המלחמה מתרכזת כעת בשלוש החזיתות העצומות: רוסיה, האוקינוס השקט והמזרח הקרוב.

ומתוך שאף אחת מכל החזיתות בוַדאי שלא תכריע כשהיא לבדה את גורל המלחמה העולמית, ופתיחת חזית חדשה אי-שם במערב אירופה אינה מן הנמנע – הרי זה ברור מה רב ועצום יהא תפקידו של המזרח-הקרוב בהתנגשות העולמית הלזו.

הגיאוגרפיה היא שקבעה, בכל מקום ובכל הזמנים, בימי-שלום כבימות המלחמה, את מדיניותם של העמים, ובתוקף מצבו הגיאוגרפי של המזרח הרחוק, משנים קדמוֹניות ועד היום, נגזר עליהן על הארצות שבמזרחו של ים-התיכון לשמש שדה-קרב מרכזי לעולם העתיק.

צבאות אשור ובבל, מצרים ופרס, העברים והכנענים, היוונים והרומאים, הפרנקים והמונגולים, הערבים והתורכים, הצרפתים והאנגלים – היו צועדים ועושים מלחמה בארצות הנילוס, הירדן, הפרת והחדקל.

“ארמגידון” – מגידו העברית שבמרכזו של עמק-יזרעאל, - הפכה להיות, בשפות האירופיות, שם-נרדף למלחמות-עמים.

עיון מרופרף במפת העולם העתיק יש בו כדי העמדה על ערכו האיסטרטגי המיוחד במינו של המזרח הקרוב. שלוש היבשות – אירופה, אסיה, אפריקה – נפגשות בו. תעלת סואץ, זו המקשרת את הים התיכון עם האוקינוס ההודי, הועילה כמובן להעלות את חשיבותה הבין-לאומית, המדינית והאיסטרטגית של אותה פינת-תבל. והחשיבות הרבה והולכת של הנפט בשביל כלי-התחבורה המודרניים שביבשה, בים ובאויר, ובעיקר בימות המלחמה, הגדילה עוד יותר את ערכו האיסטרטגי של המזרח הקרוב על מקורות הנפט שלו הרבים והעצומים.

המזרח הקרוב מורכב מארצות תנ“כיות אלו: ארץ-ישראל ועבר-הירדן, סוריה והלבנון, עיראק (ארם-נהרים), מצרים ותורכיה. שטח זה תופס קרוב ל-925,000 מילין מרובעים – ושוָה בגדלו לשטחן הכללי של צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה, אוֹסטריה, הונגריה וצ’כוסלובקיה. אולם במקום אוכלוסיה של 212,000,000 נפשות היושבת בארצות האירופיות הנ”ל, הרי האוכלוסיה של המזרח הקרוב מונה רק 43,000,000: תורכיה – 18,000,000 (השטח 295,000 מילין מרובעים), מצרים – 17,000,000 (השטח – 383,000 מ"מ), עיראק – 3,600,000 (השטח – 140,000 מ"מ), סוריה והלבנון – 3,000,000 (השטח – 58,000 מ"מ), ארץ-ישראל ועבר-הירדן – 1,800,000 (השטח 48,000 מ"מ).

לפני המלחמה העולמית הראשונה היו כל הארצות הללו חלק מהאימפריה העותומנית (התורכית) שכללה גם את חצי-האי הערבי, כמעט כולו (השטח – 1,000,000 מ"מ והאוכלוסיה – 7–6 מיליונים). מלחמת-העולם הראשונה פוררה את האימפּריה העותומנית, ותורכיה מצומצמת כיום בתחומי שטח שכל תושביו או מרביתם הם תורכים. אולם שטח מצומצם זה לא החליש אלא, אדרבא, עוד הגדיל את כוחה המדיני והצבאי של תורכיה, והרי היא עדיין המדינה העצמאית החשובה ביותר בכל המזרח-הקרוב.

עם פרוץ המלחמה האחרונה, היה המזרח הקרוב כולו נתון להשפעה הישירה של אנגליה או שהיה קשור אליה בקשרים מדיניים וצבאיים. סוריה והלבנון היו שטח מנדטורי של צרפת; ארץ-ישראל ועבר-הירדן – שטח מנדטורי של אנגליה; עיראק ומצרים – בעלות-בריתה של אנגליה ונתונות פחות או יותר למרותו של צבא-כיבוש אנגלי, אם-כי להלכה היו עצמאיות בעשרות השנים האחרונות. לפי הברית, שכרתו שתי הארצות הללו עם אנגליה, לאחר ההכרה בעצמאותן, התחייבו הדדית להגן אחת על רעותה בשעת מלחמה.

תורכיה, שעמדה במלחמת העולם הראשונה לצדה של גרמניה נגד אנגליה – הלכה ידידותה לאנגליה, בתקופת שלטונו של מוצטפה קמאל, הלוך וגבור, ולפני פרוץ המלחמה האחרונה כרתה ברית צבאית עם בריטניה הגדולה שלפיה היה עליה להילחם לצדה של אנגליה (בתנאי שהמלחמה אינה מכוּונת נגד רוסיה).

אנגליה עומדת זה כשנתיים וחצי במלחמה, וכשנתיים כמעט עברו כבר מזמן שהמלחמה נגעה נגיעה ישירה במזרח הקרוב – עם כניסתה של איטליה לתוך המלחמה. הצבאות הפאשיסטיים-נאציים כבר כמה פעמים התקיפו את מצרים. צבא נאצי עצום עומד על גבולה של תורכיה. היטלר מכין עצמו להתקפת-אביב חדשה – וקרוב לוַדאי שהיא תפרוץ בתחומי המזרח הקרוב. ושלושת המדינות בעלות-הברית: עיראק, מצרים ותורכיה – אף אחת מהן עדיין לא הראתה כל נכונות ונטיה לבוא לעזרת אנגליה. מצרים נשארה “ניטרלית” ואפילו שעה שהיא הותקפה התקפה ישירה, וממשלת ה“וואפד” החדשה שהנה בעצם המפלגה היחידה במצרים המייצגת חלק ניכר של העם המצרי, הכריזה גלויות על רצונה להישאר “מחוץ למלחמה”. תורכיה עוד הרחיקה לכת: עמדה, לפני פּחות משנה, וחתמה על “חוזה-ידידות” עם גרמניה הנאצית. עיראק אמנם ניסתה, בראשותו של רשיד-עלי, להוציא את חרבה מנדנה – אלא שכיוונה את החרב נגד אנגליה.

לאחר התמוטטותה של צרפת, היוותה סוריה (והלבנון), הכפופה לשלטונה של ממשלת וישי, סכנה בלתי-אמצעית לאנגליה ו“ראש-גשר” בשביל הנאצים, ומשום כך נגזר עליה להיכבש ע"י צבאותיה של אנגליה ושל דה-גול; בפיקוחם של הנהלתה האזרחית של “צרפת החפשית” וצבא הכיבוש האנגלי, סוריה שוב אינה מהַוה כל סכנה, אולם אף סורי אחד לא הצטרף לצבא בנות-הברית.

תורכיה חושדת ברוסיה, אין לה אֵמון באנגליה, ומפחדת פחד-מוות מפני הנאצים. הדיפלומטיה הנאצית באנקרה הצליחה בחתירתה ובהריסתם של היחסים הידידותיים ששררו כל הזמן שלאחר המלחמה הקודמת בין תורכיה החדשה של מוצטפה קמל ובין רוסיה הקומוניסטית. הודות לתככיהם של הנאצים – הרי גם תורכיה החדשה מפחדת כיום מפני השאיפות הרוסיות-המסורתיות להשתלט על קושטא והדרדנלים. עלה בידיה של התעמולה הנאצית להטיל אימה על מנהיגיה של תורכיה ועל דעת-הקהל שלה כי האמביציות הקדומות-צאריסטיות הן גם האמביציות של שליטיה הקומוניסטיים של ברית המועצות.

תורכיה אינה מוכנה גם לתת אמון מלא באימפּריה האנגלית ואין היא שבעת-רצון לגמרי מהפוליטיקה ה“פרו-ערבית”, כביכול, של אנגליה במזרח הקרוב.

אם כי תורכיה של היום הסתלקה מהאמביציות שלה לשליטה אימפּריאלית במדינות שאינן תורכיות, הרי עדיין לא הסתלקה מתביעות טריטוריאליות ידועות בצפונה של אסיה ובמוסול (עיראק).

אין תורכיה מסתפקת באלכסנדריטה שהיתה נתונה קודם לשלטונה ונקרעה ממנה ע"י צרפת והוחזרה לה שוב. חלב – העיר הסורית הגדולה ביותר שבצפונה של סוריה, קשורה קשר כלכלי בתורכיה והשפה התורכית נשמעת שם באותה מידה שנשמעת בה השפה הערבית, שטחים גדולים בצפון-סוריה כמעט שאינם מאוכלסים כל-עיקר, ותורכיה מאמינה שהם כאילו נועדו “מן השמים” למען אפשר לה את גידולה והתפתחותה.

ועוד יותר מכן רוצה תורכיה באזורה הצפוני של עיראק – המאוכלס רובו ככולו קורדים (“נטע זר”, לפי שפתו ולפי גזעו, בתוך הרוב הערבי שבעיראק), ובעיקר מתוך שבו נמצאת מוסול על מעיינות-הנפט העשירים שלה, אשר על תביעותיה לגביהם לא ויתרה תורכיה כל הימים. גם התכניות ליצירת פדרציה ערבית במזרח הקרוב, שעליהן הכריז המיניסטר לעניני-חוץ של בריטניה – אינן זוכות כל-עיקר באהדת מנהיגיה של תורכיה.

גורם חשוב ביותר – ויתכן שזהו הגורם המכריע – ל“ניטרליותה” של תורכיה הוא כמובן הפחד מפני עצמתו של היטלר. התורכים, שחיילים טובים המה, לפי מסורתם, ואשר נעשו, בהנהגתו של מוצטפה קמאל, עוד יותר לבעלי הכרה-מלחמתית, לא יכלו להתעלם מאי-נכונותן הצבאית של האומות הדימוקרטיות; ואם גם וַדאי הוא שקרובה היא תורכיה המודרנית יִותר לאנגליה (ולאמריקה) מאשר לגרמניה הנאצית, הרי כמעט שאין יסוד להאמין, שהיא תעמיד עצמה בפועל לצדן של הארצות הדימוקרטיות, והטוב ביותר שיש לצפות הימנה (ללא בטחון מלא), הוא, שהיא תישאר ניטרלית ושתגן בשעת הצורך, על ניטרליותה מפני התקפה נאצית.

עמדתם של הערבים בעיראק, סוריה, ארץ-ישראל ומצרים אין היא טובה מזאת, אדרבה.

מרביתם של המנהיגים הערביים וחלק הגון של המוני העם הם פרו-נאצים. הכיבוש הבריטי במצרים במשך ששים שנה לא הצליח לנטוע יחס פרו-בריטי בתוך העם המצרי על מנהיגיו ושליטיו. הזכויות המיוחדות שאנגליה הבטיחה לעצמה במצרים גם לאחר הכרתה בעצמאות המצרית, ואפילו הסכימו להן כל המפלגות המצריות עם ה“וואפד” בראשן, שמשו כל הזמן מקור לא-אכזב לרוגז וחיכוכים. הוא הדין, בערך, בעיראק.

האידיאולוגיה הנאצית – השולטת בתוקף הכוח והאונס – מצאה הד חיובי בחוגי שליטיהם של הערבים. אידיאולוגיה זאת קרובה ללבם, אהודה עליהם ומובנה להם יותר מאשר האידיאולוגיה של הדימוקרטיה. בארצות הערביות אין כמעט כל תנועת-פּועלים ואין דעת-קהל. השלטון הדימוקרטי בעיראק ובמצרים הוא רק בחינת הלכה ואין מורים כן. בעלי-הקרקע העשירים, האפנדים, הם המה היחידים המהווים את הקבוצות הפוליטיות הפעילות ובעלות ההשפעה הרבה, והללו אינם מעונינים ביותר באידיאלים של הדימוקרטיה, ואהדתם נתונה להם במידה המועטה ביותר. בכוח הדת והמנגנון הדתי, הנמצא בידיהם, הם משתלטים על לבותיהם ומוחותיהם של ההמונים.

בניגוד לתורכים, שערכם הצבאי הוא חשוב למדי, הרי ערכם הצבאי של הערבים במזרח-הקרוב ובמצרים פּחות ביותר. לעיראק יש צבא המונה כ-25–20 אלפים חיילים. למצרים – 30 אלף בערך. חשיבותם של שני הצבאות – מועטה ביותר. ערכו האפסי של הצבא העיראקי נתבלט במיוחד כאשר ניסה רשיד-עלי למרוד באנגליה. די היה בכמה בטליונים אנגלים לחסל בזמן קצר את המרד – ואם גם הוא נתמך על ידי הצבא העיראקי כולו ואהדתה של מרבית האוכלוסיה היתה נתונה לו.

האגדה אשר נוצרה לאחר המלחמה הקודמת, ע“י לורנס המפורסם, על דבר “המרד במדבר” הערבי, התנדפה במשך המלחמה האחרונה כעשן. היה בו ב”מרד" זה יותר מדמיונו הספרותי של לורנס, מאשר עובדה צבאית. הקולונל לורנס עצמו הראה אמנם באותה מלחמה מעשי-גבורה ראויים לשמם בעזרת מתי-המספר הנלווים עליו. ברם, ערבי המדבּר (הערבים בארץ-ישראל, סוריה ועיראק נלחמו, במידה שהם נלחמו, בשורות הצבא התורכי נגד אנגליה), הסתפקו בהתנפלות לשם שוד על אותו “צד”, שנמצא אותה שעה במצב ללא-מוצא, ולא הפלו בין אנגלים לתורכים: ה“צד” החלש היה תמיד המועד להתנפלותם.

כיום כבר אין אף מדינאי או גנרל במזרח התיכון שתהיה לו אשליה כל-שהיא לגבי עזרתם האפשרית של הערבים במלחמה. אין זה ביכולתם. ואין זה ברצונם. ה“מרד” של רשיד-עלי הראה לדעת, שאין זה ביכולתם, אפילו להזיק במידה ניכרת, שעה שיהיה להן לבנות הברית כוח-צבאי שהוא במקום.

וברור הוא הדבר: כל זמן שגורל המלחמה יהא נתון בכף-המאזנים – יחזיקו הערבים ב“ניטרליותם”. ואם-גם מאמינים המנהיגים הערבים, ברובם, בנצחונו של היטלר – הרי לא יעמדו לצדו (במובן הצבאי) כל-זמן שצבאות הדמוקרטיה יהיו מצויים במזרח-הקרוב, אולם עד שלא יתברר להם, ללא צל של ספק, כי אנגליה ובעלות-בריתה כבר ניצחו למעשה – הרי לא יהיו מסייעים אף במשהו לנצחונה של אנגליה. רק בשעה שעזרתם שוב לא יהא צורך בה – רק אז, יש לשער, יציעוה.

בקרב זה, העומד להיערך במזרח הקרוב, – על הדימוקרטיות לסמוך רק על כוח-צבאן, במידה שיובא לשם מן החוץ, בלבד, ועל – כיוצאת מן הכלל, האחת והיחידה, – ארץ-ישראל העברית.

ניו-יורק, ערב פסח תש"ב