בכינוס המשמרת הצעירה, חיפה, כ’–כ“א באלול תש”ד

אני רוצה להגיד מיד בהתחלה, כי לא רק אתם המשמרת הצעירה המתכנסת כאן, אלא כל נער ונערה בארץ, נדרשים לדבר הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית, ונדמה גם בהיסטוריה האנושית! אתם נדרשים לנאמנות מוחלטת למהפכה היהודית, לנאמנות בהרגשה וברצון, במחשבה ובמעשה; לנאמנות לחיים ולמוות.

*

המהפכה היהודית היא אולי הקשה בכל המהפכות בהיסטוריה העולמית, אם כי אינה המהפכה היחידה והראשונה. היו כמה מהפכות גדולות. אציין רק את המהפכה באנגליה במאה ה־17, המהפכה באמריקה ובצרפת במאה ה־18, המהפכה ברוסיה במאה ה־20, ואין אלו האחרונות. אולם יש הבדל אחד יסודי המקשה ביחוד על המהפכה היהודית. כל המהפכות האלו שהיו ושתהיינה בארצות אחרות היו מהפכות נגד משטר, נגד משטר מדיני, סוציאלי, כלכלי. המהפכה היהודית היא לא רק נגד משטר אלא נגד גורל, נגד גורל יחיד במינו של עם יחיד במינו.

גורל העם היהודי שונה מגורלו של כל עם ועם, לא רק מאז יציאתו של העם היהודי בגולה, אלא גם בשבתו בארץ. זה היה עם קטן בארץ קטנה, היו הרבה עמים קטנים והרבה ארצות קטנות, אבל זה היה עם קטן בעל רוח גדולה, עם־גאון שהאמין ביעוד החלוצי שלו בעולם, באנושות, יעוד שטופח על־ידי נביאי ישראל. עם זה הביא לעולם אמיתיות ותביעות מוסריות גדולות, נצחיות. עם זה התנבא על אחדות הבורא והבריאה, על יקר האדם הנברא בצלם אלוהים (וכל אדם נברא בצלם אלוהים, ולכן כל אדם יקר), על צדק חברתי, שלום בינלאומי, על „ואהבת לרעך כמוך". עם זה חזה לראשונה את חזון אחרית־הימים, חזון חברה אנושית חדשה.

וגם הארץ הקטנה הזאת היא יחידה במינה. מבנֶהָ הגיאולוגי, תבניתה הטופוגרפית ועמדתה הגיאוגרפית משַוים לה חשיבות מיוחדת, חשיבות עולמית. והעם הקטן בארץ הקטנה הזאת היה נתון מראשית ימיו בין שתי ארצות גדולות ועשירות – אם לדבר בלשון ימינו: בין שתי אימפּריות גדולות, בין מצרים ובין אשור (או בבל), שתי ארצות כבירות וחזקות וגם בעלות תרבות גדולה; מחוללי התרבות האנושית: יוצרי מדע המתמטיקה, הגיאומטריה, האסטרונומיה, וכן החקלאות האינטנסיבית, כי שתיהן היו ארצות מישור פוריות, מושקות על ידי נהרות אדירים – מצרים על ידי היאור, הנילוס, ואשור (בבל) – על ידי פרת וחדקל. בארצות אלו קמו ממשלות אדירות – וגם ספרות חשובה רבת־ערכים בענף ההיסטוריה, השירה והמדע, ששרידיה המרובים והמקוטעים מעוררים השתוממותנו. חלק מזה אולי קראתם בתרגומו המובהק של טשרניחובסקי „עלילות גלגמש“. אבל זהו חלק קטן מהספרות העשירה שהורישו אשור ובבל. הוא הדין מצרים.

וכך היתה נתונה האומה היהודית בארצנו הקטנה בהתרוצצות מתמדת בין הכוח וההשפעה של הארצות הגדולות ובין התרבות, הדלה כאילו, של עצמה – דלה בחומר ובקנינים ובגילויים חיצוניים, אבל עשירה וגדולה בתכניה האנושיים, המוסריים ובחזונה האוניברסלי לאחרית־הימים, שעד היום הזה, אחרי התפתחות של למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, אחרי כל ההתקדמות והמהפכות בעולם, טרם ביצעה האנושות אפילו מקצתו.

והאומה שמרה על ערכי־יעודיה והם שמרו עליה. בכוחם עמדה בפני הלחץ של העמים התקיפים הסובבים אותה, ולא ויתרה על עצמאותה־יחודה. ובכוח יחוד זה טבעה את חותמה בהיסטוריה של האנושות ולא פסקה עד היום להיות גורם מפרה בעולם. אבל שמירת עצמאותה, המדינית והלאומית, התרבותית והמוסרית, דרשה מאמצים כבירים, ולא מעטות היו האבדות שאבדו לה לאומה בהיאבקותה הממושכת על נפשה ועל אמיתה.

*

בימי הבית השני, כאשר האימפריות של בבל ואשור ומצרים ויורשיהן הפרסים נפלו ועלה כוכבה של יון, נתחדשה ההיאבקות שהגיעה לשיאה בימי החשמונאים. זו לא היתה היאבקות פוליטית בלבד, אלא גם היאבקות רוחנית בין שתי תרבויות עמוקות, העמוקות אולי בתולדות האנושות – תרבות יהודה ותרבות יון. בתקופת החשמונאים היתה אמנם התרבות היוונית כבר בירידה. זה היה כמאה שנה אחרי חתימת התקופה הקלאסית של התרבות ביון, שחלה בזמן הופעתו של אלכסנדר מוקדון. אולם עם עלייתו הפוליטית של אלכסנדר נעשתה היַוונות לכוח עולמי; גם כוח פוליטי עולמי וגם כוח תרבותי עולמי, והלשון והתרבות העשירה התפשטה מאגן ים־התיכון עד הודו.

ארץ־ישראל הקטנה היתה מוקפת מכל צד ארצות הלניסטיות. ואם כי אתונה ירדה מגדולתה, וחדלה להיות מרכז יון, עוד קיימות אז בתקופת החשמונאים שתי האוניברסיטאות הגדולות שקמו באתונה, אחת בשם „אקדמיה“, שנוסדה על ידי אפלטון, והשניה בשם „ליקיאון“ שנוסדה על ידי אריסטו, ותלמידי אפלטון ואריסטו עוד ישבו והרביצו תורת רבותיהם הגדולים. נוצר גם מרכז חדש באלכסנדריה של מצרים, מרכז של ספרות ומדע יווני, על פתחה של ארץ־ישראל.

לא רק כוח השלטון היווני במצרים וסוריה, אלא גם כוח התרבות היוונית משך יהודים. והיתה היאבקות כפולה – מלחמה מדינית בין העם היהודי ובין משעבדיו היוונים, והתרוצצות פנימית בין שומרי התרבות והעצמאות היהודית ובין המתיוונים היהודים. והיאבקות זו לא פסקה עד סוף ימיה של העצמאות היהודית, שנחרבה עם מפלת בר־כוכבא.

שאול התרסי היה אולי גדול המתבוללים בהיסטוריה היהודית. הוא הפך את תורתו ואת חייו של יהודי צנוע ותמים מנצרת, שחי ומת כיהודי, עקר אותו מסביבתו וזיקתו היהודית, הפך אותו לסמל אלוהי ויסד את דת הנצרות, שכבשה בזמן קצר בערך את אירופה. שאול התרסי שהפך שמו לפאול, קיבל כאילו את התכנים האנושיים והאוניברסאליים של היהדות, אבל הוא עקר אותם מתוך המשבצת היהודית, ובמקום היהדות ההיסטורית והלאומית יסד דת אוניברסלית כביכול, למעשה – אנטי־יהודית. ואם־כי הוא כתב והנחיל לבני דתו החדשים את ההימנון הנפלא על אהבת־האדם (בפרק י"ג של האגרת הראשונה לקורינתיים), אחד הפרקים הנהדרים ביותר בספרות העולמית, באו בעלי דת־האהבה והעלו את העם היהודי על הגרדום במשך מאות שנים והפכו את אירופה לגיא־צלמוות, ולא לחינם קוראים לתקופה ההיא בשם „תקופת החשכה“ (ימי הביניים).

הנסיון האחרון של בר־כוכבא (לא בר־כוזיבא כדברי מלעיזים מאוחרים) בא להחזיר את קוממיותנו בכוח החרב. רבי עקיבא, היהודי הגדול ביותר שקם אחרי החורבן, היה איש אמוניו של הלוחם היהודי האחרון והוא גייס את רבבות תלמידיו למלחמת החירות, והוא עצמו סיים את חייו בגבורה עליונה כשבשרו נסרק על ידי הרומאים במסרקות ברזל ונשמתו יצאה ב„אחד“. –

ואחר כשלון בר־כוכבא מתחיל פרק חדש בגורל עם ישראל, פרק שאין דוגמתו בהיסטוריה האנושית, פרק של גלות בלתי נכנעת, כשהעם הגולה והנודד בעמים מוקף אי־הבנה, בוז, דעות קדומות, שנאה, ומתוך חוסר־אונים, מתוך רדיפות, שחיטות, גירושים ועושק זכויות, הוא מוכרח לנדוד מארץ לארץ. בבבל, פרס, ספרד, איטליה, אנגליה (בימי הביניים), צרפת, גרמניה, רוסיה, פולין, רומניה – בכל ארץ וארץ ובכל תקופה ותקופה נצמד אליו האסון הבלתי־פוסק הזה של שנאה ורדיפות על היותו יהודי, השונה מכל שאר העמים ואף־על־פי־כן אין הוא מוותר על יחודו היהודי ואינו נכנע בפני מנדיו.

*

יהודים רבים נכנעו. לאחר אלפיים שנות גולה לא היינו כל כך מועטים בגולה, אילו לא אכלו בנו שתים: השמדה והשתמדות. שתים אלו לא פסקו בתוכנו מאז יצאנו בגולה ועד היום הזה. יהודים בודדים, במספר לא קטן, לא עצרו כוח, לא יכלו לעמוד בפני הבוז, הרדיפות והגירושים, בפני הסכנה שהיתה תמיד תלויה על ראשם. רבים גם לא עצרו כוח לעמוד בפני הקסם של השלטון והתרבות והדת האוניברסלית, כל־אנושית כביכול, המביאה בכנפיה שלום וברכה ואושר לכל האנשים מחוץ ליהודים, – ונכנעו ועזבו את המערכה. אבל העם בשלמותו לא נכנע ולא נרתע! ואין בהיסטוריה העולמית הופעה מופלאה כזו של אי־כניעה הנמשכת מאות בשנים. יש בדברי כל עם ועם גילויי גבורה. גבורה היא תכונה אנושית כללית, וגילוייה אפשר למצוא גם אצל עמים עתיקים וגם אצל עמים בימינו. אנחנו עדים במלחמת־העולם השניה לגילויי גבורה עצומים של מיליונים, אבל אין בהיסטוריה העולמית כדוגמת עמנו למרי, לקשיות־עורף בלתי־נרתעת במשך מאות ואלפי שנים. היו גם עמים אחרים שעבר עליהם גורל העם היהודי, שנעקרו מאדמתם ויצאו בגולה, אבל כולם כאחד נעלמו מעל במת ההיסטוריה אחרי עשרות שנים. היהדות היא הדוגמא היחידה של אומה קטנה עקורה משרשיה, מוקפת איבת־עולם, העומדת במריה ואינה נכנעת, מאז רדיפות אדריאנוּס ועד מורדי הגיטו בוארשה, בלובלין ובביאליסטוק. אי־כניעה של אומה קטנה במשך זמן כה ממושך בפני אויבים כל־כך רבים ותקיפים, אי־כניעה לגורל היסטורי – זוהי משמעותה התמציתית של ההיסטוריה היהודית בגולה.

*

מה היא, איפוא, המהפכה היהודית הזאת – מהפכה נגד גורל, המבוצעת זה שלושה דורות בארץ הקטנה הזאת על ידי חלוצי התקומה של עם ישראל? הלא כל ימינו בגולה הם אי־כניעה לגורל – מה באה, איפוא, המהפכה היהודית לחדש? – היא באה לחדש דבר גדול: העם היהודי בגולה ידע את הגבורה לא־להיכנע, גם כשהעלו אותו לגרדום ושרפו אותו חיים, או כמו בימינו – להיקבר חיים לרבבות. נושאי המהפכה היהודית בינינו אמרו: לא מספיקה אי־כניעה לגורל, יש להשתלט על גורלנו; שומה עלינו לקחת את גורלנו בידינו! זהו דבר המהפכה היהודית. במלים אחרות: לא אי־כניעה לגלות, אלא ביטולה ועקירתה של הגלות.

הגלות משמעותה – תלות: תלות חמרית, פוליטית, רוחנית, תרבותית, מוסרית, אינטלקטואלית; תלות הבאה מתוך חיי נכר, מתוך עמדה של מיעוט, מתוך חוסר מולדת, מתוך ניתוק ממקורות, מקרקע, מעבודה, מיצירה משקית. את התלות הזאת עלינו לעקור ולהשתלט על הגורל שלנו – כלומר להיות עצמאיים. לא נסתפק במה שעשינו בגולה למען התקיים בכל התנאים, אלא ניצור בכוח עצמנו את התנאים הדרושים לקיומנו החפשי הבלתי־תלוי.

פשרה של המהפכה היהודית הוא במלה אחת – עצמאות: עצמאות לעם היהודי במולדתו. וכשם שתלות אינה רק מדינית או כלכלית, אלא גם תלות מוסרית, תרבותית ואינטלקטואלית, תלות בכל רמ“ח אברים ושס”ה גידים, בכל נימי הנפש, תלות ביודעים ובלא יודעים, כך עצמאות אינה עצמאות מדינית וכלכלית בלבד, אלא גם רוחנית, מוסרית, שכלית, וראשיתה – עצמאות שבלב, עצמאות שבהרגשה, עצמאות שברצון. ומתוך העצמאות הפנימית נרקמת העצמאות החיצונית, עצמאות בהוי, בהנהלה, ביחסי־חוץ, במשק, והיא הולכת ומבוצעת על ידי כיבוש עבודה, קרקע, לשון ותרבות, כלי ארגון והתגוננות, מסגרת לאומית ותנאים ליצירה וקיום עצמאיים, לבסוף – על־ידי כיבוש עצמאות ממלכתית.

זהו דבר המהפכה היהודית.

*

והקושי במהפכה זאת – שאין היא מכוּונת נגד משטר קיים. האסון היהודי הוא – שאנחנו לגמרי מחוץ לכל משטר; מהפכה המכוּונת נגד משטר מסוים היא מהפכה חד־פעמית והריהי מבוצעת על־ידי תפיסת השלטון ושימוש בכוח השלטון למען הפוך סדרי החברה ויסודות המשק. המהפכה שלנו המכוּונת נגד גורלנו ההיסטורי היא מהפכה ממושכת ומתמדת, לכל אורך החיים, למשך דורות, ואין היא מבוצעת על ידי תפיסת שלטון, אלא על ידי יצירה מודרגת ובלתי־פוסקת של כוח עצמאי; על־ ידי אגירת כוח מתוך כיבוש עבודה, קרקע, תרבות, ארגון, אחדות, מסגרת וכלים ציבוריים – צבירת כוח החותר בעקשנות מתמדת ומרוכזת לשינוי גורל העם. אשר יתכן רק בשנים אלה: קיבוץ־גלויות ועצמאות במולדת.

*

המהפכה היהודית אינה מתחוללת ואינה מבוצעת בתוך חלל עולמי ריק. גם הארץ וגם המוני ישראל נתונים בתוך מסגרת של תנאים בינלאומיים, שאין לנו שליטה עליהם והם מוסיפים לפעול ולהשפיע למרות המאמץ המהפכני שלנו להשתלט בעצמנו על גורלנו ולהיות לכוח עצמאי.

ובמסגרת הבינלאומית צפויות לנו, למהפכה היהודית וגם לנושאי המהפכה, סכנות פנימיות וחיצוניות, ועל אחדות מאלו שיש להן שייכות ישרה ליעוד המוטל על המשמרת הצעירה, אני רוצה לעמוד עכשיו.

המהפכה היהודית מתחוללת בתקופה מהפכנית בעולם. וכאן מקור־סכנה אחד, סמוי כאילו מן העין, אבל עמוק ורב־פגעים.

על מי נשענת המהפכה שלנו – על עצמנו, על הכוחות הדלים שלנו, או על הכוחות האדירים בחוץ ההופכים את פני העולם? הסכנה הצפויה לנו היא מהמתכחשים הגמורים, המתכחשים ביודעים ובגלוי, למהפכה היהודית, יעודה וצרכיה. מהמתכחשים הגלויים הסכנה אינה רבה, אם־כי אין לזלזל אף בה. סוכנים יהודים לממשלות זרות, סרסורים של עמים ותרבויות נכרים, שנקראו פעם בשם „מרשיעי ברית“ ובדורנו בשם יבסקציה (ובארצנו – „פרקציה“) – מתכחשים אלה סכנתם לא קטנה, באשר הם נשענים תמיד על כוח התקיפים והשליטים בחוץ, אולם מפני־כך סכנתם מצומצמת ומוגבלת. עצם העובדה שהם בגלוי וביודעים משמשים סרסורים וסוכנים של כוחות חיצוניים, משמשת מחסום להשפעתם כלפי פנים. גורל המהפכה היהודית יחָתך על ידי כוחותיה הפנימיים.

אולם צפויה סכנה לנושאי־המהפכה היהודית עצמם – סכנת התרופפות החושים העצמאיים בהערכת הכוחות הקובעים את גורלנו החדש, התרופפות הבטחון בכוחות עצמנו כגורם המרכזי והמכריע בעיצוב המחר, לא של העולם, אלא של עולמנו הקטן בתוך העולם הגדול. צפויה סכנה של התבטלות עצמנו, באשר אנו דלי־כוח ומתי־מספר, בפני איתני־עולם; התבטלות ערכנו בעיני עצמנו, התבטלות מפעלנו, יצירתנו ומלחמתנו בפני המעשים האדירים הנעשים על ידי אומות כבירות החולשות על יבָּשות שלמות ויַמים רבים, כך השלכת יהבנו על „כוחות מחר“ – לא לאלה הגנוזים בתוכנו, אלא הנמצאים מחוץ לנו. במלה אחת – סכנת אורינטציה על „כוחות מחר“ של אחרים.

*

הויכוח על „אורינטציה“ אינו מתחיל בימינו אנו. אם תקחו בידיכם את ספר־הספרים, ותקראו דברי ירמיהו פרקים מ“ב–מ”ג, תמצאו בהם ויכוח בינו ושרי החיילים יוחנן בן קָרח ויזַניה בן הושעיה על „אורינטציה“ (יתכן שאף ויכוח זה לא היה הראשון בהיסטוריה היהודית). – הם שאלו ממנו „את הדרך אשר נלך בה, והדבר אשר נעשה“. ירמיהו ענה: „אם שוֹב תשבו בארץ הזאת, ובניתי אתכם ולא אהרוס, ונטעתי אתכם ולא אתוש. – – – אל תיראו מפני מלך בבל“. ולאלה אשר אמרו: „לא, כי ארץ מצרים נבוא, אשר לא נראה מלחמה, – – – וללחם לא נרעב ושם נשב“ – לאלה אמר הנביא: „אם אתם שום תשימון פניכם לבוא מצרים, ובאתם לגור שם, – והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם, בארץ מצרים, והרעב, אשר אתם דואגים ממנו, שם ידבק אחריכם – – – ושם תמותו – והייתם לאָלה ולשמה ולקללה ולחרפה, ולא תראו עוד את המקום הזה“. זה היה ביטוי ראשוני, עז ונמרץ של „אורינטציה על עצמנו“.

ויכוח זה הולך ונמשך מאז ועד היום הזה. הויכוח אינו אורינטציה על כוחות אתמול או על כוחות מחר. אתמול ומחר בהיסטוריה זהו מושג יחסי. מה שהיה שלשום כוח המחר, הוא היום כוח האתמול, ומה שאתמול היה כוח של מחר הוא נעשה היום כוח של היום, ומה שאתמול כלל לא היה כוח, יכול אולי מחר להיות כוח גדול.

הויכוח שמתנהל בינינו כיום, כמו בימים עברו, הוא: אורינטציה על כוחות זרים או על כוחות עצמיים.

והויכוח חוזר גם בתוך נושאי המהפכה היהודית בימינו, באשר אנו כוח דל, קטן, וכמעט מבוטל בכמותו. והכוחות הגדולים, הרבים, האדירים קוסמים, מקרינים, מושכים, מסנוורים, ועלינו לחשל את אמונתנו בעצמנו, בכוחנו, בעצמיותנו.

תמיד היינו כוח קטן, ובכמות – נישאר תמיד כוח לא גדול. גם בימי ישעיהו היה העם היהודי כוח קטן, ומסביבו היו עמים גדולים, גם בכמות ובכוח, גם בתרבות ובמדע. בימי הנביאים היתה דרושה לאיש־הרוח היודע על תרבות העמים הגדולים והעשירים מסביב – ורוב הנביאים ידעו זאת – אמונה רבה ביעוד וביחוד היהודי למען הידבק בעמו. ללשון העברית לא היו מהלכים בקרב העמים השכנים, כאשר היו ללשון המצרית והבבלית, ואף־על־פי־כן כתבו מיכה והושע את דבריהם עברית, בלשון פרובינציאלית שלא נשמעה אלא בקרב עם קטן, אבל דבריהם נשארו לעד, והריהם מתורגמים עכשיו למאות לשונות ונפוצים בכל האומות והארצות, כאשר לא נפוץ שום ספר בעולם.

כל אלה שנשענו על הכוחות הכבירים של מצרים ואשור, יון ורומא נכחדו, עקבותיהם נעלמו, לא נשאר להם זכר. ואלה אשר בטחו בכוח הקטן והדל, המבוטל כמעט, של העם היהודי – דבריהם וחזונם נשארו עד היום, ולא עוד אלא שהטביעו את חותמם על כל התרבות האנושית. ה„אורינטציה“ על כוח קטן, אבל עצמאי, האמונה ביעודו וביחודו העצמאי, היא שקיימה את העם היהודי, והיא שהביאה אותנו עד הלום; וגם עכשיו, בימינו אלה, אם עשינו משהו על אדמת המולדת – ועשינו משהו – עשינו באשר בטחנו בכוח הקטן של עצמנו. עשרים הבחורים והבחורות על גדות הירדן, אשר לפני יותר משלושים שנה יצרו את הקבוצה הראשונה – עשו בשביל ההיסטוריה היהודית והאנושית, בשביל תנועת הפועלים היהודית והבינלאומית יותר מכל המון הסוציאליסטים והרבולוציונרים היהודים, אשר רצו אחר מרכבת המהפכה של העמים הגדולים וליגלגו למעשה „הנקלה והזר“ שעושים חלוצי ישראל בארץ. מפעל־העבודה הקטן והדל שהוקם על ידי נושאי־המהפכה היהודית מתוך בטחון יחיד בכוח עצמם ואחריות עצמם – הפך להיות עוגן־ההצלה ומגדל־האור האחד והיחיד לשארית ישראל, למחנך רבבות ומאות אלפים של נוער יהודי בכל הארצות, ומאמין אני שעוד ישמש מורה־דרך לתנועת הפועלים בעולם.

אבל כל עוד אנו מועטים וחלשים לא פסקה הסכנה של היגררות אחרי זרים. חכמת המסכן מאז ומעולם בזויה. ומבלי שנדע לכבד את עצמאותנו, לראות במפעלנו אנו את מטרתם האחת של מאמצינו אנו – אמנם רק כחוליה אחת בשרשרת המהפכה העולמית, אבל החוליה שבה שקוע גורל חיינו ועתידנו אנו – לא תבוצע המהפכה היהודית.

*

וזו היא התביעה הראשונה לכל משמרת של המהפכה היהודית – לשמור כעל בבת־העין על עצמאותה של תנועתנו, על חירותה הפנימית, המוסרית והאינטלקטואלית, מתוך הכרה והערכה של הנעשה בעולם הגדול, מתוך הכרה והערכה של הגורמים האיתנים החולשים על גורל כדור הארץ, מתוך הכרה והערכה של גילויי המהפכה בכל ארץ וארץ, בכל עם ועם, אבל מתוך תחושה וידיעה ברורה ועמוקה שהמהפכה היהודית לא תיעשה אלא על ידינו אנו מתוך נאמנות לצרכינו ויעודינו המיוחדים, מתוך הישענות על כוחנו, מתוך מאמצינו העקשניים לבצר ולהגדיל ולהאדיר כוח זה ולעשות אותו לכוח־המחר.

ברגע שאנחנו נזוז מ„אורינטציה“ זו על עצמנו, מהרצון להיות בעצמנו כוח המחר – כוח המחר של העם היהודי, כוח המחר של ארץ־ישראל, שיהיה מסוגל למשוך ולקָרב, שיהיה מספיק למען שאחרים יקחו אותו בחשבון שיקוליהם המדיניים והסוציאליים – ברגע שנזוז מעקרון חיוני זה, אנחנו מסגירים את המהפכה היהודית ואת עתידנו. והפחד, כאמור, אינו מ„מרשיעי הברית“ הגלויים, ביודעים, אלא גם מנושאי המהפכה היהודית, אשר אין להם זיקה מלאה ויחידה, מוסרית ורעיונית, ארגונית ומדינית, ללא תנאי וללא סייג, למהפכה היהודית וצרכיה

וציווּייה המיוחדים.

*

הצו השני שבו תלוי ביצוע המהפכה היהודית בארץ – זוהי אחדות המבַצעים. שותפות גורל, יצירה ומלחמה מאחדת את נושאי המהפכה היהודית – את חלוצי ישראל, בוני־המולדת, פועלי ארץ־ישראל הדוגלים בחזון התקומה היהודית האנושית, הציונית הסוציאליסטית. כיבוש עבודה, אדמה, התגוננות, לשון ותרבות, זכויות אדם ועם, עזרת גומלין ואחריות הדדית, פילוס דרך לעולים, מיזוג הגלויות – ערכי־יסוד אלה משותפים להלכה ולמעשה לכל נאמני המהפכה, והם שמכשירים ומחייבים את אחדוּתם. קשה מאין כמוה המהפכה היהודית, ובלי אחדות ושותפות לא תבוצע. רק אחדותנו הפנימית תדלה מתוך גנזי־יכלתנו את כושר־הפעולה במלואו, תאדיר את כוח עמידתנו בפני מכשולים ופגעים, תכשיר ותתאים את היחיד והכלל לשליחותם מתוך זיקת־גומלין נאמנה.

צו האחדות – הוא צו יעוּדנו וגורלנו. אולם מכל צווי־תנועתנו הוא אולי המקובל ביותר להלכה – ונטוש ביותר למעשה. הרגלי הפירוד והאנרכיה שגדלו פרא בתוכנו במשך מאות שנות גולה ונכר ותלות, לא בנקל יעָקרו מנפשנו, גם בנסותנו עכשיו להישתל במולדת ובחיים עצמאיים. ולא רק בישוב כולו – גם מתוך מחנה החלוצים, שגילה במשך עשרות שנים כשרון־איחוד יחיד במינו, – נתגלו פרצים ובקיעים, תחילה ב„החלוץ“, אחר כך בתנועה הקיבוצית, לבסוף במפלגה. ומשניתנה רשות למשחית לא יעמוד גם הפני ההסתדרות הכללית או ההסתדרות הציונית וכל שאר המסגרות הכלליות בישוב ובעם. מי שמפצל ומפלג „החלוץ“ או המפלגה – עלול לפצל ולפלג גם קיבוץ והסתדרות.

„החלוץ“ הוא בית־היוצר של המהפכה היהודית, של העבודה העברית, של האומה המתחדשת. פילוג „החלוץ“ ופירורו – מפלג ומפורר את תנועתנו בכל חזיתותיה. מי שכופר באפשרות ובצורך של „החלוץ“ אחד לכל פועלי ארץ־ישראל – כופר באפשרות ובצורך של הסתדרות אחת לכל פועלי ארץ־ישראל. אלה שאינם יכולים לפעול יחד ב„החלוץ“ – לא יוכלו לפעול יחד בהסתדרות. אם טירת־צבי ועין־חרוד אינן נאמנות זו על זו בחינוך החלוצי – אין כל ערובה שדגניה וכנרת תאָמנה, וגם לא יגוּר ומשמר העמק. אם כל צורה התישבותית וכל סיעה אידיאולוגית זקוקה ל"החלוץ“ מיוחד משלהן – קיומן בהסתדרות כללית אינו אלא פיקציה ואחיזת עינים. „החלוץ“ נפרד של קיבוץ פלוני וסיעה אלמונית בגולה – הוא מבוא להסתדרות נפרדת לכל גוון משקי ומגמה אידיאולוגית בארץ. מי שמכשיר את הראשון לא יוכל לפסול את השניה.

*

מגמת הפירוד שהרימה ראשה בארץ דוגלת באִמרה הנפסדת של „מוצא פרוליטרי“. תורת המוצא מתכחשת לנפשה והוויתה של המהפכה היהודית. לא המוצא – אלא היעוד, לא „מאין“ אלא „לאן“ קובע את גורל המהפכה. העם היהודי אינו עם של פועלים, ולא בני פועלים יבצעו את המהפכה היהודית; יעוד המהפכה הוא להפוך את העם היהודי לעם עובד, ומשום כך תביעת המהפכה מופנית לא רק למשמרת הצעירה המכונסת כאן, אלא לכל נער ונערה בישראל. לא מוצאנו ועברנו – אלא יעודנו ועתידנו מכוונים את דרכנו. נקודת המפנה בין העבר והעתיד הוא ב„החלוץ“ – במעבר לחיי עבודה והגשמה. כאן מתחילה אחדותנו המהפכנית, והיא נמשכת לאורך כל הדרך – בעליה לארץ, בכיבוש העבודה, בהתישבות על האדמה, בעבודה בנמל או בחרושת, ברכישת הלשון העברית, במלחמה על תנאי עבודה הוגנים, על זכויות לאומיות, על ביטחון, על בנין משק, על חברה חדשה, על חירות ושויון, על קוממיות ועצמאות. רק יחד, ב„החלוץ“ אחד, במפלגה ציונית־סוציאליסטית אחת, בכנסת־ישראל אחת, בהסתדרות ציונית אחת – נעפיל, נעלה, ניישב, נבנה, נלחם, נכבוש, נחַדש וננצח.

*

המהפכה היהודית מצַוה לא רק על שותפות מלאה וגמורה של כל פועלי ארץ־ישראל, אלא גם על שותפות הפועל והעם. כל המעשה עשינו עד עכשיו – יצירת ראשית הכוח היהודי והפועלי, ראשית כיבוש העבודה העברית, ראשית התישבותנו על האדמה, ראשית חדירתנו לים, – כל התחלות מצערות ויקרות אלה בוצעו אך ורק מתוך שותפות נאמנה של חלוצי המהפכה בארץ והעם היהודי בעולם. שותפות זו בנויה על זיקה הדדית היסטורית, מוכרחת, נאמנה: זיקת העם היהודי לפועליו־חלוציו, זיקת הפועל־החלוץ – לעם. כל מי שמטיל דופי במפעל החלוצי של המעמד העובד כאילו בשם האינטרס הכללי של העם – מתנכר למאוויו ההיסטוריים של העם וצרכיו החיוניים. וכל מי שמערער את מרות כלל האומה כאילו בשם העצמאות המעמדית של הפועל – פוגע בשליחותו ההיסטורית של הפועל העברי ומערער את יכלתו הדינמית. לא בהוויתו ומציאתו הקיימת צפון כוחו ההיסטורי של הפועל העברי – הללו אינן אלא נקודת משען ראשונה – אלא בגנזי העם המפוזר ובנבכי יכלתו הכמוסה. ורק במצאו מסילה למעינות לא־אכזב המפכּים בעם – ישאב חלוץ־ההגשמה כוחות מתגברים וישגיא את מפעלו המהפכני.

*

ועוד שותפות אחת שומה על נאמני המהפכה: שותפות הפועל היהודי עם מעמד הפועלים הבינלאומי, שותפות הבנויה על זיקת־גומלין ושויון של בני־חורין. לא שעבוד ותלות, לא נכר ובדידות, לא בחלל ריק נבצע את דבר המהפכה שלנו. המעשה הקשה והקטן שאנו עושים בתחומי העם היהודי הוא חלק ממעשה גדול ואדיר שנעשה בתחומי האנושות כולה – המהפכה העולמית; פדות לאדם מכל שעבוד, ניצול ודיכוי מעמדי, לאומי, גזעי, מיני, דתי, או מאיזה סוג שהוא. שונה דבר המהפכה שלנו ממהפכה של כל עם אחר, באשר שונה גורלנו. אולם השוני רק מייחד – אבל אינו מפריד. במעשה המיוחד שלנו – יש גם מן המשותף, ועלינו לראות גם את המיוחד וגם את המשותף. ומתוך שמירת עצמאותנו המוסרית והאינטלקטואלית – עלינו לטפח את השותפות הבינלאומית של מבצעי המהפכה העולמית, של פועלי כל העמים, שותפות של שוים. לא שוים בכוח – אלא בזכות ובהכרת־ערך. אנו מועטים, מפעלנו זעיר, עמנו חלש, ארצנו קטנה – ובין העמים האחרים יש גדולים ואדירים ותקיפים, והם חולשים על חלקי תבל עצומים. ואף־על־פי־כן אנו שווי־זכויות ושווי־ערך באשר קיימת שותפות המהפכה העולמית, ושותפות זאת – ובשותפות אחרת לא נקח חלק – לא תיכון בלי שיווי־זכויות ושיווי־ערך. אל נבטל את ערך הכמות. יש כוח רב בכמות. אולם אין הכמות הכל. יהודה הקטנה יצרה לא פחות בכל אופן ממצרים ובבל ורומא האדירות. ומקור יצירתנו לא דלל עד היום. ומי יודע: אולי נתכנו עוד גדולות ונצורות גם ליהודה המתחדשת בעולם הרחב של מחר. ומה שהנחיל ישראל לעולם בשבתו על אדמתו – לא משרתי המצרים והבבלים והרומאים בקרב היהודים, אלא נאמני ישראל ושומרי עצמאותו עשו זאת. ואם עתידים אנו להכניס שוב את תרומתנו לאוצר הכללי של המין האנושי – רק נאמני המהפכה היהודית ושומרי עצמאותה יעשו זאת. דגניה אחת שקולה נגד כל הי בסקציות ומשוררי „מה־יפית“ בעולם.

*

צו שלישי – ואולי הגדול בציוויי המהפכה היהודית: צו החלוציות.

אנו עומדים בשלהי המלחמה. משתחררת עיר אחרי עיר וארץ אחרי ארץ – אפס אין השמחה במעוננו. בערים ובארצות המשוחררות נשמד כמעט כל ציבור היהודים. נחרב המקור שממנו שאבה המהפכה היהודית את כוחה. ההמונים היהודים אשר עליהם נשען מפעלנו – נשמדו. יהדות פולין, ליטא, גליציה – אינה.

אנו זקוקים עתה, יותר מבכל הזמנים כוחות חלוציים רבים ונאמנים. קוראת לנו השממה בארץ, קורא לנו החורבן בעם. ולמען הצל השארית – וכולנו שארית, גם אנו בארץ – עלינו להחיש את מפעלנו. כיבוש השממה והפרחתה – בהרי הגליל, בערבות הנגב, בבקעת הירדן, בעמק־החולות של חוף הים, בהרי יהודה; פילוס דרך לעולים: מתימן ומפרס, מתורכיה וממצרים. מסוריה ועיראק, מרומניה ויון, מצרפת ומבלגיה, ובכל אשר נשארה הפליטה – גם מאנגליה ואמריקה, דרום־אפריקה וצפונה, – ואין אנו מתיאשים גם מיהודי רוסיה הסוביטית – כל אלה ידרשו מאמצים חלוציים אשר לא ידענו עד עכשיו. עלינו לכבוש קודם־כל את הים והמדבר – הם גם דרך לעבור גאולים, וגם סדן ליצירה משקית והתישבותית. בלי אנשי ים ואנשי מדבר, בלי שייטים, דייגים, ספנים, עובדי נמל, בוני אניות משלנו אשר יהפכו את הים למקור כוח וישע גם משקי וגם פוליטי; בלי אנשי מדבר, אשר ידעו כל מחבואי המדבר, מוצאיו ומוֹבאיו, ילמדו את טבעו, שיחו ושיגו וידעו להפוך אותו למקור ברכה, עבודה ועליה; מבלי שנשלוט גם בים וגם במדבר – ע"י הקמת יורד־ים יהודים ושבטי בידואים יהודים – לא נבצע את המפעל הצפוי לנו לאחר המלחמה בעליה ובהתישבות. עשינו התחלה קטנה בים – אבל עדיין לא עשינו כלום במדבר. ואל נשכח – רוב ארצנו מדבר. מדבר – זה לא ישימון, לא ארץ ציה ותלאובה שאין לה תקוה. מדבריות ארץ־ישראל היו נושבים בימים הקדומים, וגם עכשיו אינם לגמרי ריקים מאדם; וראשית כיבושם – על ידי אנשי־מדבר יהודים, בידואים יהודים, אשר ידעו לחיות, לעבוד, ולשכון באהלים ולהתפרנס כבידואים ערבים – אבל לכשרון אנשי המדבר הפּרימיטיביים יצרפו את כשרונותיהם התרבותיים ויכלתם המדעית ואמצעיהם הטכניים, ומתוך צירוף זה יגַלו דרך להפריח השממה ולהפוך המדבר לארץ נושבת. כיבוש המדבר דורש כוחות מעפילים, נועזים, הרפתקניים, חלוצים, שלא ירָתעו מכל קושי, מכשול, פגע ותלאה.

גם קליטת העולים והשרשתם בארץ תכבד עלינו פי כמה מאשר היתה עד עכשיו ותדרוש מאתנו מאמצים חדשים אשר לא ידענו עד כה. מקיבוצים דווּיים וסחופים יבואוּ אלינו עכשיו עולים, אשר ידרשו טיפול יותר רב וממושך ועזרה חלוצית ונאמנה. ומאין נקח את כל הכוחות החלוציים – לאחר שהושמדו הרזרבות החלוציות הרבות בפולין וליטה, גליציה וצ’כיה? על הנוער בארץ להיחלץ עכשיו למלאכה זו.

החלל הנורא שקם בעקב השמדת קיבוצי היהודים באירופה אין למלא. לאבידה איומה זו אין תקנה. אולם זוהי המחייבת את הנוער הארצישראלי.

אין לדעתי תפקיד גדול ודחוף למשמרת הצעירה – מאשר להחלץ למפעלי העליה וההתישבות. אולם לא די שיחָלצו בעצמם: עליהם לשמש מנוף קולקטיבי להחלצת הנוער היהודי בארץ, בעיר במושבה, במושב ובקבוצה. דרושה העפלה חלוצית של הנוער גם במשקי העובדים. לא די שהבנים ימשיכו מעשי אבות בדגניה, נהלל, עין חרוד, כפר־יחזקאל, תל־יוסף ועין־גנים. הם נדרשים עכשיו למפעלי־העפלה חדשים מחוץ למקום. קוראת להם השממה – גם ביבשה וגם בים.

המשמרת הצעירה נתבעת בשורה הראשונה להחליץ את הנוער העובד והלומד, וגם את הנוער שאינו עובד ואינו לומד – ויש נוער רב כזה בארץ, וגם בו גנוזות אפשרויות חלוציות רבות. כל נער ונערה בארץ יעודים עכשיו למפעלי כיבוש קשים ונועזים, וכל נער ונערה בארץ צפונה יכולת חלוצית, – ואין שליחות גדולה למשמרת הצעירה מזו: החלצת הנוער בארץ! זהו הצו הגדול והדחוף של המהפכה היהודית.

ןמכיון שבראשית דברי קראתי לנאמנות מוחלטת למהפכה היהודית, נאמנות לחיים ולמוות, אגיד בסיום מלים אחדות מתי תגיע מהפכה זו למחוז חפצה: כשנקיים קיבוץ־גלויות מלא במדינה יהודית סוציאליסטית.

אין זו מטרה סופית. אין מטרה סופית בהיסטוריה. קיבוץ גלויות במדינה יהודית סוציאליסטית הוא אולי רק תנאי קודם לביצוע יעודו האמיתי של עמנו. רק לאחר שנשבור את הכבלים, הלאומיים והחברתיים, המחניקים אותנו, כשנהיה בני־חורין על אדמת הגאולה, מתוך קוממיות מלאה ושויון גמור, כיחידים וכעם, רק אז נוכל לבצע את היעוד האנושי הגדול עלי אדמות – השתלטות על איתני הטבע וגילוי גאונו היוצר במלוא יכלתו ועצמתו ויחוּדו.

*

איני יודע מי מאתנו יזכה לשעה גדולה זו. אולם מאמין אני, שלא רק אתם, בני המשמרת הצעירה, אלא כולנו, כל המסובים כאן וכל חבריהם באשר הם, מבני העליה השניה ושלישית, עלולים להגיע למחוז־החפץ של המהפכה היהודית. אין זה תלוי רק בנו. גורמים חיצוניים שאין לנו כל שליטה עליהם ומאורעות בלתי צפויים, סמויים בהחלט מן העין, בשעה זו, יטו גם הם את כף המאזנים לכאן או לכאן. אולם יותר מכל גורם חיצוני ובלתי צפוי – תלוי הדבר בנו: בעם היהודי, בישוב בארץ, בציבור הפועלים, בנוער החלוצי. ואם כולנו נהיה נאמנים, ללא תנאי וללא סייג, במחשבה ובמעשה, בהרגשה וברצון, לצרכי המהפכה היהודית, תביעותיה ויעודיה, ונשמור על עצמאותנו ואחדותנו מתוך שותפות עם העם היהודי ועם תנועת הפועלים הבינלאומית וניחלץ מלוכדים ודרוכים לביצוע מפעלי העליה וההתישבות במידה שתהלום את מצוקת העם וחזון־גאולתו – יתכן שרבים מתוכנו עוד יזכו לראות בחייהם את דבר המהפכה היהודית: ריכוז מרבית העם במולדת שהפכה למדינה יהודית סוציאליסטית.