפּוּרוֹ “עלבּוֹן” רוֹאה ילד החדר את רבּוֹ האהוּב והנערץ בּקלקלתוֹ: מחניף לגביר וּמבייש את אבּא המסכּן. “האוּמנם בּשביל שהוּא עשיר ואבּא עני? אבל הלא זהוּ אסוּר מן התוֹרה!?” – “זאת היתה הפּעם הראשוֹנה שראיתי את היחס הבּלתי צוֹדק השׂוֹרר בּין בּני-אדם. זה היה המאוֹרע הראשוֹן שהרס את עוֹלמי הטהוֹר”. על היחס הזה בּין בּני-אדם מסוּפּר בּכל מה שכּתב: “בּאפס תקוה”, “בּצל הכּסף”, “חטאת הציבּוּר”, “סדר מאוּחר”. שנַים האחרוֹנים תוּקנוּ ורוּכּכוּ קצת בּמהדוּרה החדשה וזה נתן מקוֹם לסברה, כּי אז”ר “חוֹזר בּתשוּבה”. אוּלם הגדוֹל בּסיפּוּריו הארץ-ישׂראליים “מחוּרבּנוֹת החלוּקה”, שנכתב לעת זקנה, – אגב, אוּלי הסיפּוּר היחידי החשוּב בּספרוּתנוּ מעוֹלם “הישוּב הישן” – בּא וגילה כּי טביעת עינוֹ, החברתית בּיסוֹדה, לא עזבתוּ (בּגלל סיפּוּר זה זכה להיוֹת “מוּחרם” על ידי רבּני צפת).
יש סבוּרים כּי נטייתוֹ של אז“ר למסוֹרת היא מגילוּיי הזקנה. טעוּת היא. לפני ארבּעים שנה, בּשנת תרמ”ט, בּעוֹדוֹ סוֹפר צעיר, פּירסם בּ“האסיף” החמישי את מאמרוֹ: “לתוֹלדוֹת משפּחת שניאוּרסוֹן”. מאמר זה, המלא הערצת החסידוּת החבּ“דית, נכתב לפני דוּבּנוֹב, לפני פּרץ, לפני בּרדיצ’בסקי, לפני יהוּדה שטיינבּרג, בּטרם היתה החסידוּת מַטבּע עוֹבר לסוֹחר. בּכל ספרוּת ההשׂכּלה נמצא רק סוֹפר אחד, אליעזר צבי הכּהן צויפל, אשר דרש (לפני ששים שנה) ריהאבּיליטציה של החסידוּת בּספרוֹ “שלוֹם על ישׂראל” (שמוּאל יעקב בּיק, מחבוּרת משׂכּילי גליציה, אינוֹ בּא בּחשבּוֹן: הוּא, פּשוּט, הרים יד בּהשׂכּלה וחזר אל החסידוּת). צויפל נאשם בּימיו בּדוּ-פּרצוּפיוּת וּבהתחסדוּת. כּיצד נפגש מאמרוֹ זה של אז”ר? בּמחנה החרדים ה“מתנגדים” כּתבוּ אז: סוֹפר שחציוֹ משׂכּיל וחציוֹ חסיד. בּמחנה המשׂכּילים הרימוּ קוֹל: הריאַקציה הוֹלכת!
מלב כּוֹתב המאמר, המעיד על עצמוֹ: “ימים רבּים התאבּקתי בּעפר רגלי הרב ר' שניאוּר זלמן האחרוֹן בּן הרמ”מ ז“ל ועינַי ראוּ רבּוֹת בּהליכוֹת הרב והחסידיזם וּבעד אמת לא אכחד את תהילתם וגם ממגרעוֹתיהם לא אעלים עין” – מתפּרצת הקריאה:
“אהבתיכם, חסידים יקרים! מי יתן לי ידים ארוּכּוֹת וחיבּקתי אתכם ולחצתי אתכם אל לבּי. די לי המידוֹת היקרוֹת האלה המתנוֹססוֹת בּלבבכם לאהוֹב אתכם אהבת-עוֹלמים! די לי כּי בּקרבּכם בּוֹערת אהבת תוֹרתנוּ הקדוֹשה כּאש, אף אם תלבּישוּה לבוּש אשר לפי דעתי לא נאוה לה. די לי כּי תדעוּ ותכּירוּ אשר אחים אתם בּני אב אחד ורוּח אחת בּכוּלכם ולא תתגאוּ איש על רעהוּ. – – ולא דמים קרים כּדמי הדג יזלוּ בּעוֹרקיכם”.
וּמזיגה זוֹ של חסידוּת וסוֹציאליוּת, הרוֹאה בּאלה וּבאלה “דברי אלוֹהים חיים”, היא שהנחתה אוֹתוֹ בּדרך המוֹבילה מ“בּני משה” ל“אַחדוּת-העבוֹדה” – דרך בּלתי-מצוּיה. אך אדם אחד מ“בּני משה” זכה לגשת גישה ישרה אל הפּוֹעל בּארץ: יהוֹשע בּרזילי. אבל מה רבּים הם לעוּמת זה בּני גילוֹ אשר לבּם היה אטוּם בּפני המתהווה כּאן. אז"ר זכה לראִיה אחרת, בּמידה ידוּעה היה מוּכן לראִיה אחרת: חסידוּתוֹ וסוֹציאליוּתוֹ עמדוּ לוֹ. אוּלם סייעה גם הראִיה הבּלטריסטית. הוּא, “שׂרָיָה הסוֹפר”, הציוֹני התמים וּטהוֹר הלב, ראה את “העלבּוֹן” המעמדי עוֹד בּציוֹנוּת שבּגוֹלה.
בּ“סדר מאוּחר” (תרנ"ז), סיפּוּר מלא צער, יוֹדע נחוּם שלוֹמזוֹן, “איש אשר האמוּנה וההשׂכּלה אַחד התאַחדוּ בּוֹ, וּבדברים שאינם נוֹגעים למשׂא-וּמתן הוּא נוֹטה אחרי האוֹרתוֹדוֹכּסים”, והוּא גבּאי בּתלמוּד-תוֹרה וחוֹבב-ציוֹן וּ“מוֹציא כּעשׂרים רוּבּל בּשנה לספרים חדשים וּלמכתב-עת עברי”, ו“האידיאַליוּת שלוֹ אינה מזיקה חלילה לעסקיו”, כּי “בּכמה פרטים משרת נכרי יפה לנוּ מעִברי, לוֹ אני אוֹמר: עשׂה, והוּא עוֹשׂה, ואינני צריך לבקש אמתלאוֹת וּלהצטדק לפניו”, והוּא גם יוֹדע להעביד את “המשרת העברי” שלוֹ בּליל הסדר בּחנוּת של חמץ. וּבניו רוֹאים מה טיב האידיאַליוּת שלוֹ. וּבסיפּוּר “צרת הבּן” חוֹתם “הרב מטעם” הציוֹני לפני ידידוֹ שׂר השוֹטרים על “כּתב התחייבוּת שמהיוֹם והלאה לא יתעסק בּציוֹנוּת”. וּבנוֹ כּוֹתב: “מדוּע אני מתיחס בּשלילה אל הציוֹנוּת? – יען כּי גוּדלתי בּבית ציוֹני. – – ראיתי ציוֹנים עשירים שלא עלוּ לארץ-ישׂראל ולא קנוּ שם גם ד' אמוֹת, ראיתי ציוֹנים נלהבים שממהרים בּפקוּדת הפּריסטַב לחשׂוֹך את ידיהם מן הציוֹנוּת – – לא! מוּטב שאמוּת בּריקניוּתי, וּלאידיאל זוֹל כּזה לא אתן להיכּנס אל לבּי”.
ראִיה זוֹ היתה בּה מן ההכנה לקראת חיי הארץ והערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּה.
וּבבוֹאוֹ, והוּא בּן חמישים, לא נסתתמוּ מַעינוֹתיו, ולא כּהתה עינוֹ. כּוּלנוּ תמהים על כּשרוֹן העבוֹדה וההתמדה שגילה בּשנים אלוּ, אוּלם יוֹתר מזה מפליא כּשרוֹן ההקשבה וההאזנה למה שצוֹמח מסביב, הכּשרוֹן לראוֹת את “דברי אלוֹהים חיים” בּגילוּייהם הרבּים והגלמיים. קוֹראים לרעננוּת זוֹ: נעוּרים, ואוּלי אין זה אלא זקנה מבוֹרכת. והיא שעמדה לאז"ר להיות מגַשר גשרים בּין דוֹר לדוֹר, בּין עוֹלם לעוֹלם, להעביר צינוֹרוֹת ההשפּעה בּין אילנוֹת עתיקי-יוֹמין וּבין שׂיחים וּדשאים אשר אך התחילוּ לבצבּץ.
הלצה יפה אמר אז“ר על עצמוֹ: הוּא קנה לוֹ ידידים רבּים “בּזיל הזוֹל”. יש בּני-אדם שעליהם אוֹמרים: קוֹנה עוֹלמוֹ בּשעה אחת. בּטוּח אני כּי אז”ר קנה את עוֹלמוֹ לא בּשעה אחת אלא בּהרבּה שנים של עמל ויגיעה. אין אִתנוּ יוֹדע את דרך הרוּח, כּיצד התגבּשה אישיוּת הרמוֹנית זוֹ, הוּא לא גילה לנוּ את הסוֹד הזה (בּכל כּתביו יוֹדע אני רק שני עמוּדים ליריים שבּהם הוּא מספּר על מלחמת היצר, על היוֹתוֹ עזוּב מאלוֹהים, על בּדידוּת ועל שעמוּם, אוּלם כּל זה חלף כּחלוֹם רע עת פּקח עיניו וירא כּי מעוֹלם לא רחק ממנוּ אלוֹהים). וּמעת נגלה לנוּ, הריהוּ לפנינוּ כּאילן זה שאליו המשיל אוֹתוֹ דויד שמעוֹנוֹביץ. לא בּהברקת פּתאוֹם קנה את העוֹלם הזה שבּתוֹכנוּ ואת העוֹלם הבּא בּספרוּת העברית. הוּא נסתייע לכך בּכוֹח אוֹתה מתנה יקרה מבּית-גנזיו של הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ששמה: “אריכוּת ימים”. לָאו כּל אדם זוֹכה לאריכוּת ימים, ולא כּל מי שזוֹכה יוֹדע להשתמש בּה. אז"ר הראה נאמנה כּי יוֹדע הוּא להשתמש בּמתנה זוֹ כּהלכה, וכי ראוּי הוּא לכך שהפּקדוֹן אשר הוּפקד בּידיו ישָמר בּידיו לעוֹד שנים רבּוֹת, למענוֹ וּלמעננוּ.
שבט תרפ"ט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות