¹

והנה נלקח מאִתנוּ גם הוּא, מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי.

אנוּ פּוֹסעים מקבר אל קבר. היוֹדעים אנוּ, לפּחוֹת, את מי אנוּ מוֹבילים לקברוֹת?

יש אוֹמרים: לא אביוֹן דוֹרנוּ. מי יוֹדע, אוּלי דוֹרנוּ זה הוּא אחד היוֹתר אכזריים, אבל גם אחד היוֹתר חשוּבים שבּדוֹרוֹת שקמוּ לנוּ בּזמן מן הזמנים. וּבכל זאת דוֹר יתוֹם הנהוּ: אינוֹ יוֹדע מי יש לוֹ וּמי הוֹלך מאתוֹ.

זרה לי המחשבה לכתוֹב הַערכה ספרוּתית. אין זה ממקצוֹעי. וגם אין לבּי לזה. הייתי רוֹצה רק לעשׂוֹת “הזכּרת-נשמה”, להזכּיר לרחוֹקים ולמרוּחקים על דבר ה“קרוֹב-הרחוֹק”, כּפי שהיה מכנה את עצמוֹ בּכתביו.

אין את נפשי להיוֹת בּין אלה הנכוֹנים בּכל עת “לענוֹד עטרוֹת” ולקשוֹר תארים, מאוֹתם השכיחים, הגָלמיים, המטוּלאים, המצוּיים בּשוּק, כּי מה שֵם לא כּינוּהוּ אצלנוּ: הניטשֶהאיסטן הראשוֹן, מַנהיגם של הצעירים, המוֹדֶרניסטן, האמן האירוֹפּאי, – כּל אוֹתם השמוֹת הטוֹבים, הבּאים, בּלתי-קרוּאים, מאליהם, עד שאין להיפּטר מהם.

“מנהיג”. מה טעם יש בּכינוּי זה בּיחס אליו. בּימינוּ אלה, שלא צדיק, לא רבּי ולא משוֹרר הוּא המנהיג, אלא כּל פּוֹליטיקאי בּר-בֵּי-רב, היוֹדע “להתקרב” אל איזוֹ מפלגה אוֹ לרכּוֹש לוֹ קיבּוּץ של חסידים. איזה “מנהיג”, כּביכוֹל, היה הוּא, זה “היחיד בּרשוּת הרבּים”, כּמוֹ שהיה מכנה את עצמוֹ בּילדוּתוֹ, זה הסגוּר בּעלייתוֹ, כּפי שהיה בּאחרית ימיו.

אמן אירוֹפּאי מוֹדרני – וּבלי צבעים, בּלי סיפּוּר-המעשׂה כּמעט, בּלי דמוּת הגוּף, בּלי כּל אוֹתה הטכניקה שבּציירוּת האירוֹפּאית. כּאילוּ הוּא מצייר בּסיוּעוֹ של “שֵם המפוֹרש”, בּסגוּלוֹת רוּחניוֹת גרידא.

ניטשהאיסטן – והוּא תלמיד ותיק של החסידוּת, שקוּע כּוּלוֹ בּספרים עתיקים, נפשוֹ עגוּמה למראה “שקיעת” עמוֹ, רוֹאה את עצמוֹ אוּלי אחרוֹן, אך נשמתוֹ – שרשה בּקדמוֹנים, בּדוֹרוֹת עברוּ.

האם לא יוֹתר נבוֹנה הסברה, שאת האמן האירוֹפּאי המוֹדרני הזה יש לציין דוקא בּתארים היוֹתר עתיקים שלנוּ: הצדיק החסיד, “המקוּבּל האלוֹהי”, מי ש“נכנס לפּרדס” ו“שָׂרָה עם אלוֹהים ואנשים”.

שלוֹשה המה שהכניסוּ בידם הברוּכה את החסידוּת אל תוֹך ספרוּתנוּ: בּרדיצ’בסקי, פּרץ, יהוּדה שטיינבּרג. בּאוֹפן כרוֹנוֹלוֹגי היה בּרדיצ’בסקי הראשוֹן. אבל לא זה העיקר. מה שחשוּב בּיוֹתר הוּא: בּרדיצ’בסקי לא סיגנן את חסידוּתוֹ, לא צָר לה צוּרה שירית, אף גם לא עשה לה “כַּוָנים”. הוּא גוּפוֹ היה חלק מן החסידוּת, החסידוּת עצמה, מתוֹך מקוֹרה, אחד מתלמידיו היוֹתר מוּבהקים של הבּעש“ט. רק חבר אחד דוּגמתוֹ בּמוּבן זה אנוּ מוֹצאים בּספרוּתנוּ: מרדכי זאב פייאֶרבּרג, זה שהיה, גם הוּא, ניצוֹץ מנשמת הבּעש”ט. אבל פייאֶרבּרג נסתלק בּטרם הספּיק לגלוֹת את כּל כּוֹחוֹ.

וּמתוֹך מקוֹר זה, מקוֹר אוֹתה החסידוּת האמיתית, בּלתי הבּדויה והמהוּקצעה, נבעה גם אֶפּיקוֹרסוּתוֹ, מרידתוֹ והמַחלוֹקת שלוֹ עם המסוֹרת היהוּדית כּוּלה. בּפּעם הראשוֹנה בּתקוּפה החדשה נתגלתה על ידוֹ אֵפּיקוֹרסוּת חדשה, בּלתי-רציוֹנַלית, אי-השׂכּלתית, לא מלחמה לשׂכל, אלא אחרת לגמרי, אֵפּיקוֹרסוּת נגד הוָיוֹת העוֹלם, כּפירה בּהיסטוֹריה, מרידה של החוּשים, של הלב, של האדם החי. הוּא היחיד, הבּוֹדד, שלא עמד איש לימינוֹ, נוֹעז להרים יד על אוֹתוֹ הכּוֹח ששמוֹ: יַבְנֶה. הוּא נעשׂה בּר-פּלוּגתא של קוֹרוֹת עמנוּ, של השׂגוֹתינוּ המסוֹרתיוֹת. הוּא תבע את עלבּוֹנם ההיסטוֹרי של הקנאים, של הבּריוֹנים נזוּפי המסוֹרת העתיקה, את עלבּוֹנם של אלישע בּן אבוּיה, של עָנָן, של כּל המוּחרמים והמנוּדים מן הקהל. השמוֹת: אחר, בִּן-גָריוֹן, היוּ שמוֹתיו הנרדפים.

הוּא נלחם יחידי, לא עם איש ולא לאיש, כּי אם לוֹ לעצמוֹ. ועם כּל זה בּיקש את הנצחוֹן לא בּוֹ בּעצמוֹ אלא בּכּלל כּוּלוֹ. הוּא עוֹרר את רוּח האדם, קרא לגאוּלה. והגאוּלה לא בּאה. הוּא הקשיב ל“דוֹפק”, מתוֹך רשוּת-היחיד שלוֹ הסתכּל בּעין חוֹדרת בּכל המתהווה על פּני השטח וגם אל אשר למַטה הימנוּ. חיפּשׂ תגליוֹת. ואשר בּיקש לא מצא. ויתבּוֹדד בּתוֹך ד' אַמוֹתיו ויסָגר מחוּץ לעוֹלם החיים העבריים. זה האיש, אשר קרא מלחמה על הספרים העתיקים – הלך התעמק בּהם, עמד שוּב לבקש את חשבּוֹן הפּרט וחשבּוֹן הכּלל, את חשבּוֹנוֹ של עוֹלם ושל כּנסת ישׂראל.

ואוּלם כּל האוֹמר שהוּא נעשׂה בּעל-תשוּבה, מחַשב קִצין, המבקש נחמה וּרפוּאה בּגנזי-שמוֹת – אינוֹ אלא טוֹעה. גם פּה לא חדל להיוֹת אוֹתוֹ מנסה-האלוֹהים, אוֹתוֹ המַקשן והמוֹרד בּמלכוּת, אם כּי פּסק מהטיח טענוֹתיו בּרמה.

שני גאוֹני דוֹרנוּ השקיעוּ שנים של הַתמדה והתעמקוּת בּאוֹצרוֹת האגדה: בּיאליק וּבּרדיצ’בסקי. שנהם חפרוּ להם אוֹתה הבּאר ושתוּ מאוֹתוֹ המַעין, אך קסמים בּבּאר, ועוֹלמוֹת שוֹנים זה מזה העלוּ לנוּ מתוֹכה.

בּיאליק, זה היוֹרש האמתי של המסוֹרת היהוּדית, הקלַסיקן מלידה, מצא את שלוֹ. הוּא ניפּה וצירף והעלה את כּל אשר ניתן להינצל מתוֹך החרבוֹת וּלהימסר לדוֹרוֹת יבוֹאוּ, כּדי להוֹסיף ולארוֹג את המסכת הכּשרה. את כּל הטוֹב והמקוּבּל, הממשי כּמעט, שיש בּוֹ כּדי ליצוֹר מסוֹרת חדשה וּכדי ליתן תשוּבה ניצחת – את כּל זה כּמעט שהביא לידי שיטה.

בּרדיצ’בסקי – הוּא הביא לנוּ אגדה אחרת לגמרי, בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ. את העוֹלם התחתוֹן של הרוּח היהוּדי: משיחי-שקר, מבשׂרי-ישוּעה, פּוֹשעים, בּעלי-תשוּבה, אֶפּיקוֹרסים, בּעלי-יסוּרים, דוֹחקי-הקץ, עוֹלם של אימה וּפחדים, עוֹלם של תאווֹת וגעגוּעים, של שׂכר ועוֹנש, של רוּחוֹת המתנגשוֹת ושוֹפכוֹת ממשלתן, זוֹ המיתוֹלוֹגיה היהוּדית, שׂנוּאת המסוֹרת שלנוּ. והוּא לא בּירר ולא הבחין, איזוֹ מהן – מי יוֹדע – נפלה בּגניבה אל תוֹך ספרינוּ הקדוֹשים. תוֹהוּ ובוֹהוּ נוֹרא, אין אלא סתירוֹת, שאלוֹת בּלי תשוּבוֹת.

אבל לא את זה בּלבד שלח לנוּ ממרחקיו. לבּי היה אוֹמר לי תמיד, כּי כּל זה בּאמת אינוֹ אלא חוֹמר, ראשי-פּרקים לאגדה שלוֹ, שהוּא בּעצמוֹ יְצָרָהּ. בּכל אוֹפן לא היה זה אלא ענף של אוֹתוֹ האילן הירוֹק שלא חדל לתת פּריוֹ. הוּא עלה ממדרגה למדרגה, מספֵירה לספֵירה. לא אבוֹא לציין את המדרגוֹת. מה חשיבוּת יש לערכין לעוּמת ספרים גדוֹלים יהוּדים-אנוֹשיים כּעין “מהעָבר הקרוֹב” וּ“מעֵמק החיים”. צריך לחיוֹת בּהם וּלהתיחד עמהם, מי בּר-הָכִי.

חמישים ושש היוּ שנוֹת חייו. לאיש מאִתנוּ הרי זה די בּזמנינוּ אלה. וּבכל זאת הלך מאִתנוּ כְּרַך וצעיר, לפני זמנוֹ, בּעֹודנוּ בּאִבּוֹ, בּעצם תתוֹ את בַּכּוּרוֹתיו.

גדוֹלי-ספרוּתנוּ הגיעוּ לעצם גַדלוּתם רק לעת זקנתם. מה היינוּ יוֹדעים את מֶנדֶלי לוּלא שׂיבתוֹ המוּפלגת? מתי התחילה התגלוּתוֹ האמיתית של פרץ? מי יוֹדע עד היכן היוּ מגיעים מיכה יוֹסף לֶבֶּנזוֹן, פייאַרבּרג, גנֶסין? היוֹדע הקהל להעריך את אשר לקח אתוֹ בּרנר? בּרדיצ’בסקי היה גם הוּא מאלה המעפּילים בּלי הרף וּבמשך כּל חמישים ושש שנוֹת-חייו עוֹד לא חדל מעלוֹת.

הוּא היה יוֹדע בּאוֹפן נפלא להקדים לסיפוּריו שוּרוֹת אחדוֹת, שבּהן היה מדבּר על פּי דרכּוֹ על דבר “מלאכת הסיפּוּר”, “אנחנוּ, מסַפּרי המעשׂיוֹת”. לא ללַמד על עצמוֹ, אלא על כּלל בּני אוּמנוּתוֹ כּוּלוֹ. כּמכשף, המספּר על מכשפים, כּמנגן – על נגינה. וּבהקדמתוֹ לרוֹמן החדש “מרים” (‘התקוּפה", י’) הוּא אוֹמר: “היוֹם כּבר עבר, צללי הליל יבוֹאוּ מרחוֹק – – אני כּוֹתב רק לאוֹר הנר והשעה דחוּקה”. היתה זאת בּשׂוֹרה. אמרנוּ, בּשׂוֹרה רחוֹקה היא, המַעמיקה את חוּשיו של המשוֹרר. ואוּלם הוּא ידע את האמת, גילה אוֹתה לנוּ ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ.

מי יוֹדע, אוּלי גם רֶמֶז רמַז לנוּ בּאיזה מקוֹם שהוּא, היכן וּמתי יוֹרשוֹ יוּלד?

[כ“ו חשון תרפ”ב, 23.11.1921]