שעת בין הערביים. בקצה שדרת הערמונים הארוכה שעל שפת “אגם ארבע קריות-יערים”, הרחק משאון הקונגרס והמונו, במקום שרק טַיָלים מעטים מגיעים לשם, ובאין חוצץ ומפריע משתרע לו מקוה-המים הרחב, הנוצץ והשוקט, משובץ בתוך נוף הפלאים של ירק, הרים ואדמומית, ובצל התפאורה הנשגבה של “פילאטוס” ההר, על צוקיו ושיאיו הנישאים – יושב רופין לבדו על הספסל, עטוף נהרה כולו, נהרת המקום והשעה ונהרת היום הגדול, אשר רק לפני שעות מעטות הוא סיים אותו שם, מעבר השני של האגם, על במת הקונגרס, שאת ניצוציו הוא ממשיך כנראה כאן ביחידות.
זה היה במוצאי אותו יום, שבו הרצה רופין את הרצאתו המסַכמת לעשרים וחמש שנות ההתישבות בארץ; זו ההרצאה, אשר כדרכו של רופין היתה ממעטת דברים ומרבה מספרים, שלא היה בה לא כחל ולא שרק של מליצה, לא מעלות ולא מורדות של פתוס, שכולה דיסקריפטיבית, בנויה על צירופי עובדות ומעשים, על מאזנים, על מידות ומשקלות – ואף-על-פי-כן נתלוה אליה הפעם נעימה מיוחדת במינה, חגיגית ומריעה, אשר הפכה מספרים יבשים לחרוזי שיר ומכניקה משקית למשק כנפי-רננים.
היה זה יום גדול לקונגרס, לציונות, לרופין עצמו; זה היה חג היובל שלו. לא יובל העלילה. הוא עמד על הבמה גא וזקוף כלוחם ששב מנצח משדה המערכה, “עם המגן” כפי שהוא המשיל אז מן באם האשפרטאית המצוה לבנה – כבן אשפרטא, אשר קיים את מצות אמו. והוא העביר לפנינו את המלקוח ואת השלל, את השבי ואת הכיבושים של המערכה הגדולה והקשה הזאת במשך עשרים וחמש שנים: נקודות ישוב עובד שצמחו מן השממה, משממת הארץ ומשממת העם, צורות ישוב שיצאו שלמות ומחושלות מן האש-התופפת שהקיפה אותן; צורות משק שהוכיחו את קיומן על אף הלעג והשנינה של “מומחים” ו“אנשי המעשה” ציונים ובלתי ציונים; בקורת, שהמציאות הכתה אותה שוק על ירך; מאזנים עם רוָחים הגונים; כוחות קליטה שצמחו, רחבו והתפתחו מתוך המפעל הפורה והמפרה; יבולים שהועלו; פרות כבדות עטינים השופעות חלב; תרנגולות רבות תנובה. שלל רב, רתוק בשלשלאות של עובדות מוכיחות ומספרים מחכימים.
נצחה השיטה, זו שנאצו אותה תמיד, נצחה האסטרטגיה ההתישבותית שרופין היה המתחיל בה, פילס את נתיבה בהכרת הציונות כמו על אדמת א"י, ליווה אותה במעשה ובעצה, באהבה ובמסירות במשך חצי יובל שנים, דרך היאבקות קשה עם גורמים ממרים מבחוץ ומבפנים, עם כוחות אוביקטיביים כמו עם סוביקטיביים, עם האויליות של דילטנטיים כלכלים, שיודעים תמיד “יותר טוב”, עם הבקורת הקלוקלת, עם התעללות זדונית לעיתים – כבשה לה את נצחונה.
אותן הרגלים, שאצו תמיד לעזוב את אולם הקונגרס משהתחילו לדון בדברים של “מה בכך”, אין בהן לא סנסציות ולא “מעוף” מילולי ממריא שחקים, שזוחלים על גבי הקרקע, שהם קטנים, כביכול, ועמוסים עול כבד של חובות ואחריות – נחו הפעם בשלום על מושבן. שקט היה באולם, קשב רב ומתוח, תמהון והשתאות. והדברים התדפקו על הלבבות בכוח הוכחה עצום והשליטו את ההכרה, שאין זה חשבון העבר בלבד, שכאן בפרשה זו כבשונם של הציונות ומפעלה, שכאן הודאי שלה והאמונה בעתידה. ומי שידע כיצד נוצרה פרשה זו, באיזו מסיבות היא נוצרה ובאיזה קושי ויסורים נסללה דרכה במבוכת הימים והזמנים של קורות הציונות במחצית יובל-השנים האחרונה, אי אפשר לו שלא יעלה בזכרונו אותה שעת בראשית של רופין, אף היא שעה גדולה ומחוללת תקופה, כאשר על במת הקונגרס הציוני הי“א בוינה עמד האיש הזה והכריע את כף המאזנים בויכוח הממושך והיגע בין דורשי “התנאים” ודורשי “המעשים”, כאשר גירש (לכל הפחות להלכה ובצורה מושאלת) מן העזָרָה הציונית את השולחנים ומוכרי היונים, את מבקשי ה”מסחריות" העֲקָרה, את אלו שאמרו להעתיק את נסיונות הפרקמטיא הפרטית שלהם ואת הלך-רוחם העסקי אל פרובלימות ההתישבות בא"י.
“בראשית היתה הפעולה – ושם הפעולה: כנרת” – היתה אז הסיסמא של רופין, ובה הוא חינך וקידש את אנשי “ראש הגשר” הראשון, שעתיד היה להוביל לקראת הלידה השניה של הצינות לאחר מותו של הרצל. עתה הוא חינך וקידש את “ראש הגשר” השני – בין שני אלו נטוי הגשר עצמו, עשוי קשתות, קשתות, עמודים, עמודים, קורות, קורות, אשר כוחהעומס שלהם עבר כבר את תקופת הנסיון ואפשר לומר בבטחה: כאן היא הדרך הבטוחה לעבור גאולים!
וכשסיים רופין את הרצאתו במלים: “סיפוק מיוחד הוא בשבילכם, שהנכם עומדים זה שנים בראש הציונות, שזכיתם לשעה זו” – אמרנו כולנו בלבנו: מלבד ה“שליחים למסתופפים והצירים לאסופים” של תנועת הפועלים העברית שיושבת כאן, מלבד הד"ר יעקב טהון, חברו של רופין ושופו לעבודה זו, ומלבד עוד בודדים מבין השכבות הציונות האחרות, מעטים כאן באולם האנשים אשר לוו את המפעל הזה בהוקרה ובהודאה שלמה, אתה האיש, אתה רופין! וסיפוק גדול הוא לנו שזכית לכך יחד עמנו.
עתה במוצאי היום הגדול הזה, הוא יושב כאן יחידי על הספסל, צופה לתוך השלוה בחוגגת ומתיחד עם מחשבתו. האם שָלֵו הוא? פרק אחד נשלם, ואנו עומדים רק בראשית הדרך; מחר מתחיל הפרק בשני, ההמשך. והדרך עתה לא נעשתה קלה יותר משהיתה עד היום, המכשולים לא נתמעטו – והתפקידים גדלו ורבו ונעשו כבדים יותר. האם מנחש הוא ב“פילאטוס” אשר נכחו: תלול ונישא הוא, יש לעמול הרבה עד שמגיעים לשיאו – אך להגיע אפשר…
נפלא הדבר כיצד בא אלינו, דרכו היתה שונה לגמרי מדרכם של כל באישים בעלי שיעור הקומה, שהקימו לנו התנועה הציונית. לא נואם, לא מנהיג, לא איש-מדינה, הוא לא בא מן הרומנטיקה, לא מן המסורת, לא מן התרבות העברית, על עריסתו הציונית לא עמדו מאפו ומאנה, ושירת הלוי: “שם השכינה שכנה לך – והיוצרך פתח מול שערי שחק שעריך” לא רמזה לו בקסמיה ובגעגועיה העמוקים, הוא לא בא מן האגדה; מן ההגות והעלילה בא. מן ההלכה מן המחקר האנטרופולוגי, הכלכלי והסוציולוגי, מן המספרים הסטטיסטיים והבחינה החברתית.
הסוציולוגיה של היהודים בגולה – זו נול האריגה של פנלופה שעליה אורג הגורל היהודי את אריג-הרמיה שלו; ביום הוא אורג ובלילה הוא מתיר שוב את הארוג – ממרחקים חותר הגואל לביתו, ורק עם בואו יבוא קץ למשחק טרגי זה של הגורל הכבד והכוזב. כל סוציולוגיה יהודית אמיתית, שאינה מסלפת את העובדות במכוון ואינה מעקמת את המסקנות בזדון, מוכרחה להביא אל הציוניות. באשר כל מוצא אחר בדוי הוא וחסר תועלת. לפיכך היה ספרו של רופין “היהודים בזמן הזה” המסד המדעי הראשון, שנבנתה תחת חזון הציונות הממריא שנסך בו כוח כובד וחיבר אותו עם המציאות היהודית, הכניס בכלל את ידיעת המציאות היהודית לתוך תחום האורינטציה שלו. במלחמת הציונות עם תנועת ההתבוללות בישראל, היה זה הנשק החזק והקולע ביותר למטרה, באשר שירה וחזון היוו גם למתבוללים, היתה להם גם פובליציסטיקה ופילוסופיה בעלת רמה גבוהה – סוציולוגיה לא היתה להם. הכרת הקשר ההדדי של חיי היהודים, ושאלת קיום היהודים, לא כמסכת עיונית מופשטת, אלא כסיכום של עובדות חיים ומציאות – מזה התעלמו כל הימים.
היֶדַע והידיעה, ההתבוננות ושיקול הדעת, המוח המתכן והמחשב את חשבון העולם מן הגלוי אל הנעלם, מן הקרוב אל הרחוק, מן ההווה אל הבאות – באלה בא רופין אל הציונות; את אלה הטיל על כף המאזנים של הפרובלימטיקה הציונית. באלה בא גם לא"י, ובהם פרץ נתיבות לקראת המציאות היהודית החדשה. הספרים והמדע לא היו אצלו מעולם תורה לשמה; הם היו בעיקר תוכנות של אורינטציה לשם הפעולה המגשימה. “בראשית היתה הפעולה” – אך כדי לפעול ולבנות באופן תכליתי צריך לדעת כיצד ואיך, צריך ללמוד כיצד ואיך, צריך ללמוד את האסטרטגיה של הבנין, לדעת היכן החזית המרכזית שיש לבצרה ביותר, וצריך שתהיה אַמַת-מדה נאמנה ביד למען יהיה הדבר שאנו עושים בר-קיימא.
בציונות לא ידעו אז מה לעשות ואיך לעשות, וגם בא“י לא ידעו. היה תוהו ובוהו גדול גם שם וגם פה. שם תקופה של בין הזמנים, בין מות הרצל לבין המלחמה העולמית. תקופה של אפיגוניות, של רצון להבריק במדיניות גדולה, ללא כשרון וללא יכולת. כסף לא היה, ולא היתה גם ההכרה שאיננו, שחסר דבר-מה, זו היתה ציונות שאינה יודעת לשאול, לא ידעה את ערך הזמן במעשה הציוני ולא ידעה את ערך המעשה עצמו. רופין פתח לה: “הזמן קצר יותר מדי והמטרה דוחקת, כל המיליונים אשר יאספו אחרי כן לא יתקנו את אשר אנו מפסידים ע”י חוסר המעשה בא”י כיום“. וגם פה, בא”י, תקופה של בין הזמנים: הברון רוטשילד עמד מלדת; לתנועת חובבי ציון לא היתה בכלל ברכת שדים ורחם – ומה שילדו עד אז הספיק להתישן ולהתנוון מהר. ישוב יהודי חקלאי, שאינו יהודי ואף חקלאי איננו אלא במידה מעטה, מלחמת כיבוש העבודה, הסתובבה בתוך המעגל המכושף שלה, לאין מוצא ופתרון. אף כאן פתח רופין: כנרת, דגניה, מכשירי-התישבות חדשים, הוא פתח גם ליצירה העירונית היהודית. בלעדיו לא היתה תל-אביב מתיסדת אז; בשכבו על ערש דוי, חולה בטיפוס, בחום גבוה, הבין בכל זאת את ערך היצירה העירונית היהודית החדשה הזאת, לא בשביל להמציא מנוחה נעימה לבעלי “אחוזת בית”, אלא בשביל עתידו של העם היהודי – הוא נתן אז את הדחיפה המכרעת להגשמתה.
הוא ידע מה לעשות, תמיד ידע לומר דבר מתוך דבר. הוא הורה מה לעשות. בחקלאות ובחרושת, בארגון כלכלי ובפיננסים. הוא גם השכיל מכל מתלמדיו, כל רעיון טוב, כל דחיפה פוריה, מצאו אצלו תמיד אחיזה וסיוע. הוא, שהנהו לכאורה רציונליסטן כולו, איש המספרים והחשבון, ידע ויודע תמיד להעריך גם כוחות נפשיים, אמוציונליים, במערכת הבנין שלנו. הוא היה הראשון במנהיגי הציונות, אשר הבין את ערכה החלוצי והחברתי של התנועה הקבוצתית, שהחשיב וחייב את כוח היצירה הריאלי של תנועת הפועלים העברית, שראה בה את המשען הנאמן והעיקרי במעשה ההגשמה הציונית. לעתים קרובות מאד נעלם הדיסטנץ, שהוא תחם לעצמו, ונמוג השריון של איש המקצוע והמדע, הקוים הקפדניים של ארשת פניו, שכולם אומרים דיוק וכובד ראש, מתרככים, העינים ניצתות וגלי נפש עולים ושוקקים. הוא נעשה אפילו סנטימנטלי לפעמים.
את המדיניות אין הוא חושב למקצוע שלו – אך כשהשעה צריכה לכך הוא גם איש מדיני מצוין. פרק ימי המלחמה, לא ישָכח. הכל עמד להחרב. הארץ סגורה והופקרה לשרירות לב של משטר צבאי תורכי-גרמני אכזרי. הארץ רעבה. הארץ נאנקת תחת שוט הנגישות, המאסרים והגירושים. רופין עצמו מוגלה לקושטא. והשעה איננה שעת בנין, אלא שעת שמירת הקיים, מי יציל? בתוך הגירוש בקושטא התיצב רופין על המשמר הזה, על המשמר הכלכלי ועל המשמר המדיני של הישוב והציוניות. קשרי-הדרך של המלחמה ההרסנית, שמשו בידיו קשרים לקיים את הישוב הנתון במצור ובמצוק, לכלכלו, ולהצילו ע“י אינטרונציה מדינית מחורבן הנפש והרכוש. זה היה בודאי המשבר הקשה ביותר שעבר על הישוב היהודי בא”י מאחרי המשטר של אל-פריך, ומשרתו של רופין בקושטא בימים ההם היתה בודאי המשמרת הקשה והאחראית ביותר, שעמד בה מנהיג ציוני באיזה מקום ובאיזה זמן שהם.
*
ערפילים ניתלו על צוקיו העליונים של ה“פילאטוס”. ירדו הדמדומים. אורות לוצרן הועלו בשפע רב. רופין יושב עדיין על ספסלו ועיניו צמודות לנוף. וכשאני מסתכל בו מן הצד, באין רואה, אני משיח ללתומי את החרוז של ביאליק, על “ממעטי דברים ומרבי תפארת”, ההולם כה יפה את האיש היקר הזה. היום הוא סיכם פרק גדול בעלילת חייו, מחר מתחיל ההמשך.
האם לגשת אליו, להיראות לפניו, לברכו ב“ערבא טבא” ולומר לו משהו על גדולת היום הזה, על ערכו בשבילנו?
בעוד מספר ימים הוא מפליג מכאן. לאמריקה הדרומית. בים היהודי הרחב ישנן עוד תעלומות שהוא עוד לא חשף אותן. פנים אל פנים הוא מוכרח לראות את היהודים אשר על דרכיהם הוא תוהה ואת הליכותיהם הוא חוקר. מלבד זה: תפקידים גדולים, מאיצים: שאלת יהודי גרמניה – היא שאלה טראגית גם מבחוץ לקשר עם א“י. דרושה עזרה מהירה. א”י עצמה אינה מסוגלת לתת פתרון כה מהיר ודחוף. אפשר שיש עוד איזה שביל צדדי? הוא מנחש, כנראה, כבר עתה, את אשר הוא עתיד להביא משם. אין דרכים רבות להצלת ישראל. והדרך האחת שישנה – כמה צרה היא וקשה.
עננה עלתה על פניו.
*
רופין בן ששים? – הוא האנטרופולוג, יודע ודאי ששנים בכלל, זה ענין מופשט למדי. בכל אופן ענין יחסי. העיקר הם הכוחות הויטַלים. אצל רופין הם שופעים ומתחדשים. כה לחי!
(הפוה״צ, שנת ה-29, גליון 18, תרצ״ו)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.