בעצרת נוער על קברו של טרומפלדור וחבריו, י“א אדר ב' תש”ג

חברים! שוב נתאספנו במצדה – לא של אחרונים, אלא של ראשונים, ראשונים בדורנו. נתאספנו כאן לא רק לכבד את זכרם הנערץ של אלה שחרפו נפשם למות. לשמונת החברים והחברות שהזכירו את שמם, יש להוסיף את שמו של ישראל קורנגולד שנפל בסג’רה ושל יחזקאל ניסנוב שנפל ביבנאל ועשרות חבריהם מראשוני ההגנה והשמירה. בכפר גלעדי עוד חיים אתנו נשיהם וילדיהם ושותפיהם בשמירה. נזדמַנוּ¹ הנה להעמיק בלבנו את תורת החיים והמוות שהם ציוו לנו, ולהישבע להיות נאמנים לתורת חייהם, ואם יהיה צורך – גם לתורת מותם, כי חיים חדשים ומיתה חדשה ציוו לנו הפועלים, השומרים, המגינים והחיילים היהודים והיהודיות הללו. חָיינו ומַתנו גם לפני כן – בכל הדורות ובכל התפוצות. אבל חַיינו היו חיי גולה, נכר, תלות, כלימה, עבדות ובזיון, ולא רק אשר העטו אחרים עלינו, אלא גם אשר העטינו על עצמנו בהשלימנו עם כל זאת. ואנו מתנו בידי שמים ובידי אדם, כדרך בני העמים האחרים, אבל גם לא כדרך העמים האחרים: דמנו ניגר כאשר לא ניגר דם של עם מהעמים, – ולא היה טעם לדמים הניגרים. לא ידענו מאות בשנים, כיצד צריכים לחיות בני-חורין וכיצד צריכים למות בני-חורין.

והנה מועטים וספורים מהנוער היהודי בכל רחבי הגולה עלו אל הארץ הזאת; והארץ הזאת היתה שוממה הרבה יותר מאשר הנה כיום; הנקודות המועטות שאתם רואים בעמק החולה הזה ועל ראש ההר – לא היה להם זכר. רק עשרות מועטים של כפרים יהודיים נמצאו בארץ, וגם באלה – לא העובד היהודי ולא השומר היהודי, אלא אחרים עשו את מלאכתנו. בצילם של מגינים זרים חסו ומזיעת אפם של עובדים זרים חיו המתישבים הראשונים. והנה קמו ראשוני העליה העובדת, הרימו את דגל העבודה והשמירה העברית, ואמרו: בזיעתנו, בעמלנו ובדמנו נבנה ארץ שממה זו ונקים בה מולדת לעצמנו, וחיים חדשים ניצור לנו, חיי עבודה וחירות, חיי שויון ויקר-האדם, שבעצם ידינו נעצב אותם. וגם למיתה חדשה נזכה – לא מיתה של אפיסת-כוחות, אזלת-יד וקרבן-שוא; נדע למות כשנשקנו ביד, ולהשיב מלחמה לאויבים שיזומו לפגוע בקיומנו, כבודנו וזכותנו לחיות ככל האנשים וככל העמים. הם לא כתבו את התורה הזאת בספר וגם לא ניסחו אותה בנוסחאות. הם חוקקו זאת בחייהם יום-יום ובעמדם לילה לילה על המשמרת. רק לעתים רחוקות היו מדברים – וכשדיברו קלעו לעיקר.

ואני רוצה להזכיר את האימרה של אהרון שר – הראשון מאלה שנפלו על האדמה הזאת. לאחר הגיעו הנה לשם הגנה על הנקודות היהודיות בגליל העליון, הוא כתב לחבריו: “את המקום אין עוזבים, על הבנוי אין מוותרים, אבל יש הרגשה מרה שאנו קומץ, קומץ, קומץ…” הדבר נאמר לפני 23 שנה; זאת נאמר גם כיום.

והדבר השני שיש להזכיר הוא דבר ראש המפקדים בהגנה, יוסף טרומפלדור: “טוב למות בעד ארצנו”.

*

התאספנו היום לא משום שמלאו מספר שנים למאורע תל-חי, כי אם משום שהגיעה עכשיו השעה, יותר מאשר בכל זמן אחר, להעמיק בלבנו, ברצוננו ובהחלטתנו הנחרצת את דבר החיים והמוות שחברינו אלה ציוו לנו. כי עוד לא היה זמן שנגזר על יהודים רבים כל-כך למות ללא טעם וללא תקוה, ועוד לא היה זמן שהיינו צריכים כל-כך לכבוש לנו חיים חדשים. כי באו עלינו הימים של טבח גדול ביהודים – לרבבות ולמאות אלפים, נשים וילדים, זקנים וטף – ואנו איננו יודעים אפילו את מספרם. ויד המוות עוד נטויה. לא כמוֹת בני-חורין היכולים לעמוד על נפשם – הם נטבחים בצינוקות, כשידיהם ורגליהם אסורות. אולם גם בשביל הגולה המעונה הזאת מותם של מגיני תל-חי לא היה לשוא. לפני ששה ימים הגיע אלינו בעקיפין דבר מאת חברינו בוארשה – השארית היהודית הקטנה שנשארה עוד שם – כי החליטו לעמוד על נפשם, וסידרו קבוצות קטנות להתגונן ולהתקומם. הם לא יכלו להשיג נשק מאת המחתרת הפולנית, ורק יחידים בודדים קיבלו כלי-נשק מעטים, ובכל-זאת הם החליטו לעמוד על נפשם. ואתמול הגיעתנו הבשורה הראשונה, שבוארשה מרדו היהודים ועשרות תליָנים נאצים נהרגו בידי חברינו. אמנם מאות ואולי גם אלפים – מי יודע מספרם – שילמו בחייהם. אבל הם למדו את תורת המיתה החדשה אשר מגיני תל-חי וסג’רה ציוו עלינו – מוֹת גבורה.

לא למוּת באנו הנה. לא טוב למות – טוב לחיות. צמאון ואהבה לחיים הם שהביאו את הצעיר הגדם מפּטרבוּרג לארץ הזאת. ואם הוא אמר “טוב למות בעד ארצנו”, – והוא אמר את זה ברגע שאדם מביע את האמת העמוקה ביותר, – לפני מותו – הרי הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים, מפני שכדאי לחיות. אבל החיים שאהב הם חיים של בן-חורין, חיים של יהודי המתקומם למה שעושים לרבבות יהודים עכשיו בתופת הנאצים. כדאים החיים רק אם יודעים למות עליהם בגבורה. ואנו כאן, שרק המקרה העיוֵר הצילנו מחרב הנאצים, – כי גם עלינו יכלה לעבור הכוס שעברה על אחינו ואחיותינו בפולין, בליטה ובלטביה, אילו צבאות התליָנים הנאצים היו, חלילה, מגיעים לארץ הזאת – לא נהיה ראויים לחיים, וחיינו לא יהיו חיים, אם כל צעיר וצעירה בתוכנו לא ידעו גם הם, כשיבוא הצורך, למות בגבורה. ואנו נקראים להתכונן לא למות, אלא לחיות ולהילחם.

*

שתי מלחמות, שתיהן קשות ואכזריות, צפויות לנו – לדור הזה החי אתנו, לחבריהם של שר, טרומפּלדור ושרה ציז’יק. מלחמה לנו באויב האיום והנורא שקם לאנושות ולעמנו. ואנו נילחם בו בכל מקום שהוא נמצא שם. בשבילנו אנו קדושה האדמה הזאת יותר מאשר לעשרות הדורות הקודמים של היהודים, אשר האמינו בקדושתה ההיסטורית והדתית – כי היא נתקדשה גם בזיעתנו, בעמלנו ודמנו. אבל יש לנו קדושה גדולה יותר – קדושת העם היהודי, קדושת חייו, גאונו וכבודו. מה לנו הארץ הזאת על הרריה ועמקיה, אם העם היהודי לא ימצא בה את גאולתו? והעם היהודי לא ימצא את גאולתו ולא תהיה לו תקומה, אם האויב הנאצי אשר קם עלינו לא ימוגר ולא יושמד עד היסוד. ולא יתכן שאנו, יהודים בני-חורין וגאים, נסמוך בזה על אחרים, על הצבא ההודי והרוסי, האנגלי והאמריקני, שהם יעקרו את הצרעת הממארת שפשתה בעולם והמסכנת את קיום עמנו. בחורי ישראל באמריקה, ברוסיה ובאנגליה ובכל שאר הארצות אינם בני-חורין לפעול כיהודים; עליהם להילחם כרוסים וכאמריקאים. אנו פה בני-חורין שאיננו כפופים לשום שלטון זר. לא יהודים רוסיים, לא יהודים אמריקניים, לא יהודים בריטיים, אלא יהודים בלבד הננו. ובחורי ישראל ובחורות ישראל כאן נתבעים עכשיו, בשם הדם היהודי הניגר ללא טעם, להילחם באויבנו ולא לתת שמלאכתנו תיעשה ע"י אחרים בלבד. אמנם, לבדנו לא נעשה את המלאכה הזאת. מעטים אנו; והאויב עצום ונורא. בלי אחרים – בלי העם הרוסי, האמריקני, והאנגלי, – בלי העם הצרפתי, אשר גם הוא עוד יקום, ובלי עמים אחרים שהם עדיין כבולים, והם עוד יקומו – בלעדיהם לא נשמיד את האויב האיום והנורא. אבל לא יתכן שלא נהיה שותפים ראויים במלחמה. אסור לנו לבייש את דורותינו הבאים, את ילדינו ואת נכדינו שישאלו: האם גם הוריהם וזקניהם עמדו יחד עם החייל הרוסי, האנגלי והאמריקני נגד היטלר – אויב האנושות ותליַן האומה היהודית. לא ניתן לחרפה כזאת ולכתם כזה שימצאו מקום בהיסטוריה שלנו. בחורינו ובחורותינו ילָחמו כיהודים – והם יהודים, גם כשאחרים שוללים מהם את השם היהודי ואת הדגל היהודי ואת המפקדה היהודית. היהדות היא בלבם, והיא דגלם. ובאהבת-חיים ובלי פחד מהמוות – יעמדו, יחד עם בני עמים אחרים, במערכה זו.

אבל נזכור: לא כעמים אחרים העם היהודי; הם יגמרו את מלאכתם ביום שהיטלר וצבא תליָניו ינוצחו ויוּשמדו. הם – השמדת היטלר מבטיחה את נצחונם. לא כן אנחנו. הנצחון על היטלר איננו מבטיח עדיין את הנצחון של העם היהודי. מלחמת-היהודים האמיתית על חירותם, עצמאותם ומולדתם תתחיל רק עם גמר המלחמה בהיטלר. אין אנו יכולים להסתפק במצב המבטיח שלא יטבחו את ילדינו; אין אנו רוצים להמשיך את חיי הכלימה, הנכר והתלות הגזורים עלינו בכל הארצות של הגולה, באמריקה הדמוקרטית כברוסיה הקומוניסטית. אנו רוצים, כעמים אחרים, לעצב בעצמנו את חיינו. אנו רוצים, כעמים אחרים, להיות מובטחים ומעורים במולדת שנבנה במו ידינו. אנו מקַוים שיד התליָנים הנאצים לא תגיע אל כל העם היהודי וישרוֹד שׂריד לגולה, ואין אנו רוצים שבנינו ונכדינו יהיו צפויים שוב לאסון כזה שהתחולל לעינינו.

*

כשאתם צופים מעל הגבעה הזאת, שנתקדשה בדמי פועלינו ומגינינו, אתם רואים פה ושם נקודות עבודה ויצירה עברית. אבל רק לפני שנים מועטות היה כל העמק הזה שומם ואכוּל קדחת ממארת. אכן, אתם רואים מכאן רק קטע קטן של אדמת המולדת. מאחורי הערפל הזה, דרומה, משתרעת לפנינו ארץ רבה ורחבה של מיליוני דונמים – יותר מאשר כל החלק הבנוי של הארץ – והיא כולה מדבר שממה. כל החלק הדרומי של הארץ, שיכול להכיל את כל גולת פולין, שרוי ללא כל ישוב ושומם זה מאות בשנים. חברינו שנפלו בתל-חי ידעו לא רק למות אלא גם לחיות, והם קיימו תורת החיים החדשה והפריחו את השממה – והנקודות המעטות שהוקמו בעמק זה מעידות מה יש לעשות: לא נקודות בודדות אלא עשרות ומאות המפרנסות רבבות עובדים ועובדות יהודים. תיהפך החולה הארורה הזאת ממקום קדחת לגן פורח. אבל לא רק פינת-חמד זו שאין כמוה לברכת הטבע ולשפע מים; פינות גדולות ורחבות יותר מחכות לגואליהן, והגואלים האלה פזורים בכל ארצות העולם ובחלקם הגדול נתונים בצינוק הנאצי.

והדבר אשר הורישו לנו החברים, שעצמותיהם טמונות כאן ובנקודות אחרות בארץ, בגליל וביהודה: לדעת איך לעבוד ולהילחם. לא עמי העולם – האנגלים, הרוסים והאמריקאים והאחרים – יבנו בשבילנו את הארץ. בזיעתנו אנו נפרה כל כברת אדמה. אבל לא רק בידי אלה הנמצאים כבר בארץ. אין לנו ערובה שיתנו לשארית ישראל אשר תקום אחרי הטבח להגיע לארץ. אנגליה זו, שבמלחמה הקודמת התחייבה כלפינו וכלפי כל עמי התבל לפתוח לנו מחדש את שערי המולדת העברית, הודיעה לנו עכשיו: עוד מנה קטנה אחת תינתן לנו, עוד עשרים ותשעה אלף עולים, ואחר-כך תיסגר הארץ, אם הערבים לא יאותו להכניס אותנו. אינני יודע, אם הערבים יאותו ברחמיהם ובטוב לבם להכניס אותנו. אמנם, לא הרעונו להם עד היום הזה. ועדים החברים אשר בנו את המקום הזה, שעצמותיהם טמונות כאן; הם לא היו אנשי מלחמה, הם היו אנשי עבודה ושלום. בהחילנו בשמירה עברית בסג’רה לא לקחנו בידינו את הרובה על מנת להילחם בשכנינו בלוביה, בכפר קנה ובשבט איזבח. אחזנו בו רק להגנת חיינו, ורק להגנת חיינו וקדושתם אנו ממשיכים לאחוז בכלי נשק. באנו הנה לשלום; באנו הנה להפריח את הארץ לטובת כל תושביה והבאנו הנה את ברכת העבודה. אבל הגורל הארור הרודף אחרי היהודים מארץ לארץ, – גורל של חלשים ומעטים, השנואים על התקיפים והמרובים – הדביק אותנו גם פה, וגם פה נפגשנו בקשיחות-לב ובשנאה. אינני יודע, אם הערבים יאותו לפתוח לנו את הארץ. והדבר אשר ציוו עלינו אלה שנפלו כאן הוא, כי בבוא יום הפקודה נפתח אנו את שעריה. נפתחם כשליחי רצון החיים של מיליוני היהודים בעולם וכיורשיהם של דורות בישראל אשר קידשו את השם ולא התכחשו לעמם וליעודו. נפתחם בכוחנו המעט, אבל במלוא כוחנו. והרובה שאחזנו בו להגנה על חיינו, עבודתנו וכבודנו האנושי, היהודי והפועלי, ושאף פעם לא טימאנו אותו בשפיכת דם נקיים – נדע לאחוז בו למען הגן על העליה מפני סוגריה, ויהיו הסוגרים מי שיהיו. כגיבורי תל-חי, נדע גם אנו למות על הגנת העליה. ומשום כך על חלק מהבחורים ללכת לצבא להילחם בהיטלר, ועל החלק האחר להישאר כאן על המשמר. עלינו לחלק את מחננו המעט, כי אנו עומדים בפני שתי חזיתות: חזית העם היהודי בגולה וחזית המולדת המצפה לעלייתו של העם היהודי.

*

הממשלה האנגלית מַשלה את עצמה, את העם האנגלי ואת המדינות בנות-הברית, אם היא סבורה כי אנו נסתפק ב-29 אלף העולים שהקציבה לנו. והיא מַשלה את עצמה ואת האחרים אם היא סבורה שספרי-מעל וחוקי-רשע יכניעו אותנו. שום מעצור לא יניא אותנו מהחלטתנו הנחרצת לפתוח לרווחה את שערי המולדת – מהר החרמון ועד מפרץ עקבה, מחוף הים התיכון ועד מדבר קדם, – לכל היהודים שירצו לשוב הנה. ולשם כך – נלמד את תורת החיים והמוות שהורישו לנו אנשי תל-חי, תורת העבודה, תורת האדמה, תורת היצירה, תורת האחדות, תורת ההגנה. כי אנו רוצים במולדת, בבטחון, בעצמאות.

יש לנו זכות לא רק למולדת, אלא גם לבטחון החיים. אנו איננו רוצים שיטבחו אותנו, לא בגולה ולא פה. ואלה שנפלו כאן – עדות חותכת הם שאפשר לטבוח גם פה. ומאחורי ההרים האלה, במזרח, יש ארץ אחת שכנה המוסיפה אף היא עדות שאפשר לערוך טבח בחלשים. עיראק זו, אשר לא נתנה מעבר לשמונה מאות הילדים שניצלו מהתופת, הראתה דוגמא, כי אפשר לטבוח אומה קטנה – האשורים, אם כי הם יושבים במולדתם זה אלפי שנה, ורק משום שהם מעטים. גם אותנו יטבחו, אם נהיה מועטים! ולנו יש זכות לא להיטבח, לנו יש זכות להיות רבים; לנו יש זכות לקיים את בטחוננו על ידי היותנו רבים וחזקים, שאיש לא יעז לנגוע בנו. איננו רוצים בעליה קצובה ומדודה. אנו רוצים בעלית מיליונים, בעלית העם. ואנו רוצים כי העם שישוב למולדתו יהיה בן-חורין; כי תהיה לו לא רק מולדת וזכות לבטחון, אלא גם הזכות לעצמאות. – כי רק על ידי קיום עצמאי במולדת נַגשים את היעוד העליון אשר בשבילו חיו ומתו אנשי תל-חי – יעוד של עבודה יוצרת וחפשית, יעוד של חברת עובדים, יעוד של אנושות סוציאליסטית. בלי מולדת יהודית ובלי עצמאות יהודית, כמקופחים, כחלשים, כתלויים ברצון אחרים, לא נבנה חברת-עובדים ולא נהיה אזרחים שווי-זכויות בעולם החדש שקום יקום על חורבות העולם הזה, החי על ניצול ושיעבוד אדם באדם ועם בעם.

וכיהודים, כאנשים, כפועלים, נאמר על קבר החברים האלה, אשר הראו את הדרך לחיים חדשים ולמות גיבורים: נעורינו, מרצנו, עמל ידינו, מאור שכלנו וגם האגרוף שלנו יהיו קדושים לעליה, לבנין, לבטחון, לחירות וּלשויון – מתוך אהבת החיים, אך גם מתוך כשרון למות, אם ההגנה על קדושת החיים תצוה עלינו למות.

ובדברי החבר הגדול, הראשון והנערץ, שחזה כנביא-קדומים את חזון הגאולה הציונית-הסוציאליסטית – הח' נחמן סירקין, שנזדמן אתנו פה בארץ בימי תל-חי, אסיים את דברי: “העם היהודי יתרומם קוממיות ובדמיו המוּגרים יקום לתחיה”.