בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 15 במרס 1945

המאורע הפוליטי הגדול שיתרחש בקרוב יהיה, כנראה, ועידת המדינות הלוחמות בסן-פרנציסקו, העומדת להתכנס ב-21 לאפריל. במידה שידוע לנו הדבר, לא היה שם דיון על עתיד הארץ. אבל יתכן שיהיו שם דיונים על ענינים עולמיים, אשר בעקיפין הם קובעים במידה ידועה את עתידה של הארץ. כנראה, תעמוד לדיון שאלת המשטר הבינלאומי, שיבוא לרשת את חבר-הלאומים. חבר-הלאומים הלך לעולמו בעיקר מפני ששתי מדינות אדירות, אמריקה ורוסיה, לא לקחו חלק בו. עכשיו שתי המדינות הללו רוצות להשתתף במין משטר בינלאומי אחר שיוקם. בעקיפין עלול דבר זה גם לקבוע כמה דברים הנוגעים לנו. כי אם נניח שבועידה זו ובמשטר העולמי שיוקם תבוטל השיטה הישנה של חבר-הלאומים והמנדטים, הרי פירוש הדבר הוא: ביטולו של המנדט הארץ-ישראלי אגב ביטול משטר המנדטים בכלל. מבחינה זו, ענין סן-פרנציסקו נוגע לנו בהרבה, ונצטרך לעמוד על המשמר שאגב שינויים עולמיים שאינם מכוונים באופן מיוחד לשינוי הסטטוס של ארץ-ישראל, לא יבולע לזכויות שלנו.

בועידת סן-פרנציסקו יזדמנו בפעם הראשונה באמריקה רוב המדינות הערביות. ואין שום ספק שהם ישתמשו בביקור הזה גם לשם תעמולה והפגנות פוליטיות פּרו-ערביות ואנטי-ציוניות. ודבר זה איננו קל ערך, כי עדיין אנחנו עומדים בתוך המערכה לכיבוש דעת הקהל. ודעת הקהל אף פעם אינה כבושה, גם לאחר שנדמה שהיא נכבשה כבר.

כל זה מתרחש בתקופה כשמתגברת ההרגשה שעניני המלחמה באירופה מתקרבים לקצם. עם גמר המערכה מתקרבת בלי ספק שעת ההכרעה. אבל אני רוצה להזהיר כאן מטעות אחת: עם גמר המלחמה אין בטחון שתיפול הכרעה חיובית או שתיקבע איזו עמדה בנוגע לעתידה של ארץ-ישראל. יתכן שהמלחמה תיגמר ויעבור זמן של חצי שנה, שנה, שנה וחצי, ולא תתקבל שום החלטה מיוחדת על ארץ-ישראל. אבל גם זו תהיה הכרעה, זו תהיה הכרעה שלילית. כי אם לא תתקבל החלטה על ארץ-ישראל, פירוש הדבר שנשאר המשטר הקיים, והוא אינו אלא משטר “הספר הלבן”. על כל פנים נכנסים אנו לשלב רציני מאוד ומכריע, אם כי לאו דוקא מכריע באופן סופי, של המערכה המדינית שלנו. בענין זה יש שני ויכוחים בתנועה הציונית: האחד על מהות תביעותינו המדיניות, והשני – על דרכי הפעולה המדינית.

*

אני אשוב בהמשך דברי לויכוח הראשון. עתה איַחד דברים מעטים לויכוח השני, שאם כי איננו בוער כראשון, איננו פחות חשוב ממנו. באחת ממועצות ההסתדרות עמדתי על כך, ואני רוצה לפני צאתי לחוץ-לארץ לציין מחדש את הדברים האלה. בשנת 1933 חל שינוי ניכר בהנהגת התנועה הציונית. זה היה המשך השינוי שחל שנתיים לפני זה, בשנת 1931, עם מִינויו של ארלוזורוב כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ב-1933 גבר השינוי הזה, עם גדול החלק שנטלו הפועלים בהנהלה, ביחוד בהנהלה בארץ. באותן השנים נפלה עליהם האחריות לא רק להנהלת הענינים המדיניים בארץ, אלא גם לענינים המדיניים של התנועה הציונית בכלל, כי הדברים חלו בימי נשיאותו של המנוח סוקולוב שלא היה פעיל באופן מיוחד בשטח הענינים המדיניים. לא היה שינוי בנוגע למטרותיה המדיניות של הציונות. לא קבענו מטרות חדשות למדיניות שלנו. המטרה נשארה כמו שהיתה במשך כל ימי קיום המנדט עד הופעת “הספר הלבן”: ניצול כל האפשרויות הנתונות במשטר המנדט הבריטי למען הגדיל את כוחנו בארץ בקצב המהיר ביותר, למען הגדיל את העליה ואת ההתישבות החקלאית ובנין הארץ. עמדנו בויכוח מתמיד כמעט עם הממשלה בעיקר בשאלת הקצב, כי אז לא היה ויכוח אם הממשלה חייבת לקיים את המנדט או לא, אלא איך לקיים אותו.

בענין זה לא נעשה שום שינוי על ידינו. אולם היתה לנו תפיסה אחרת על דרכי המדיניות. לא חשבנו, כאשר חשבו כל קודמיו של ארלוזורוב, שמדיניות נעשית ע"י שיחות בין נציגים – בין נציגים יהודים ובין נציגים של אומות העולם, וביחוד של בעלת המנדט בלבד – אלא ראינו את המשען לכל פעולה מדינית בגיוס כוחות ציבוריים והפעלתם הפוליטית.

בימים ההם לא היה אולי הבדל גדול למעשה בין התפיסה הזאת לבין התפיסה הקודמת

אולם עכשיו הוא גדול מאוד. כי עכשיו, יותר מאשר בכל זמן אחר, הדברים העומדים להכרעה אינם נוסחאות, כאשר היו לפני 25 שנה, אלא דברים ממשיים מאוד

גם הגורמים העומדים מאחורי שני הצדדים במערכה הזאת הם גורמים רבי אוֹן, וההתרוצצות שישנה עכשיו גם בדעת הקהל בעולם ובמזרח היא רבה, והמרחק בין הפתרון הציוני ובין הפתרון האנטי-ציוני אינו שוב המרחק שבין הסכמה לעליה של שלושת אלפים או 12 אלף יהודים לשנה, כפי שזה היה לפני 15 שנה. האובּיקט המשמש עכשיו נושא המריבה הוא עצם עתידה של הארץ: עליה יהודית גדולה, פיתוח הארץ בממדים גדולים, והקמת מדינה יהודית.

לרגל כל הדברים האלה, הרי הפרובלימה בדבר המיתוֹדים המדיניים והויכוח עליהם הם חיוניים ביותר. פתרון ציוני של שאלת ארץ-ישראל לא יתכן בלי גיוס העם היהודי ועזרת דעת הקהל ושליטי העולם: בכוחנו אנו בלבד לא נוכל לעשות זאת. אולם יש רק כוח אחד בלבד שבידו לשים לאֵל פתרון אנטיציוני, זהו הישוב העברי בארץ. אולם גם הוא יוכל לעשות זאת לא במלים ולא בהפגנות. בהלך-הרוח שלנו, בדריכות שלנו ובפּרוֹגנוֹזה שלנו, אנחנו צריכים להיות מוכנים לקראת שני הדברים גם יחד: לקראת פתרון ציוני גדול ומקיף ולקראת היאבקות נגד פתרון אנטיציוני. אנו חייבים לחתור לקראת פתרון ציוני מלא וגם להתכונן לביצועו השלם, ויש סיכויים לכך. יש גורמים יהודיים ובין-לאומיים המסייעים לכך. כמה מכשולים שהיו על דרך זו הוסרו. ואם כי אינני יכול להגיד את זאת בבטחון מוחלט, אבל לפי כל הסימנים שישנם, נדמה לנו כי גורם אחד חשוב שהיה מקודם אנטי-ציוני, הוא כרגע לפחות ניטראלי – וזהו הגורם של ברית המועצות. אבל אנו צריכים להיות מוכנים גם לקראת קבלת החלטה חדשה אנטי-ציונית. גם זה יתכן, ועלינו לראות גם את האפשרות הזאת, כי יש גורמים מסייעים גם לכך. כל אחת משתי האפשרויות דורשת הכנה אחרת, ובבת אחת ובזמן אחד. אנחנו צריכים להתכונן עם גמר המלחמה לקבלת המוני עולים, למפעלי בנין כבירים בארץ, ולקבלת אחריות ממלכתית על עצמנו. אנחנו חייבים באותו הזמן להתכונן למאבק כבד על זכותו של כל יהודי בודד לעלות לארץ, על פריצת הגיטו שהביא “הספר הלבן”.

*

ובתוך כל זה אנו מצוּוים על קשר אמיץ עם יהדות אירופה. עכשיו לא יהיה זה דבר קל ביותר. יש חשש שגם אחרי המלחמה לא יהיה העולם חפשי ופתוח לקראתנו, ואינני בטוח אם השליחים שלנו יוכלו לנסוע כאשר נסעו לפני המלחמה. מהנסיון יודעים אנו על ארצות שאליהן אי-אפשר לחדור. ויכול להיות שהרבה ארצות תהיינה עכשיו מסוג זה, ונצטרך לפלס לנו דרכים כדי לבוא לשם. על כל פנים הקשר שלנו עם שארית היהדות באירופה עלול להיות אחד הגורמים המכריעים הקובעים את הפתרון של שאלת ארץ-ישראל. הקשר הבלתי-אמצעי בין ארץ-ישראל, וביחוד בין ציבור הפועלים, ובין יהודי הארצות האלה, עידודם, הגברת רצונם לעלות, תביעתם ומלחמתם הפוליטית על ארץ-ישראל – עלולים להיות מהגורמים החשובים ביותר בהכרעה. ויש הכרח בהקמת גרעינים חלוציים ציוניים, נושאי הרעיון הציוני, רעיון היציאה והעליה לארץ.

אולם לא רק גיוס יהדות אירופה, העלולה לשמש גורם חשוב, אלא גם גיוסה מחדש של הציבוריות האנגלו-סכסית: ולא רק את דעת הקהל הלא-יהודי, אלא גם את היהדות שבאנגליה ובאמריקה, ואוסיף ואומר: גם את הציונות. את עיקר שליחותי באנגליה אני רואה בזה – לעשות את הציונים לציונים. במידה שיעלה הדבר בידי ובמידה שזה יהיה בכוחי, הרי אנסה על-ידי כך לעשות את היהדות באנגליה לכוח ציוני, כי בכוח היהדות להגדיל את כיבושנו בדעת הקהל האנגלי. ואם אגיע לאמריקה, אנסה לעשות אותו הדבר באמריקה, ושם אולי ביתר שאת מאשר באנגליה. דבר הימצאם של 300–400 אלף יהודים באנגליה זהו נכס ציוני כביר. פגישת היהודים האלה עם שכניהם, סַפרם את מעשה ארץ-ישראל, את המצב של היהדות באירופה, את ההתחייבויות הפוליטיות והמוסריות של אנגליה – לכל זה יש ערך רב, אם כי לגבי אנגליה קובעים גורמים אחרים. היהודים אינם קובעים את הצביון המדיני של אנגליה ביחס לשאלה הציונית, כי אנגליה היא אחד המעונינים הבלתי-אמצעיים בעניני ארץ-ישראל והמזרח הקרוב. באמריקה – המשקל של עמדת היהודים והכרעתם בדעת הקהל הוא הרבה יותר גדול, אולי מכריע, אם כי גם לאמריקה יש ענינים ויש לה שליחים בארצות האלה, שלעיניהם עומדים קודם-כל עניני המקום. ועניני המקום בעיראק הם – ידידוּת בין אמריקה והארץ הזאת: כן הדבר בסעודיה: רוצים לשמור על הידידות בין אמריקה והמלך אבן סעוד. אבל אין הם דברים הקובעים והחייבים לקבוע את עמדתה של אמריקה. ודבר הימצאו של קיבוץ יהודי בן 5 מיליונים ומעלה, המרוכזים בעמדות מפתח באמריקה, והיות הציבור הזה מגויס כולו מאחורי התביעה הציונית – עלול להיות גורם מכריע, בכל אופן אחד הגורמים המכריעים, בעמדתה של אמריקה. אינני צריך להגיד שעמדת אמריקה קובעת במידה רבה מאוד – אם כי לא רק היא לבדה – את עמדתה של אנגליה בעניננו. ולכן גם באמריקה אני רואה את נקודת המוצא של המערכה המדינית שלנו לא רק בשיחות שבין נציגים יהודים עם נציגים לא-יהודים, אלא בכיבוש התנועה הציונית לציונות, לציונות לוחמת, אמיצה, אחראית, ועל-ידי כיבוש הציונות לציונות – תיכבש היהדות לציונות. ואין לסמוך על זה שהיא כבר נכבשה פעם. צריך לעשות את זה מחדש.

בדרך זו של פעולה מדינית חייבת ללכת תנועתנו.

*

ועכשיו אשוב במלים אחדות לויכוח הראשון: איך להציג את התביעות שלנו. התכנית המדינית שלנו כוללת, כידוע, שלושה סעיפי תביעה. התביעה הראשונה: פתיחת שערי ארץ-ישראל לעליה. אנחנו מוכרחים להתחיל במערכה זו גם בטרם תיפול ההכרעה הפוליטית בכללה. גם אם נניח שמשום סיבות מוצדקות ונימוקים פוליטיים מספיקים יהיה צורך לדחות מעט את הפתרון הפוליטי של שאלת ארץ-ישראל, גם אז לא נוכל להשלים עם כך ששערי ארץ-ישראל ישָארו סגורים. זה מחייב אותנו לא רק לפעולה מדינית, אלא גם להתכוננות רבה, לפתוח דרכים מהמזרח והמערב לארץ ולהגביר את ההכרה בציבורי יהודים גדולים, שיש בידם לעזור לנו, שיגישו לנו את כל העזרה הדרושה לכך. אולם קודם כל דרושה מערכת פוליטית גדולה בעולם. כל תביעה מעכשיו, אפילו הדחוקה והחיונית ביותר, תהיה מלה ריקה, אם לא תהיה חלק של המערכה המדינית שלנו.

*

את המערכה המדינית על העליה אנו מצוּוים לעשות משני אספּקטים: לגופו של דבר, בלי קשר עם הפתרון הפוליטי הגדול, יען כי איננו יכולים לוותר אפילו על המעט שאפשר להכניס מחר ומחרתיים וכעבור חודש וכעבור חדשיים. אך זהו רק חלק של המערכה המדינית כולה. בלי מערכה מקיפה על הגורל המדיני של הארץ – המערכה הזאת מתרוקנת מתוכנה ונהפכת לענין של העלאת מספר קטן של יהודים (ויש גם לזה ערך רב), או לנוסחא ריקה. ולכן גם המערכה על עליה כרוכה בשאר שתי התביעות שלנו. התביעה השניה היא: שלטון הסוכנות היהודית (כלומר נציגות העם היהודי) על העליה ועל הפיתוח. באופן קונקרטי אנחנו מתכוננים לתבוע, שיתנו לנו את כל הזכויות הדרושות, להעלות בזמן הקרוב ביותר כמיליון יהודים מאירופה ומארצות המזרח, ולשם כך ימָסר לנו הזכיון הדרוש על תכנית פיתוח גדולה בארץ, אשר עיבדנו אותה בקויה הכלליים והיא עוד דורשת עיבוד בכמה פרטים. ביסודה מונחת תכנית השקאה גדולה של שלושה וחצי מיליון דונם קרקע לפחות ומפעל התישבותי בהיקף של 60–70 אלף יחידות משקיות חקלאיות בערך, ובהתאם לכך, פי חמשה או פי ששה בתי-אב, כלומר: ישוב של עוד 300 אלף בתי-אב בחרושת, במלאכה, בבנין, בעבודות ציבוריות, בים, במסחר וכו'.

*

אנחנו נתבע שימסרו לסוכנות קונצסיה כדוגמת השלטון של עמק טניסי, שנעשה בימי רוזבלט הראשונים. אמריקה היא, כידוע, ארץ פדרלית. לא לוושינגטון, אלא לכל מדינה – מבין ארבעים ושמונה המדינות שבה – נתונות הזכויות הסוברניות היסודיות. למדינה הפדרלית מסורות רק הזכויות המפורשות בקונסטיטוציה: כל שאר הזכויות – שייכות רק למדינה המקומית: ואין המדינה הפדרלית רשאית להתערב בענינים שהם מסמכותן של המדינות המקומיות. במצוקת הזמן, תחת לחץ המשבר החריף באמריקה שעמדה בפני פשיטת-רגל, הוקם בין שאר הדברים מפעל כביר על פני שטח, הגדול משטחה של אנגליה, המשתרע על שטחי מדינות אחדות, אשר במרכזו עומדת מדינת טניסי. מפעל זה נקרא בשם “שלטון עמק טניסי”, וניתנו לו זכויות כלכליות וממלכתיות לנצל את כל האוצרות הטבעיים ומקורות המים ולשנות את כל מערכת המשק. הוקמו מכונים כבירים לאצירת כוח חשמלי, הותקנו מערכות ענקיות של השקאה, נבנו בתי-חרושת שחוללו מהפכה כלכלית משקית בשטח גדול מאוד של אמריקה. גם בהיסטוריה של האימפּריה הבריטית ישנן דוגמאות שחברות שונות קיבלו זכיונות, שקוראים להם באנגלית בשם “צ’רטרים” – בהודו, ברודזיה ובמקומות אחרים. גם באנגליה וגם באמריקה ישנם, איפוא, פּרצדנטים לענין זה. יש פּרצדנט גם בארץ, – זכיונות ים המלח והחשמל, אם כי הללו מצומצמים בהיקפם.

אמנם ענין הסוכנות היהודית הוא ענין ללא פרצדנט. אילו לא היה קיים המנדט הארצישראלי והיו שואלים לפני 30 שנה אצל יוריסטים, אם תיתכן הקמת סוכנות יהודית בתור נציגות העם היהודי לגבי ארץ-ישראל ולגבי איזו ארץ אחרת – היו יכולים להוכיח באותות ומופתים, שהדבר הוא אבסורד, ושהוא עומד בסתירה לכל ההנחות והכללים המשפטיים בעולם. כי מה זה עם יהודי? – יהודי פולין, יהודי ליטה ויהודי ארצות אחרות. יהודי פולין הם נתיני ארצם, ולא יתכן שליהודי בפולין יהיה סטטוס בין-לאומי מיוחד. אפשר ויהיה לו סטטוס גרוע בתוך פולין, אבל לא יתכן שיהיה לו איזה שהוא סטטוס השונה בעולם מהסטטוס של כל נתין פולני אחר, ושיוכל להתערב בכלל בעניני מדינה אחרת. הוא הדין בנוגע ליהודי אמריקה. יהודי אמריקה בוַדאי היו מתקוממים נגד זה, קודם כל מפני שזה פוגע בתקנת מונרו, זה גם פוגע במעמדם כאזרחים שוים באמריקה. אבל המשפט איננו דבר שהוא קיים בכוח עצמו ושהוא נובע מתוך מושגים אבסולוטיים של השכל האוניברסלי, אלא זה יצור של מדיניות. והמדיניות הבין-לאומית יצרה דבר לא נוֹרמלי כזה, שלא היה כדוגמתו, ואשר הוא עד היום הזה יחידי במינו – הסוכנות היהודית, המורכבת מנציגות נתיני מדינות שונות, ויש לה איזו הוָיה מיוחדת וזכויות מיוחדות בנוגע לארץ-ישראל.

יתכן שהדבר שאנחנו עומדים עכשיו לדרוש: סמכות ממלכתית לסוכנות היהודית לארגן עליה ענקית ולבוא בדברים עם מדינות שונות – עם רומניה ועם בולגריה ועם תורכיה וכו' – על מתן ויזות לעולים, סידור המעבר שלהם, שכירת אניות ורכבות להסעתם, הסמכות לפתח את הארץ, להחזיק ברשותה את מקורות המים, לעשות מפעלים גדולים של עבודות ציבוריות, – יתכן, שדבר זה אין לו אולי דוגמא בהיסטוריה של המדיניות והכלכלה, אבל כמה אלמנטים ממנו יש להם דוגמא גם בארץ-ישראל עצמה וגם בארצות אחרות.

אבל גם הדבר הזה, כמו הדבר הראשון, לא יתכן ולא יקוּים ואין לו שחר בלי הדבר השלישי: קביעת ארץ-ישראל כמדינה יהודית. לא יתכן שימסרו לסוכנות היהודית סמכות ממלכתית להעלות מיליון יהודים ולעשות מפעלים בארץ שאָפיים ממלכתי. שלוש התביעות הללו הן, איפוא, כרוכות זו בזו, תלויות זו בזו, משלימות זו את זו, ואין האחת באה במקום השניה. זו יחידה אחת בעלת שלושה חלקים, וכל חלק הוא חלק אורגני שלא יתכן בלי האחרים.

*

ובכן, יש אומרים: ההחלטה להקים מיד מדינה יהודית – פירושה חלוקה: אחרים אומרים: הדרישה לסמכות כזו לסוכנות היהודית, להעלאת מיליון יהודים ופיתוח הארץ על פי תכנית גדולה – פירושה תקופת-מעבר. יתכן. יתכן שאלה, אשר אליהם נבוא בתביעות אלו, יענו לנו כך, אבל יתכן גם זאת – שלא נאמר לא מדינה יהודית ולא סמכות לסוכנות היהודית להעלות מיליון יהודים ולעשות מפעלי פיתוח גדולים, אשר את קויהם הכלליים עיבדנו, ואנו נסתפק בתביעת עליה יהודית סתם ובזה בלבד, ובכל זאת יאמרו לנו: עליה יהודית, אבל רק בחלק של הארץ – בשטח שבין רחובות ובין טנטורה, ולא במקום אחר, כשם שאמרו בנוגע להתישבות. וכך בכל דבר אחר שאנחנו נדרוש. אנחנו נגיד: המשך המנדט (יש כאלה שהם עוד אדוקים במנדט הישן) – ולנו יאָמר: כן, אבל מנדט עם בית-לאומי רק בשטח שבין רחובות ובין טנטורה. יתכן, איפוא, שיענו לנו כך גם על התביעות הגדולות שלנו ואז נדון בדבר. אבל עלינו להציג את כל שלוש התביעות גם יחד, כי כל תביעה אין לה טעם בלי השתים האחרות. אם נאמר סתם מדינה יהודית ולא נגיד לעולם שאנו עומדים עכשיו בפני פּרובלימה גדולה של עליה יהודית ולא נביא תכנית גדולה ומקפת של פיתוח בשביל מאות אלפים יהודים, הרי תהא זו מלה ריקה: והוא הדין להיפך: אם נאמר סתם עליה, בלי להגיד מדינה יהודית ומפעל פיתוח גדול – יכולים לפרש זאת בצורת עליה של “הספר הלבן”. ואלה הם שני היסודות של המדיניות שלנו:

א) את שלוש התביעות עלינו להציג במלוא כוחן והיקפן. עלינו להוכיח, כי “הספר הלבן” פסול גם כדוקומנט בין-לאומי, הוא מתנגד למנדט והוא נפסל על-ידי חבר-הלאומים. לכשיכירו כי תעודה זו פסולה היא וששאלת עלית היהודים לארץ-ישראל עומדת עכשיו בהיקף גדול, כתוצאה של המצב הקטסטרופלי של השרידים, ושהמעשה אשר עשינו בארץ נותן לנו את הבטחון למפעל פיתוח גדול בארץ-ישראל בכוחנו אנו, הרי זה יתן יסוד להכרה כי הגיעה השעה לכונן את ארץ-ישראל כמדינה יהודית.

ב) גיוס כוחות ציבוריים בעולם למערכה המדינית, כדי להביא לידי הכרעה ציונית מלאה, וגיוס כוחות ציבוריים בארץ-ישראל כדי לשים לאַל פתרון אנטי-ציוני.

*

ואינני יכול לסיים מבלי לומר מלים אחדות על הענינים הפנימיים – גם מפני חשיבותם לגופם וגם מפני חשיבותם לגבי המערכה המדינית. כי הדבר העיקרי הראשון הדרוש במערכה המדינית – זהו עמוד-שדרה. ואנחנו עם אשר עמוד-השדרה שלו נשבר במשך מאות שנים, והוא התחיל להתישר מחדש ביצירתו של ציבור פועלי ארץ-ישראל. בהסתדרות עלינו לדאוג לכך, שמה שאמרנו לפני חצי שנה לציבור הפועלים בארץ, לא תהא מלה ריקה. עלינו להפוך כל פסוק במצע שלנו לעובדה. ואני מעמיד את כל מה שדיברנו על שני פסוקים:

א) מסירות ונאמנות להצלת עם ישראל;

ב) הפעלת המוני פועלים ככוח חלוצי בהסתדרות, בישוב ובתנועה הציונית.

זו היתה תמצית הפרוגרמה שלנו לפועלי ארץ-ישראל במשבר הגדול ביותר שפרץ בתנועת הפועלים הארצישראלית, ועלינו לדאוג לכך שנקיים את שני הדברים היסודיים הללו.

מפלגתנו שנועדה וחייבת להיות המפלגה של פועלי ארץ-ישראל, היא כרגע מקוצצת, ולא פעילה דיה. אנחנו מטופלים בהרבה ענינים. יש לנו משקים, יש לנו ארגונים, יש לנו מוסדות, יש לנו דאגות קשות. ומרוב עצים כמעט שאיננו רואים את היער. אין אצלנו התנדבות מספיקה, ואם לא נגייס כוחות מתנדבים – ניכשל, נכשיל את ההסתדרות, ואני חושש שנכשיל את המערכה המדינית. אם כן, עלינו לעורר תנועת התגייסות לעבודת הציבור, להקמת ההסתדרות והמפלגה. אנו מצוּוים על פעולה תרבותית אינטנסיבית ומקיפה. ועלינו לקיים את ההתחייבות שלקחנו על עצמנו ולהקים את בית-המדרש ע"ש ב.כצנלסון. כי דרושים לנו עשרות ומאות מדריכים לנוער העובד ולאלפי הילדים הלומדים בבתי החינוך של ההסתדרות, וגם לאלה שעוד לא הגיעו לנוער העובד, – גם בשביל הילדים והנערים בבית-הספר הכללי. אנחנו לא קיבלנו ולא נקבל את תורת המוצא הפרולטרי ולא נוותר על שום ילד ונער יהודי.

ועוד דבר: עלינו לבנות מפלגה, אשר תקיף לפחות שליש מחברי ההסתדרות. הדבר הזה אינו בשמים. עלינו לחתור לקראת כך שתהיה מפלגת פועלי ארץ-ישראל בת 50 אלף חבר. כוחנו בהמוני פועלים אלה. כוחנו, ככוח ציוני ופועלי, הוא בהמונים. אנחנו מוכרחים להישען על המוני הפועלים במשק החקלאי ובחרושת ובנמל.

ולבסוף: למרות כל הכשלונות שהיו לנו בשטח זה, ולמרות כל הקשיים העומדים לפנינו – לא נסיח את דעתנו ולא נרַפה את רצוננו מאיחוד ציוני סוציאליסטי מקיף.

ואסיים במלה אישית. הוטל עלי ברגע זה לנסוע מהארץ, ואף פעם לא הייתי שרוי בפחד כזה ובדאגה קשה כזאת. זו הפעם הראשונה אני נוסע לזמן ידוע מארץ-ישראל אחרת מאשר ידעתיה במשך הרבה שנים. נעדר מתוכנו ב. כצנלסון, שהיה המוח והלב של תנועתנו. ואני מרגיש שעכשיו מוטל על כל אחד, – אני מכניס גם את עצמי בתוך כל אלה – להעמיד על עצמו קצת יותר אחריות, קצת יותר עומס כדי למלא במידה שאפשר את החלל שנוצר.