במסיבה לבירור יחסי היהודים וערבים, ירושלים, 6 בפברואר 1940
– – – השאלות שהוצגו כאן בנויות על שתי הנחות מוקדמות:
עכשיו, בתקופת המלחמה, יש שעת‑כושר לשותוף‑פעולה בין היהודים והערבים בשטח המלחמה,
לשם כך יש לסלק מהויכוח את שלוש השאלות העיקריות: עליה, קרקע, חוּקה, המשמשות סלע‑מחלוקת בין יהודים לערבים.
אני מטיל ספק בשתי הנחות אלו. נאמר כאן, שעכשיו, בשעת המלחמה, אין מקום לויכוח בשאלות העליה והקרקע וכי שלושת הגורמים – ערבים, האנגלים והיהודים – יבואו ביניהם לידי הסכם, שאין דנים עד תום המלחמה בשאלות אלו. מה פירוש אמירה זו?
נתחיל מהממשלה – לְמָה מתכוונים כשאומרים, שהממשלה לא תתווכח בשאלת העליה. האם פירוש הדבר, שהממשלה תרשה עליה או תאסור אותה? הנה באים מעפילים. התצטרך הממשלה לפי ההסכם המוצע להעלות אותם או לשלחם חזרה? ומה בדבר הקרקע: התאסור הממשלה בינתיים לרכוש קרקע או לא?
או שמא הכוָנה שיקום הסכם בין שלושת הגורמים, בלי שיגעו כלל וכלל בשאלת העליה והקרקע והחוקה? נניח ששלושת הצדדים מתאספים ודנים על עניני המלחמה ואינם מעלים כלל על שפתותיהם את שלוש השאלות. אבל הרי אין אלו יורדות מעל הפרק: יהודים עולים לארץ – התתן להם הממשלה להיכּנס או לא? יהודים זקוקים לאדמה ורוצים להתישב – מה יהא דינם? או כלום מניח מישהו, שהערבים והאנגלים יעצמו עכשיו עיניהם ויתנו לעלות ולהתישב כאַוַת נפשנו – או שמא סבור מישהו, שאנו נסתלק בינתיים מעליה ומהתישבות? רק מי שאינו מכיר את מצב היהודים ואת עמדת היהודים בארץ ועמדת התנועה הציונית, יכול להעלות על לבו מחשבה זרה כזאת. ואיך ימָנע הויכוח? כי גם זאת קשה להעלות על הדעת, שהערבים ישַנוּ עכשיו דעתם ויסכימו עליה יהודית ושהממשלה תסתלק ממזימות “הספר הלבן”. כל ההנחה, איפוא, שאפשר לסלק מהויכוח לתקופת המלחמה את שלוש השאלות המרכזיות, מופרכת היא מיסודה.
מופרכת גם ההנחה הראשונה, שיש עכשיו שעת‑כושר לשיתוף‑ עולה בין היהודים והערבים בשטח המלחמה. רצוי היה בלי ספק שהדבר יהיה כך, אולם עלינו לראות את הערבים כפי שהם ולא כפי שהיינו רוצים שיהיו.
לנו היהודים – בארץ ובעולם – יש יחס ברור וקבוע למלחמה. אנו כולנו מחייבים את מלחמת אנגליה בהיטלר ומוכנים להילחם כבני‑בריתה של אנגליה. גם הפּציפיסטים שבתוכנו מחייבים הפעם את המלחמה, ויש סיבה יהודית ואנושית לכך. אנו רואים את הסכנה הנאצית כיהודים וכאנשים. בריב שבין אנגליה וגרמניה כל היהודים הם על צדה של אנגליה. היתכן לומר אותו דבר ביחס לערבים? השוללים הערבים את היטלר? וַדאי שהיו צריכים להתנגד לו. תורת‑הגזע של היטלר ותאוות‑ההשתלטות שלו פוגעות גם בערבים. אולם אין הערבים, לצערי, סבורים כך. מנהיגים ערבים רואים בהיטלר את ידידם וחברם. הטירור הערבי בארץ נתמך על‑ידי היטלר ומוסוליני. גם כמה מנהיגים ערבים בארצות אחרות אינם שונאי את היטלר, להיפך. ואין יסוד להנחה, שבמלחמת אנגליה‑גרמניה עומדים הערבים על צדה של אנגליה.
יש, כמובן, ידידי אנגליה בקרב הערבים, אולם להיטלר יש אהדה רבה בקרב עמי‑ערב – אולי לא מאהבת המן, אלא משנאת מרדכי. ולא רק שאין היהודים והערבים מזדהים ביחסם למלחמה, אלא, אדרבה, המלחמה משמשת סלע‑מחלוקת.
יש שתי מדינות ערביות, מצרים ועיראק, והן בעלות‑בריתה של אנגליה. גם ברית מדינית וגם ברית צבאית ביניהן, וכל אחת חייבת להגן על חברתה במקרה מלחמה. אולם מצרים ועיראק הן ניטרליות. אמנם הן ניתקו את הקשרים הפוליטיים עם גרמניה, אבל לא הכריזו מלחמה עליה. האם מניח מישהו, שאנגליה מנעה את מצרים ועיראק מלהשתתף במלחמה?
והנה מדינה ערבית שלישית – סעודיה. זו אפילו לא ניתקה את הקשרים עם גרמניה ושוב לא על‑פי רצון אנגליה. האין ארצות אלו מייצגות את הערבים יותר מאותם היהודים בתוכנו, המסדרים בינם לבין עצמם הסכם יהודי‑ערבי בשטח המלחמה?..
אמנם, תושבי מצרים, עיראק וסעודיה אינם ערבי ארץ‑ישראל. אולם מה היסוד להנחה, שערבי ארץ‑ישראל מתנגדים יותר להיטלר מאוהדים יותר לאנגליה מערבי עיראק וסעודיה?
עובדה היא, שערבי ארץ‑ישראל נמנעים מהתנדב לצבא. הנה התנדבו 700 יהודים ליחידת‑חפּרים בלי הסכמת הסוכנות – ועדיין לא שמענו על התנדבות ערבית כזו. ואם‑כי הממשלה גייסה את כל המנגנון שלה ולשלחה שליחים לכפרים הערבים, לא נמצאו עד היום יותר ממאה “מתנדבים” ערבים בערך.
לערבים אין צורך – כפי שהם מבינים את צרכיהם – להילחם בהיטלר. מהו איפוא שיתוף‑הפעולה בשטח המלחמה? כלום ננקוט גם אנו עמדת הערבים במלחמה זו?
אין המלחמה יוצרת שום יסוד לשיתוף‑פעולה. אין זו שעת‑הכושר. המלחמה לא קירבה, אלא גילתה בקע חדש. דבר זה מצַער, אבל זוהי המציאות. ומציאות אינה משתנית על‑ידי הכרזה שאומרת את ההיפך.
אמנם, נשמעה כאן השקפה הגיונית ומַסקנית: לא רק סילוק הויכוח היהודי‑ערבי לתקופת‑החירום, אלא סידור הענינים לאחר תקופת‑החירום בצורה המתקבלת על דעת הערבים. בלי סידור מוחלט כזה אין מקום ל“נדר”, שידרו היהודים והערבים להימנע מויכוחים פוליטיים בשעת המלחמה. אמנם, יש אדם חשוב בארץ, המטיף מזמן לזמן לאוכלוסי הארץ להינזר מפוליטיקה ולעסוק אך ורק בעיניני כלכלה, – אולם המטיף עצמו עוסק לא‑מעט בפוליטיקה, ויש לחשוש כי גם היהודים וגם הערבים יקבלו את מעשהו ולא הטפתו. כי בשעת‑מלחמה מתענינים בפוליטיקה אולי יותר מאשר בכל זמן אחר, וברור שלא היהודים ולא הערבים לא יקיימו את הנדר. גם באנגליה עוסקים בפוליטיקה. היתכן הדבר, שיהודים לא יחשבו כלל, מה יקרה אותם בארץ לאחר המלחמה – או מה יקרה לאחיהם היהודים שבגולה? רק יהודי הזר לגמרי לעם היהודי, יוכל להעלות על דעתו רעיון תמוּה זה. ויש להניח, כי גם הערבים יטַפּלוּ שעת המלחמה בשאלות מדיניות וידאגו למַה שעתיד לקרות אותם לאחר המלחמה. כשסילוק “הויכוח” צרוף בתכנית של סידור השאלות השנויות במחלוקת, הריהו לכל‑הפחות הגיוני, אולם אינו מעשי, כי היהודים לא יקבלו הסכם על בסיס “הספר הלבן”. היהודים לא ידונו אפילו על הסכם כזה. מובן, שאפשר היה לסדר בנקל הסכם יהודי‑ערבי, אילו היו היהודים מסתלקים מהציונות. בדרך זו אפשר היה לסדר כמה הסכמים. יש ויכוח יותר עתיק מהויכוח היהודי‑ערבי והוא הויכוח היהודי‑נוצרי. היהודים לא‑מעט סבלו בגלל הויכוח הזה – בימי הביניים ובזמן החדש, בארצות מערב‑אירופה ובארצות מזרח‑אירופה, בספרד ובגרמניה, ברומניה וברוסיה. גם כאן אפשר היה לסדר הסכם שיניח דעת הנוצרים, אילו לא היו היהודים מתעקשים ועומדים על יהדותם. אבל עובדה היא, שהיהודים הם עקשנים – ואין כל יסוד להניח, שיקבלו תכנית הבנויה על “הספר הלבן”, וּודאי לא תכנית הגרועה מ“הספר הלבן”. אפילו הלא‑ציונים ב“ועידת לונדון” – אנשי “האגודה” מצד אחד ולורדים אנגלים יהודים מצד שני – הודיעו, שלא יתנו יד לתכנית הדנה את היהודים למעמד של מיעוט. – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.