בַּת חָמֵשׁ שָׁנִים הִיא נָעֳמִי זוֹ שֶׁלִּפְנֵיכֶם וּרְאוּ נָא כַּמָּה דַּקָּה הִיא וְאֵילוּ לְחָיַיִם נוֹפְלוֹת לָהּ! “עוֹר וַעֲצָמוֹת”, אוֹמֶרֶת עָלֶיהָ אִמָּא שֶׁלָּהּ. וּרְאוּ נָא גַם רְאוּ כַּמָּה קְטַנָּה הִיא וְאֵיזֶה פֶּה פָּעוּט לָהּ, כְּמוֹ לְבֻבָּה קְטַנָּה. גַּם אַפָּהּ קָטָן כְּמוֹ נְקֻדָּה, רַק עֵינֶיהָ גְּדוֹלוֹת וּבָהֶן הִיא מַבִּיטָה עֲלֵיכֶם בְּמַבָּט תָּכֹל וּמוֹשֵׁךְ לְבָבוֹת. אַתֶּם חוֹשְׁבִים אוּלַי, שֶׁחוֹלָה הִיא נָעֳמִי? לֹא, אֵין הִיא חוֹלָה כְּלָל. אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם, הֲרֵינִי לְסַפֵּר לָכֶם מַה שֶּׁיָּדוּעַ לִי עַל אֹדוֹתֶיהָ.
נָעֳמִי זוֹ בַּת יְחִידָה הִיא לְהוֹרֶיהָ, הָאוֹהֲבִים אוֹתָהּ אַהֲבָה עַזָּה. כָּל מַה שֶׁהִיא שׁוֹאֶלֶת מֵהֶם, מִיָּד הֵם נוֹתְנִים לָהּ. אֵין כִּמְעַט יוֹם, שֶׁלֹּא יִקְנוּ לָהּ אֵיזֶה צַעֲצוּעַ. כָּל הַיְדִידִים וְהַיְדִידוֹת הַבָּאִים לְהוֹרֵי נָעֳמִי מְבִיאִים לָהּ דְּבָרִים טוֹבִים: סֻכָּרִיּוֹת, מַסְתִּיק, שׁוֹקוֹלָד וְעוּגוֹת מְתוּקוֹת. בְּיִחוּד מְפַנֶּקֶת אוֹתָהּ אִמָּא. בִּשְׁבִיל שֶׁנָּעֳמִי שֶׁלָּהּ תֹּאכַל, הֲרֵי הִיא מַבְטִיחָה לָהּ הָרִים וּגְבָעוֹת. אַךְ אֵין נָעֳמִי מַרְבָּה לֶאֱכֹל, כִּי אֵין לָהּ תֵּאָבוֹן, לַמִּסְכֵּנָה.
“יַלְדָּתִי, בֻּבָּתִי”, מִתְחַנֶּנֶת אֵלֶיהָ אִמָּא, “שְׁתִי סֵפֶל חָלָב זֶה וְאֶקְנֶה לָךְ עוֹד צַעֲצוּעַ”.
אַךְ נָעֳמִי מְעַקֶּמֶת אֶת חָטְמָהּ הַפָּעוּט:
“חָלָב? אִי! אֵינֶנִּי סוֹבֶלֶת חָלָב”.
“אֶפְשָׁר תִּשְׁתִּי סֵפֶל קָקָאוֹ”, מַצִּיעָה לְפָנֶיהָ אִמָּא.
“קָקָאוֹ?” מִתְפַּנֶּקֶת נָעֳמִי, “כָּל פַּעַם קָקָאוֹ? כְּבָר נִמְאַס עָלַי לִשְׁתּוֹת תָּמִיד קָקָאוֹ”.
“אוּלַי אָכִין לָךְ סֵפֶל שׁוֹקוֹלָד?” מִתְחַנֶּנֶת הָאֵם.
“שׁוֹקוֹלָד?” מְהַרְהֶרֶת נָעֳמִי, “שׁוֹקוֹלָד… אוּלַי”.
מְלֵאָה שִׂמְחָה מְמַהֶרֶת אִמָּא אֶל הַמִּטְבָּח לְהָכִין שׁוֹקוֹלָד חָם, מַגִּישָׁה לְבִתָּהּ וְאוֹמֶרֶת:
“הִנֵּה, יַלְדָּתִי, שׁוֹקוֹלָד. שְׁתִי וְיֶעֱרַב לָךְ!”
נָעֳמִי תּוֹחֶבֶת בַּסֵּפֶל אֶת קְצֵה חָטְמָהּ וּמְנַעֲנַעַת בְּרֹאשָׁהּ.
“לֹא; הַשּׁוֹקוֹלָד הַזֶּה אֵינֶנּוּ מָתוֹק”.
אִמָּא מִשְׁתּוֹמֶמֶת:
“מָה אַתְּ סָחָה, יוֹנָתִי? הֲרֵי שַׂמְתִּי שְׁתֵּי כַּפִּיּוֹת סֻכָּר!”
“רַק שְׁתֵּי כַּפִּיּוֹת”, מִתְרָעֶמֶת נָעֳמִי, “זֶה מְעָט”.
וְאִמָּא מֻכְרָחָה לָתֵת לְנָעֳמִי שֶׁלָּהּ הַחֲמוּדָה תּוֹסֶפֶת: חֲתִיכַת סֻכָּר קָשֶׁה.
וּבְשָׁעָה שֶׁאִמָּא טוֹרַחַת וּמִתְיַגַּעַת לְהַאֲכִיל אֶת “אִישׁוֹן עֵינָהּ”, עוֹמֵד אַבָּא וּמְסַפֵּר לְנָעֳמִי כָּל מִינֵי מַעֲשִׂיּוֹת לְהַנְעִים לָהּ אֶת מַאֲכָלָהּ. נָעֳמִי מַקְשִׁיבָה לַמַּעֲשִׂיָּה, מַשְׁהָה אֶת הָאֹכֶל בְּפִיהָ וְשׁוֹכַחַת לִבְלֹעַ אוֹתוֹ. אָז מִתְחַכֵּם אַבָּא לִשְׁאֹל אוֹתָהּ שְׁאֵלוֹת עַל הַסִּפּוּר. נָעֳמִי מֻכְרָחָה לִבְלֹעַ אֶת הָאֹכֶל, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַעֲנוֹת וּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא מַזְהִירִים מִנַּחַת.
הִנֵּה סִפַּרְתִּי לָכֶם קְצָת עַל נָעֳמִי מַכִּירָתִי לְפִי תְּמוּנָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה. עַכְשָׁו, אִם תִּרְצוּ, אֲסַפֵּר לָכֶם כֵּיצַד נִשְׁתַּנְּתָה נָעֳמִי זוֹ, כְּפִי שֶׁתִּרְאוּ בַּתְּמוּנָה שֶׁבְּסוֹף הַסִּפּוּר.
פַּעַם אַחַת בָּאָה הַדּוֹדָה דִּינָה לְבֵיתָם. רָאֲתָה דִּינָה אֶת אֲחוֹתָהּ מְהַלֶּכֶת אַחֲרֵי נָעֳמִי מֵחֶדֶר לְחֶדֶר עִם בַּנָּנָה קִלּוּפָהּ לְמֶחֱצָה וּמִתְחַנֶּנֶת לִפְנֵי בִּתָּהּ, שֶׁתַּעֲשֶׂה עִמָּהּ חֶסֶד וְתוֹאִיל לֶאֱכֹל אֶת הַבַּנָּנָה.
דָּבָר זֶה הִרְגִּיז מְאֹד אֶת הַדּוֹדָה דִּינָה, וּכְשֶׁנִּשְׁאֲרָה לְבַדָּהּ עִם אֲחוֹתָהּ, אָמְרָה לָהּ:
“אֵין אַתְּ צְרִיכָה לְפַנֵּק כָּל כַּךְ אֶת הַיַּלְדָּה. אִם תִּרְצֶה לֶאֱכֹל, תְּבַקֵּשׁ בְּעַצְמָהּ”.
“מָה אַתְּ סָחָה?” קָרְאָה הָאֵם, “הֲרֵי אֵין כָּל תֵּאָבוֹן לַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי. אֲנִי מְלֵאָה פַּחַד, פֶּן תֶּחֱלֶה, חָלִילָה”.
אַךְ הַדּוֹדָה עָנְתָה לָהּ עַל זֶה:
“הַיַּלְדָּה יְכוֹלָה בָּאֱמֶת לַחֲלוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמְּפַטְּמִים אוֹתָהּ בְּכָל מִינֵי מְתִיקָה. אֵיךְ יִהְיֶה לָהּ תֵּאָבוֹן לְאַחַר אֲכִילַת שׁוֹקוֹלָד וְעוּגוֹת? אֵין אַתְּ יוֹדַעַת לְטַפֵּל בָּהּ כָּרָאוּי. שִׁלְחִי אוֹתָהּ אֵלַי לַכְּפָר לְחֹדֶשׁ אוֹ לְחָדְשַׁיִם וְתִרְאִי אֵיךְ תַּבְרִיא אֶצְלִי. לֹא תַּכִּירִי אוֹתָהּ כְּלָל”.
בָּרִאשׁוֹנָה נִבְהֲלָה הָאֵם מִפְּנֵי הָרַעְיוֹן לְהִפָּרֵד מֵעַל בִּתָּהּ. אַךְ מִכֵּוָן שֶׁלְּפִי פְּקֻדַּת הָרוֹפֵא הָיָה עָלֶיהָ וְעַל אַבָּא שֶׁל נָעֳמִי לִנְסֹעַ לְמַעְיְנוֹת הָרְפוּאָה שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, קִבְּלָה אֶת הַצָּעַת אֲחוֹתָהּ לְהַשְׁאִיר אֶצְלָהּ אֶת בִּתָּהּ לִשְׁנֵי חֳדָשִׁים.
שָׁאֲלוּ אֶת נָעֳמִי:
“אַתְּ רוֹצָה לִנְסֹעַ אֶל הַדּוֹד לַכְּפָר?”
“כֵּן”, עָנְתָה נָעֳמִי בְּשִׂמְחָה, “אֲנִי רוֹצָה מְאֹד”.
הֲיוֹדְעִים אַתֶּם, מַדּוּעַ שָׂמְחָה נָעֳמִי כָּל כָּךְ לִנְסֹעַ אֶל הַדּוֹדָה? מִפְּנֵי שֶׁרָצְתָה לִהְיוֹת בְּחֶבְרַת בַּת דּוֹדָתָהּ רִנָּה, שֶׁהָיְתָה בַּת גִּילָּה.
לְאַחַר שֶׁנָּסְעוּ הַהוֹרִים לְחוּץ לָאָרֶץ, נָסְעָה נָעֳמִי עִם דּוֹדָתָהּ לַכְּפָר.
בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיְתָה נָעֳמִי שְׂבֵעַת רָצוֹן מֵהַמַּאֲכָלִים, שֶׁאָכְלוּ בְּבֵית הַדּוֹדָה.
הִיא בִּקְשָׁה לָתֵת לָהּ עוּגָה מְתוּקָה לַאֲרֻחַת הַבֹּקֶר.
“עוּגָה?” תָּמְהָה רִנָּה, “כְּלוּם שַׁבָּת הַיּוֹם?”
“אִמָּא שֶׁלִּי נוֹתֶנֶת לִי תָּמִיד עוּגוֹת”, עָנְתָה נָעֳמִי, “אֵיךְ אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל בַּבֹּקֶר לֶחֶם?”
“הַבִּיטִי אֶל רִנָּה”, אָמְרָה לָהּ הַדּוֹדָה, “הִיא אוֹכֶלֶת תָּמִיד לֶחֶם וְאֵין זֶה מַזִּיק לָהּ כְּלָל”.
“אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת לֶחֶם”, הִתְפַּנְּקָה נָעֳמִי.
“אִם אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת, אַל תֹּאכְלִי”, אָמְרָה הַדּוֹדָה, “אֵינֶנִּי מַכְרִיחָה אוֹתָךְ; אַךְ עוּגוֹת אֵין לָנוּ”.
דִּבְרֵי הַדּוֹדָה, שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּשֶׁקֶט וּבְלִי רֹגֶז, הִשְׁפִּיעוּ לְטוֹבָה עַל נָעֳמִי. הִיא רָאֲתָה, שֶׁאֵין הַדּוֹדָה מִתְפָּעֶלֶת כְּלָל מֵהַחֶפְצִיּוֹת שֶׁלָּהּ וְלָכֵן הִתְחִילָה לֶאֱכֹל כָּל מַה שֶׁאָכְלָה רִנָּה. לְבַסּוֹף אָכְלָה לֶחֶם, שָׁתְתָה חָלָב וַאֲפִילוּ כִּרְסְמָה בְּרָצוֹן גֶּזֶר חָי.
לֹא עָבְרוּ שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים וְנָעֳמִי נִשְׁתַּנְּתָה שִׁנּוּי רָב. וְאַחֲרֵי שְׁנֵי חֳדָשִׁים גָּבְהָה וְשָׁמְנָה עַד כִּי רָאֲתָה הַדּוֹדָה צֹרֶךְ לְהַרְחִיב קְצָת אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ וּלְהַאֲרִיכָן.
נָעֳמִי נֶעֶשְׂתָה יַלְדָּה יָפָה וּבְרִיאָה, בַּעֲלַת לְחָיַיִם עֲגֻלּוֹת וּוְרֻדּוֹת. הִיא לֹא הָיְתָה עוֹד עַצְבָּנִית וְעַקְשָׁנִית, כִּי אִם שְׁקֵטָה וְנוֹחָה כְּכִבְשָׂה. הַדּוֹדָה הָיְתָה מְאֻשָּׁרָה לִרְאוֹת אֶת בַּת אֲחוֹתָהּ פּוֹרַחַת כְּשׁוֹשַׁנָּה. בְּאוֹתוֹ יוֹם, שֶׁבּוֹ הָיוּ צְרִיכִים הוֹרֵי נָעֳמִי לַשּׁוּב מִחוּץ לָאָרֶץ, נָסְעָה הַדּוֹדָה עִם נָעֳמִי לָרַכֶּבֶת לְקַבֵּל אֶת פְּנֵיהֶם.
בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן לֹא הִכִּירָה הָאֵם כִּמְעַט אֶת נָעֳמִי שֶׁלָּהּ.
“אִמָּא! אַבָּא!” קָרְאָה נָעֳמִי בְּשִׂמְחָה.
הַהוֹרִים חִבְּקוּ אֶת בִּתָּם וְלֹא הֶאֱמִינוּ לְמַרְאֵה עֵינֵיהֶם. לִפְנֵיהֶם עָמְדָה יַלְדָּה יָפָה וַחֲמוּדָה, כְּפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים בִּתְמוּנָה זוֹ.
“הֲזֹּאת נָעֳמִי?” צָהֲלָה הָאֵם.
“הֲזֹּאת נָעֳמִי?” קָרָא הָאָב.
“כֵּן, אֲנִי נָעֳמִי”, עָנְתָה הַיַּלְדָּה בְּשִׂמְחָה.
הָאֵם הָיְתָה שְׂמֵחָה מְאֹד. הִיא חִבְּקָה אֶת אֲחוֹתָהּ וְאָמְרָה לָהּ: “אַתְּ קוֹסֶמֶת, דִּינָה!”
“אֵיזֶה קוֹסֶמֶת אָנֹכִי?” הִשְׁתַּמְּטָה הַדּוֹדָה דִּינָה. "כְּלוּם יֵשׁ קוֹסְמִים בְּיִשְׂרָאֵל? הֲלֹא כָּתוּב: ‘לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל’ ".
“וּמַה בִּדְבַר הַתֵּאָבוֹן שֶׁלָּהּ?” שְׁאֵלָה הָאֵם. “תֵּאָבוֹן נִפְלָא יֵשׁ לָהּ לְנָעֳמִי”, עָנְתָה הַדּוֹדָה, “אֲבָל רַק לְמַאֲכָלִים פְּשׁוּטִים וּבְרִיאִים. וְאִם אַתְּ רוֹצָה, שֶׁיִּהְיֶה לָהּ תָּמִיד תֵּאָבוֹן, אַל תִּתְּנִי לָהּ מִינֵי מְתִיקָה, אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת בִּלְבָד”.
אֵינֶנִּי רוֹצֶה לְהַאֲרִיךְ עוֹד וּלְסַפֵּר לָכֶם עַל הַמַּתָּנוֹת הַיָּפוֹת אֲשֶׁר הֵבִיאָה הָאֵם.
רוֹצֶה אֲנִי רַק לֵאמֹר לָכֶם דָּבָר אֶחָד:
לְנָעֳמִי יֵשׁ בֶּאֱמֶת תֵּאָבוֹן יָפֶה וָטוֹב
לְשִׂמְחַת הוֹרֶיהָ וּלְשִׂמְחָתִי אֲנִי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.