בשבעת הפרקים של “הצפיה לקפיטלים” (הפותחים את הספר “בדרך”) שנדפסו על דפי הפועל הצעיר לפני עשרים שנה, נתן וילקנסקי את הפרוגנוזה הכלכלית המדינית הראשונה של הציונות והגדיר את ראשי ההלכות בתורת ההתישבות, הקיימות ועומדות עד היום ומשמשות ברובן קו ומשקולת בדרכה של תנועת העבודה בא"י.
זאת היתה שעה של חילוף משמרות בתנועה. כוח הכובד החדש אשר הוצק לתוך הציונות בשנות ההתערות הראשונות של העליה השניה, התחיל להתגלות כנקודת-מפנה מכרעת, העתידה להכריע את חותמה על דרכי מחשבתה ועל מערכת מעשיה של תנועת השחרור העברית. מה שהיה מקודם רק קומפלכס רעיוני, המתבלט עדיין מחוץ לתחומי המציאות, התחיל מסתמן בקוים הריאליים של ראשית ההגשמה. על אדמת ארץ ישראל קמו וצמחו המון שאלות חדשות, שאלות אשר לא ידעון ואשר לא שערון, לא פינסקר ב“אוטואמניציפציה”, לא הרצל ב"מדינת היהודים,, ואף לא הספרות הפובליציסטית הרחבה המצוינה, שנוצרה על ברכי “חובבי ציון” ברוסיה, שראשי מדבריה היו לילינבלום ואחד העם. השאלה המכרעת והנוקבת לא היתה עוד, מי אנחנו ומה אנחנו, מה הם פסקי הטעמים של הצו הלאומיי וכותרות התגין של היעוד ההיסטורי – אלא איך הופכים את המבוקש והמאווה למוחזק וקיים, את האגדה הציונית להלכה, ואת ההלכה למעשה? השאלה לא היתה איך בונים מושבה, אחת או שתים או חמש, ולא איך מסדרים עסקים מכניסים בפלשתינא, אלא איך בונים ארץ, איך מקימים מולדת, איך יוצרים כלכלה לאומית, איך מלבישים צורות חיים קבועות וקיימות, את זה אשר בשפת ההפשטה הוא נקרא בשם “חרות” או “גאולה”, או “תחיה”, או באחד הכינויים האחרים, המשיחים רק את כמיהת הלב ואת משא הנפש, בלי לתת שום מראה מקום איך להפכם למציאות. ואיך עושה את כל המלאכה הגדולה והכבדה הזאת עם-לא-עם, אשר ארצו עֶדנה לא ארצו, המפוזר והמפורד על חמשת חלקי תבל, המנותק מכל מסורת של חיים מדינים מסודרים, אשר שכח בשנות גלותו המרובות את מראֶהָ ואת טעמה של האדמה והסתגל לתלישות רוחנית ולפרזיטיות חומרית?
בשתי הדרכים שניסתה תנועת העבודה הא“י לתת תשובה על השאלות הללו: בפילוס נתיבות עצמיות על שדה ההגשמה הבלתי אמצעי ובבירור רעיוני של דרכיה ואופניה של ההגשמה מתוך המציאות הא”י ונסיונותיה – נמצאו לה שני מלוים מדריכים נאמנים, וילקנסקי ורופי, אשר, אחד בתוך המחנה והשני קרוב לו מבחוץ, עומדים זה יותר מעשרים שנה בשירות היסטורי לציונות ולתנועת העבודה, בחיפושיה ובכיבושיה בהגדרת תוכנו הפרינציפיוני והמעשי ובנטית הקו להגשמתו.
בשדה הנסיון המקצועי ובשדה הנסיון המחשבתי גם יחד היה וילקנסקי תמד מראשי המדברים. לתוך הפובליציסטיקה החדשה, אשר נוצרה ע“י תנועת העבודה הא”י, הוא הכניס עמו לא רק כשרון של סופר בעל איכות עליונה, אלא גם מיתודים חדשים בבירור שאלות, מבוססים על ידיעה סוציולוגית וכלכלית עשירה ועל נסיונות מקצועיים בשדה, במעבדה. בפובליציסטיקה כזאת לא ידעה הלשון העברית לפני כן. היתה פובליציסטיקה של אחד העם, בעלת התחושה ההיסטורית הגדולה, נשגבה בביוטיה, חותכת ומעמיקה, אבל היא לא יצאה מתוך תחומי הפילוסופיה הלאומית. ולפרובלימות הישוביות נכנס אחה"ע מתוך פיקחות של איש המעשה, אבל בלי כל הכשרה מקצועית. לפיכך ראה בבקורת הישוב שלו רק את תוצאות הרקבון בעלים ולא את עצם הרקבון בשרשים, ולפיכך הוא השלים עם הישוב הנמצא, על צורותיו המסורסות וקלקלותיו, ודאגתו לתקנתו התבטאה בעיקר בבקשת פאַליאטיבים ובהעלאת טלאים על עקרון ועל קוסטינא וכו'. בקורת היסוודות, שיש בה משום שינוי ערכין וקביעת ערכין בדרכי ההתישבות, לא היתה בפובליציסטיקה העברית והציונית לפי וילקנסקי.
עם היותה מדעית ומדויקת ומטפלת על פי רוב בפרובלימות המסתכמות בטבלאות ובציורים גראַפיים, היא לא היתה מעולם סכימטית ויבשה. אדרבא, היא מתנוססת בשלל צבעים של לשון המראות ובריתמוס הולם של דברי שירה. ואם בין כובשי העבודה הראשונים היתה מהלכת מימרא: “המעדר מנגן”, הרחי קצב הנגינה הזאת נמצא ביותר במקום שתורת המחרשה והמעדר מצאה בראשונה את הגדרתה המיתודולוגית ואת ביטויה הישובי. הפובליציסטיקה הזאת, היתה והנה בבחינת ארכיטקטורה, בין אם היא מטפלת בפרובלימות כלליות ובין בפרובלימות מקצועיות. היא בעלת ממדים גדולים, רוויה, שופעת תמיד ובוקעת ועולה לפרקים כקתרדלה גוטית, עם קשתות וחצים ועם חלונות צבעונים.
אולם, אם מפאת צורתה אפשר למצוא לדרך כתיבה מדעית פובליליציסטית זו דוגמאות אצל סופרים ואנשי מדע מעולים בספרות האירופית, הרי מפאת תוכנה לא היתה לה דוגמה, לא אצלנו ואצל אומות העולם. כאן לא היה בהחלט ממי ללמוד ואת מי לחקות, כאן לא היה אפילו חומר צבור מראש, שדי רק בכשרון של בנאי למען צרף ממנו בנין. כאן היה הכרח לרדת לתוך מכרות, לעקור את אבני השתייה ממקור גידולן ולהתאימן לתפקידן המיוחד, כשם שעשו זאת אדריכלים קדומים. כי שאלת ההתישבות שלנו בא"י, לא היתה ואיננה פרובלימה מקצועית-טכנית בלבד. התנאים האוביקטיביים, שבהם היא נוצרת והתנאים הסוביקטיביים של יוצריה, שונים תכלית שנוי מכל החזיונות הידועים לנו עד כה בתולדות ההתישבות בעולם. אחרת היא נקודה מוצאה ואחרת מטרתה ואחרים האמצעים העומדים לרשותה. היא איננה פלישה קולוניזציונית לשם כיבוש ורווחים והיא איננה מפלסת ואינה יכולה לפלס לה את דרכה הפוליטית בתותחים, אשר מפני קול רעמם בלבד נסו שבטי אמריקה ואוסטרליה ואפריקה הדרומית כמפני מוסר שדי. והארץ אשר אנו שבים אליה אינה בעלת מרחבים בלתי מוגבלים ואדמתה אינה אדמת בראשית ואנשינו אינם נושאי מסורת של עבודה חקלאית וישוב ארצות מדורות. לפיכך, מן הנסיונות שנאספו על שדה זה במקומות אחרים, אפשר לנו להינות רק במידה מעטה, ורק באותו החלק “השוה לכל נפש” והנוגע לפרט זה או אחר במערכת השאלות. המערכה כולה היא מעין מעשה בראשית גם בסוציאולוגיה וגם בתולדות ההתישבות העולמית. הפרטים בפרובלימות ההתישבות שלנו הם תמיד חלקים בלתי נפרדים מהקונצפציה השלמה והם מעורים בכל צומת השאלות המזדקרות לפנינו בדרך הבנין. לפיכך ששאלת מחזור הזרעים מקבלת גם ערך פוליטי, ושאלות כגון הרמת יבולים, יחידת השטח, השוק לחלב וכדומה, טבועים בקוים המונומנטליים של גורל האומה.
באוסף פרי ראשון של עבודתו הפובליציסטית של וילקנסקי, ב“דרך” ו“מדות” ובנוספות שֶשָת עליהם אח,כ, הננו מוצאים ניתוח מפורט של פרובלימות אשר נתעוררו על דרכי הציונות וההתישבות במשך שתי עשרות השנים האחרונות מתוך בקורת פוליטית ומתוך פרוגנוזה מדעית ופרספקטיבה היסטורית. ב“ציפיה לקפיטלים” מלפני עשרים שנה, הועמדו כבר במעגל האור שאלות-שתיה של המפעל הציוני, כשאלות מאיצות ובוערות, אשר לא ידענו להעריך את מלוא ערכן בשעתן, והן נהפכו לנו היום לפרובלימות גורל קשות, כמעט טרגיות. שאלת הקרקע, שאלת תפקידה של הקרן הקיימת לישראל, הורמה כאן ראשונה לא רק כתנאי ראשון לחיים כלכליים ולכלכלה לאומית, אלא כאוביקט, שבו כרוכה כל הויתנו המדינית בארץ, ואשר למרות הכתוב המפורש, “הארץ לעולם עומדת”, הוא מקבל בתנאים האוביקטיביים של ארץ ישראל, כמעט סגולה של נכסים ניידים, אשר היום ישנם ומחר הם עלולים להתחמק, מידינו ללא שוב. אף אותה החזית הקשה והמסובכת שאנו נתונים בה היום, משתקפת כבר בדפים אלו באספקלריה בהירה: “אנחנו מוכרחים להתפשר עם הרעיון, כי לא נהיה אדוני הארץ היחידים. אבל העם השליט, השליט אמנם לא בחרבו ובקשתו, אלא בהמוניו העובדים את אדמתו, אינו דומם אלא חי, גדל ומתרבה במנין ונכסי התרבות, והוא גדול וחזק גם במצבו הקיים. אמנם גם הוא מפוזר ומפורד וזרים מושלים בו, אבל בכל מקום מושבותיו מחובר הוא אל הקרקע ומדבר בשפה אחת, ויש לו המון עובד קרקע, וחי באותו שמש מזרח ורוחותיו, וצרכיו מעטים ורוח יש לו גם לרכוש אוצרות הקולטורה האירופית; וגם בחיי עם זה התראו נצני התחיה וההתעוררות השאיפה לפריקת העול. אנו חפצים לראות בהתעוררות זו תחיה מדומה. אולי; אולם לקבוע מסמרות בהנחה זו איננו יכולים. מי שלועג לתחית עם מפני שמעטים הם שהרימו את הדגל, לועג קודם לתחית עצמנו. גם אנו מעטים ודלים.” הדברים האלה לא נכתבו אחרי מאורעות אב של שנת תרפ“ט, כי אם שמונה שנים כמעט לפני הכיבוש הבריטי והם לא נכתבו בקשר עם איזו אכזבה פוליטית חיצונית, אלא מתוך צפית מערכת הגורמים אשר נכחם ובתוכם אנו מוכרחים לכוון את מעגלותינו ואת מעשינו ואשר על פיהם עלינו לבחון מהו העיקר ומהו הטפל, מה המוקדם ומה המאוחר, למען נוכל, למרות כל המכשולים והמעצורים האוביקטיביים, לבצר את עמותינו ולבצע את מפעלנו. מכאן התביעה ל”קיצור החזית", כדי להשגב קודם כל בעמדות החיוניות, אשר יכולות להשמט; מכאן תורת “צפיפות האוכלוסין” כמגמה יסודית לכל מפעלנו הישובי, מכאן הגבלת שטח כריגולטור עיקרי בדרכי ההתישבות וכו' וכו'.
עבודתו המקצועית והפובליציסטית של וילקינסקי לא היתה מעולם עבודה קבינטית, היא לא פורסה מבחוץ ולמעלה, אלא צמחה וגדלה בתוך תנועת העבודה, היתה עמה, התלבטה בשאולותיה ולחמה את מלחמותיה. אותה מלחמה, הנמשכת עדיין היום בחריפות רבה בין התפיסה הקונסטרוקטיבית של הציונות ושל מפעלה המדיני והישובי ובין התיאולוגית המופשטת וההזיה הפוליטית, נעוצה כבר בראשית צמיחתה והתפתחותה של תנועת העבודה בא“י. עוד לא היו מאחורינו עשרים השנים הללו, על כיבושיהן וכשלונותיהן, על תקוותיהן ואכזבותיהן, על האבקותן הקשה והמשברים המרובים; עוד לא היתה אנגליה בארץ ולא היתה הכרזת בלפור וגם לא גזרות פספילד – אבל המלחמה היתה נטושה כבר לאורך כל החזית בציונות ובישו. הריביזיוניזם לא לבש עדיין צורה גרוסטקית כמו היום, אבל הוא כבר היה בפוטנציה. כבר אז היו רבים המתגנבים אל ירושתו של הרצל, המזייפים את צַוָאתו, מקדשים את חוסר המעשה כצדקה וכתבונה מדינית עמוקה. נוכח המחשבה הקונסטרוקטיבית של תנועת העבודה, אשר ראתה את המטרה הציונית בכל צעד של התקדמות ממשית בארץ, בכל אחיזה קרקעית ובכל הרחבת התחומין של כיבושינו הכלכליים והמדיניים והתרבותיים – עמדה מחשבת העצל הקלסית הדוחה את הכל למחר, לאחר שיווצרו “התנאים”, לאחר שיבוא הדבר “הגדול” ו”השלם" כיונה אל ארובותינו, בטרם שהיה הדבר הקטן והחלקי. היתה מלחמה, מלחמה קשה והיאבקות עצומה, הנמשכת כבר יותר מעשרים שנה ועדיין לא נסתיימה – ובמלחמה זו, בפאַזות השונות שלה ובחזיתות השונות שלה, על הפורום הציוני והכלכלי בישוב, הנהו שוב וילקנסקי אחד הלוחמים האמיצים.
אם אפשר להעתיק אל שטח הכתב והמכתב את הפסוק “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח” – הרי הולמים הדברים בדיוק את עבודתו ואת תפקידו של וילקנסקי בעשרים השנים של תולדות ההתישבות הציונות. בעט שנון ובפאתוס נאמן ובאמצעי פולמוס אשר כוחם אינו רק בחריפות הלשון, אלא בהגיון עקבי ומוכיח ובאמצעי עזר מדעיים ומקצועיים, פנה וילקנסקי למחשבה הקונסטרוקטיבית בתוך סבך החבלבלים של ה“תיאולוגיה הלאומית” מצד אחד ובתוך משוכות-החדק של הדילטנטיזם הישובי מצד שני. מה היה המדע הישובי וההתישבותי לפני רופין ווילקנסקי? נא לזכור את ז. ד. ליבונטין, את דויס טריטש, את דיזינגוף, את שינקין מנוחתו עדן, ואת עשרות ומאות “עושי הפרויֶקטים”, מחוסרי יסוד ואחיזה במציאות הא"י ובמחשבה הכלכלית. ומה ידענו אנחנו בכלל לפני כן על דרכי הישוב ועל בנין החקלאות? אם כבשה הציונות ואם כבשה תנועת העבודה כיבושים חשובים בשדה זה, אם הגענו לידי התחלה של שיטה בעבודה, אם הכניסה החקלאות העובדת ענפים חדשים במשק, העלתה את רמת היבולים, השביחה את הגזעים, ואם הקימה וחינכה מחנה של אלפים מתישבים ומוכשרים להתישבות ולעבודה חקלאית, לא בתור משגיחים על העובד הזר, אלא הם בעצמם, בניהם וניניהם של חנונים וסוחרים, בחורים חובשי בית המדרש ובית הספר, אם התחילה להתרקם אצלנו ראשית של מסורת והוי חקלאי – הרי זה במידה מכריעה בעזרתו של וילקנסקי, דרך שני שטחי הפעולה שלו, המקצועית והנסיונית והספרותית והישובית.
בידו האחת האנך ואמת המידה ובידו השניה העט. בלשון של מליצה אפשר לומר “האֵת והעֵט”. האחד לבנין ולמחקר והשני לסברה ולמלחמה. האחד מתנהל בכבדות של תנועתו הטבעית, דרך שנים של חיפוש ונסיונות, דרך כשלונות והצלחות – והשני, אשר כדברי ויקטור הוגו, "קלותו קלות הרוח וכוח מחצו ככוח הבזק,. דרכי פעולתו של הנשק זה, הנקרא “עט”, הם אחרים לגמרי מכפי שרגילים לשער: אלה הנמצאים תחת השפעתו אינם יודעים זאת לעתים בעצמם ועל פי רוב אינם מתוודים על זה בגלוי. אלה הקוראים, למשל, לאחד העם “רבי” ומכריזים את עצמם כתלמידיו, לא היו תלמידיו מעולם, לא למדו ממנו דבר ואפילו לא הבינו אותו כראוי. הוא הדין ביחס לכל אלה המפגינים את התיחשותם על תורת הרצל ועל בית ספר אחר בציונות. אלה החושבים, כי את האור של אחד העם והרצל חשפו בקרבם ונקרוהו מלבבם ואף אלה המתיחסים אליהם בבקורת ואפילו בהתנגדות מתוך יושר ומתוך היאבקות עם הפרובלימה – הם התלמידים האמיתיים.
לא בכל הודו לו לוילסקי במשך שתי עשרות שנות עבודתו; רבים מתנגדיו מבחוץ ובשטחים ידועים ישנה גם בקורת והתנגדות מבפנים – אבל אלה ואלה, המבקרים והמתנגדים הישרים שבהם, למדו וקבלו ממנו יותר מכפי שהם משערים לעצמם.
(הפוה״צ, תרצ״א, גליון 17)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.