"האמינו באמונה שלמה, כי שום אדם אינו
צריך למסור את נפשו במחיר יותר זול.
האמינו באמונה שלמה, כי במקום שם
חוסר-דרך – שם דוקא הדרכים הנכונות.
הכל תלוי באמונה זו".
(מקס ברוד – “ההעזה הגדולה”).
לא בספרים הנחיל לנו בוסל ירושת רוחו – כי אם בחיים. לא במלים הריק לנו את שירת נפשו, כי אם בעבודה. האם צריך לעשות ספרים בכדי להיות משורר? האם מי שחורש מענית אדמה בזוג שורים שחורים לקראת השמש העולה, אינו שר שירת-נצח?
“המעדר מנגן” – אומרים בדגניה. מאימתי החילונו אנחנו לחשוב כך? מאימתי התחילו אצלנו לדבר על העבודה כעל שירה – האם לא דגניה, האם לא בוסל, האם לא גורדון, שיבדל לחיים?
“עבודה!” – בזה עדיין לא נאמר הכל. העבודה צריכה לשחרר ולגאול, היא צריכה לההפך מקללה לברכה, ממקור של מלחמה נצחת, של משטמה ושנאת אחים, למקור של אהבה, של אחוה אנושית.
“העבודה הגואלת!” – כך שר בוסל, בחייו, בעצם חייו, בעבודתו הנאמנה, מתוך מעוף של יצירה, מתוך עקשנות רבה ומסירת נפש.
דרך לא היתה עדיין – היא רק נצנצה בחזון, היא רק הבהיקה בשירת נפשם של שואפי-פדות אחדים מבחורי ישראל. מה שהיה מסביב, היה תוהו ובוהו, היה המשך של חיי-גלות, חיי ניצול על חשבון זרים, שיבת-ציון בלי קרקע ובלי שרשי יניקה. “גאולה” קראו לזה – וזו היתה מלת-פלסתר לרעיון הקדוש ביותר החבוי באוצר נשמתם של אדם ועם.
דגניה – היתה ראשונה לציון, חיים לאומיים וסוציאליים מבראשית; חיים של עבודה יוצרת מתוך שויון; חיים של עבודה משותפת מתוך עזרה הדדית, במקום מלחמה הדדית: מקודם הפרט, אח“כ המשפחה, אח”כ משפחת המשפחות – זוהי דגניה, חלומו של בוסל, זהו הגרעין הראשון לחברה החדשה.
מאויים גדולים לשחרור לאומי ואנושי הונחו ביסודה. מאבני-צדק נבנתה, מנפשם ודמם של חלוצי המהפכה בעם העברי, המהפכה אשר תבוא מבפנים, אשר אינה כופה הכרה ושלטון באש ובחרב, אשר אינה מטיפה תורה שבעל-פה, אלא מקיימה בגופה, מתחילה מעצמה, משנוי החיים של הפרט ומבנין דוגמת חיים בשביל אחרים.
בעמק הירדן הוקמה הבריקדה הראשונה למהפכה זו. במקום שרבים המכשולים, במקום שהכל נלחם בעובד, הכל נגד, במקום שאיש-הצפון מתאבק תמיד עם כחות איתנים, עם טבע אכזרי, עם אקלים זר – את המקום הזה בחרו להם לכור מבחן. כאן נוצרה הקבוצה הראשונה, העובדת אצל עצמה ועל אחריות עצמה, על אדמת הלאום. ממנה מתחילה המסורת החקלאית של העובד העברי בארץ-ישראל.
“קבוצה!” – גם בזה עדיין לא נאמר הכל. בוסל נפח בה נשמת חיים, הרים אותה למדרגת יצירה אנושית. הקבוצה בתור תא העם, העם בתור תא משפחת אנוש הגדולה, שהכל עובדים בה והכל שוים בה. הקבוצה אשר תקים יחוסים אנושיים צודקים בין אדם לאדם, שתחנך דור עבודה מנעוריו, שתקשר אותנו שוב בקשר בלתי אמצעי עם האדמה, שתחזיר אותנו אל מקורות היניקה הראשונים של כלכלה ותרבות לאומית.
כך ראה אותה בוסל. כך רצה בה. כך העיז להאמין בה. וכשדבר בה, הבהיקו דבריו כברק מחרשה בלהט צהרים. קול ענות גבורה היה בהם, קול רצון היצירה מלא בטחון ואמונה. והם חרשו את הלבבות, הם לא נתנו לעשבים הרעים של הספק והיאוש להכות שרשים עמוקים.
מי יעיז למנות כאן את הכשלונות? – מה הם כשלונות לגבי נסיון של מפעל ענקי לשם מהפכה לאומית ואנושית בעם?
______________
דרך לא היתה עדיין אז – והיא איננה גם עכשיו. עמוס סבל-ירושה של חיי-גלות, רחוק מהעבודה, מהטבע ומיצירה, בא העובד העברי להפוך את הקערה על פיה, לשדד את מערכות החיים של העם העברי. בערבה נטל עליו לסלול לו דרך – והוא סולל, והוא עדיין תועה ומחפש. בנפשו מצא אותה – בחיים היא עדיין לוטה ערפל. רק הרעיון הוא אור לנתיבותיו, רק משא-הנפש הגדול של בוסל מקיל לו את מלחמתו הקשה בדרך העבודה, בדרך אל העבודה.
בוסל – זהו לשון רבים, זהו שם כולל, תנועה, מפלגה, זוהי נשמת הצבור העובד.
אין אנו מזכירים אותו כמזכירי נשמות, אין אנו מציגים לו ציוני קברים. רוח חיה הוא בתנועתנו, בתנועת רבבות מצעירי ישראל, אשר על שכמם הוטל התפקיד הגדול לסלול בגופם ובנפשם את דרך החופש והשחרור לעם.
לא בין ההולכים לבלי שוב נחשב לנו בוסל. קברי דגניה – שדות-חיים הם, אשר מהם נזונה רוח ההתקוממות הקדושה בעמנו, רוח החלוציות הבונה ומסירות הנפש, המכוונת את צעדיהם של אלפי צעירים בישראל אל נתיבות חיים חדשים.
(הפוה״צ השנה ה-13 גליון 38–39, תר״פ)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.