הוא השוה את עצמו לציפור, גדולה טורפת-יום, אשר רק בכבדות היא מתרוממת מעל הארץ, אבל אחרי שהתרוממה כבר, היא עפה וטסה קלוֹת ובטוחות במרחבי רום.

כך דרכו של הפתוס הגדול, עוטה אור ואהבה, המתרומם לאימפרוביזציה נעלה, המרעיד בכנפיו מיתרי ספירות ומגלה את תעלומת ההרמוניה הקוסמית, את כתובת הפלאים החרותה ברקיע השמים: — ״Wir welt“ — ״אנחנו העולם״!

עם השניות, עם הרפלכסים של אור וצל, טוב ורע, אדם ובהמה: עם הסיבוכים והניגודים, גלגולי צורות, היאבקות סַאטירים ושעשועי אלים — אנחנו העולם!

מתוך אספקלריה של טמפרמנט ענקי צפה דימל על החיים. בזרועות חשופות ושריריות אחז באיזמל הגואל וצר מתוך התוהו ובוהו, מתוך הדיסהרמוניה את ההרמוניה הנצחית, את צלם האדם אשר לא יִפָּת למזימות נחש, אשר לא ייחבא מפני קול אלהים, אשר לא יפחד מפני להט חרב מתהפכת — ובידיו החזקות ילפות את שני העצים אשר בתוך הגן, את עץ הדעת ואת עץ החיים, ויטיח דבריו כלפי מעלה: “הביאנו נא לידי נסיון!”

תפילה למשורר לבוש שריון קשקשים, הנפתל עם ניגודי הרגשות ויוכל להם, הנאבק עם אנטיתיזות ומאחה אותן. הצועד בטוחות בנתיבות עולם — ולפעמים במגפים הכבדים של טולסטוי, לפעמים בסנדלים הקלים של רוקדת באַלטים, הוא קופץ מעֵבֶר לצלו.

יש והוא מנפנף בנִבלו כנפנף חרב — ומכניע רוחות רעים; ויש שהוא פורט על נבלו ביד ענוגה כאורפיאוס — ונחשים יזקיפו ראש ויקשיבו, ונמרים ואריות יורידו ראש ויהרהרו הרהורי תשובה. פתוס — זה סבל, מלחמת יצרים וזעזועי כאב עמוקים;

פתוס — זו שלהבת געגועים, צלצול כבלים בהנתקם, מרד:

״הביאנו לידי נסיון!״

*

שירת דימל — זוהי רעידת אדמה נצחית, חשרת כחות וזעזועי אסוציאציות הנישאות בגלגל סופה. לפעמים אכסטזה ושכרון, ולפעמים הכרה צלולה וזכה כצניף השלג על המונט-בלנק — דיטרמבוס לירי, שיש בו מהריחות העדינים של פרחי הטוב ומהריחות החריפים של פרחי הרע גם יחד. היא אינה רומנטית, אינה קלסית, אינה שבלונית. היא אחוזה ביונקותיה בכל החי והמתנועע בטבע ובחברה, באלפי הנימים שלהם, הנארגים לארג אחד שלם — העולם.

“העולם היפה והפראי”, אשר לאלפי מעיינות אושר נובעים ממנו, אשר רבבות אנחות סבל נישאות בחללו — והגֶניוס האנושי סולל את דרכו ביניהם.

שלוש פעמים יחטא טרם שיקרא התרנגול ושבע פעמים יגאל — את אושרו לא ימצא, אבל הוא ימצא את אושר העולם. האדם פרומיתאוס — ימתקו לו כאבו וסבלו, באשר אור בהם. שלוש פעמים יתיאש ויברח — ושבע ישוב ולבו מלא אהבה.

על יד פסל ציאוס של קלינגר נתגלה לו לדימל חזון הסינתיזה בין עטור עטרת-הקוצים ועטור עטרת הגפנים ומקל של תירזוס בידו. במחולת המחנים של אמורֵיטים, אלים ואלילות, התאחדו כולם בשיר השירים של חטא וגאולה, בשיר החדוה של עולם ואנושיות.

האהבה האסקיטית וחמדת התאוה — אחת הן. הנער מנצרת, מסיר את עטרת הקוצים מעל מצחו בליל חופתו, ועל בַכּכוּס-דיאוניזוס יכביד לפעמים מקל התיריזוס כצלב, אחת היא החידה ורבים לה פתרונים — והכל הולך אחרי הפתרון.

כוכב אחד יש ברקיע והוא נראה כשנים — וֶנוס ולוּציפֶר, נוגה הערב ואַיֶלת השחר. בכל מקום שאנו פונים מלחמה בעולם. כוחות איתנים נאבקים, אור וחושך, אדם ובהמה, אלהים ושטן — ובכל מקום שאנו פונים יכול להיות שלום בעולם. את התאוה אין צורך לבלום — היא יכולה להיות אלהים. הכל הולך אחרי הפתרון. הכל חומר בידי היצירה של האדם.

ציזר פליישלין אומר: "קומץ אחד הוא של אדמה… אלהים בני אדם ייצור מנו, ולא-יצלח — קופים!״ וריכרד דימל אומר: ראה נתתי לפניך שני דרכים — “אתה תיצור את החיים, או החיים ייצרו אותך”… חלומות נלהבים, מטמורפוזות, פרפורי צורה ונפתולי רוח מלוים את שירתו של דימל. “רעיון יסודי” אין בה, יש בה “הרגשה יסודית”.

על רוכסי הרים הוא דולג מעבר לתהומות; עם גלים זידונים הוא נאבק, עם נחשולים ענקיים. אולם הוא רואה אור גדול, מחזות שדי — והוא חותר לקראת האור. את ידיו הוא פושט לחבק זרועות עולם, והוא עוצם את עיניו מתוך געגועי חמדה ורצון אושר. הוא עוצם את עיניו ופותח אותן — והנה את העולם רצה לחבק, והוא לפת רק אשה.

גם לפרנק וֶדֶיקינד קרה מקרה כזה — שהוא הציץ ונפגע, בא לידי דקדנס, לידי אירותיקה פתלוגית. דימל לא נפגע, הוא ראה באשה חזות הכל: את כתם האור הלבן של התמזגות צבעי הקשת, את אור השמש המסתנן דרך שתי פריזמאות של הטוב והרע. והוא לחץ אותה אל לבו במשנה געגועים וחמדה וחיבק בה את ״אושר העולם״ — “האשה והעולם”.

Was ist hier trübe, ich sehe nicht was?

Wir leben, wir lieben, wie klar ist das!

שנים הם הולכים חבוקים ודבוקים במשעול החיים, ״שני אנשים״ — הגבר והאשה, שנים הם הולכים וטווים את חוט הפלאים של אושר וחמדה, של חידת יצירה ומעשה בראשית. הלוך ורנן ילכו, הלוך וקונן, הלוך ודמום לתוך חיק הלילה. אחוזי הזיה וחולמים, ילכו הלוך וטפוף ללחש הריתמוס הפנימי של שירת החיים. הכל צונח מעל כתפיהם, כלי לבוש חוצץ, כל מעטה תפל — וערומים וקורנים, עוטים ענני כבוד של מיסתורין הפריה וההריון, יהיו לבשר אחד, לנפש אחת.

כהמית מעינות יהמה האושר, יהמה הכאב; כצקון לחש לילה על פרחים רועדים, מאבקים ומפרים, תשתפך שירת העולם.

״שני אנשים ירונו״ — גבר ואשה.

שנים הם הולכים חבוקים ודבוקים במשעול החיים. בשלהבת היוקדת של צמאון האהבה הראשון, של זעזועי הבגרות המתפתלים מתוך רשפי מאוויים עזים, בלילות לוהטים וקודחים. ב“גלגולי הוֶנוס” השונים, במחול התאוה הנצחית מפכים מעינות שכרון — ושניהם הם עומדים, חוגגים כבימי בראשית הראשונים: היא — גביע היין הלוהט בכפה הפרושה; והוא — כורע ומרוה צמאונו מכוס הרויה ומפלל. — ובפהוק הבוקר החוור, כנטות התאוה לתומה, כגווע הכוכב האחרון של חמדת בשרים ושכרון — אז מתוך דמדומי פכחות אפורה מבשרים זיקנה ומות, יפשוט את ידיו באחרונה:

הַסַּנְדָּלִים הַקַּלִּים עוֹד פַּעַם הַשְׁאִילִי,

מִי אַתְּ, הַגִּידִי, עֲנֻגַּת הַדְּמוּת?

הַסֵּפֶל הַמָּלֵא, הַנּוֹצֵץ, נָא תְּנִי לִי,

שֶׁאוֹתוֹ כֹּה

רַבּוֹת מלֵּאת כְּבָר בִּשְׁבִילִי!

הַאַתְּ

הַנֹּעַר? — וַאֲנִי כְּבָר זָקַנְתִּי?

הוא שתה את הכוס עד תומה והוא עוד לא נכנע. על שמשות האשנב המכוסות הבל, הוא כותב באצבע צרדה ובכתב רחב את כתובת החזרה הנצחית…

״Venus Rediviva“ — “וינוס השבה לתחיה!”…

"והם ראו אותו קוטף פרח

אחרי פרח, והם לא הביטו

אשר דקרו הקוצים את מצחו".

מעל לאדם רצה דימל לקפוץ אל האנושיות, מעל החיים אל העולם. ברכבת המהירה, בין רבבות אורות רועדים, רדף אחרי אושר העולם. אולם לרכבת הגדולה המתגלגלת בסערה נלותה גם “המחלקה הרביעית”. כאן נמוג החלום. כאן צועק הילד “כה חוור, כה צנום”. כאן מיללת המציאות. בין חומות הכרך הקודרות ובמעבה האדמה האפלה, הנה הם הולכים קדורי דמות ״ההופכים את מלכות הארץ למלכות שמים״ — ואם עצמם למלכות הארץ לא הגיעו.

שדות קמה מזהיבים משתרעים מקצה העולם עד קצהו — ו״עניי אדם צועקים ללחם". והלוא רק כפֶשַׂע בינם ובין האושר, והלוא רק מעט חסר לו ל״איש העבודה״, רק מעט: ”Nur Zeit״.

אולם המעט הזה מהיכן יוקח?

זה היה צל — צלו. אולם גם מעבר הצל הוא קפץ בפתוס של בטחון ואמונה. זו היתה רק אנטיתיזה והוא גבר עליה. ה“מחלקה הרביעית” נשארת באחת התחנות בדרך — והרכבת מתגלגלת הלאה, הלאה. —

*

ויש תחנה אחת ששם היא עומדת. אז…

"אז, כשהגשם מטפטף בלילה במרזב ואתה שוכב ומקשיב החוצה, איש לא בא אל הבית, לבדך אתה שוכב, לבדך:

הה! לו בא!

מי שהוא דופק דפיקה חזקה — השמעת? — והדה החלש והחשאי נשמע מתוך בטן השעון; אחר שוב שקט, דממת מות…"

השערת המות מקפיאה גם את הלבּה הסוערת. והנה מת דימל. זה המתעופף הגדול, זה אביר משורין, זה אשר פעמה אותו לפעמים רוח החוזה מ״סילס מריה״ והוא ראה: ״רבים גדלים — ואחד מרקיע שחקים". אחד, אחד הם הולכים ואובדים בעלטת הימים האלה.

(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת ו׳ תר״פ)