לא זכיתי לעמוד במחיצתו בימי פעלו והדרו ברוסיה, לפני מלחמת העולם ובימיה. מפי השמועה ידעתי, שהרב הקיובי הוא איש חי רב פעלים, גדול בתורה ובמידות תרומיות, שוקד על תקנת הצבור ועבודת העם, ציוני נלהב, אדם משופע בחכמה מעשית ובקסם אישי, יודע להתהלך עם הבריות ולהשפיע עליהם, לקרבם לצרכי הצבור ולעניניה הרוחניים של היהדות, לערכי דת ומסורת ולוקח את לבם בסגולותיו האישיות, באפיו הנעלה, בסבלנות מעולה, בלבו הטהור, במדותיו של הלל שהיו בו. שמעתי ביחוד על פעולתו הרבה בימי משפט בייליס, אבל אך מעט בא לידי לעבוד במחיצתו, והמעט הזה היה לפני עשרים שנה בדיוק בימי פורעניות המלחמה האיומות, שבאו על יהודי רוסיא, ימי הענויים והיסורים הגדולים ליהודים יושבי נפות הספר, הקרובים לחזית המלחמה הגליצאית, ואחרי כן – ימי הגרושים והרדיפות האכזריות על כל קהלות ישראל, הקרובות למערכות המלחמה, ימי גזירות יאנושקביץ וסיעתו. נתקע בזכרוני בקורי הראשון בביתו בקיוב. מפאת עבודתי באותה חזית גליצאית מטעם חברת העזרה הקיובית לקרבנות המלחמה הייתי זקוק לעזרתו ולהשפעתו: קצת מו העסקנים האידישיסטיים שבקיוב, שונאי ציון ושונאי עברית, ביניהם ליטוואקוב הידוע, שנתפרסם אחרי כן כגרוע שביבס“קים, עוררו קטרוג ושטנה עלי, שיצאתי כביכול מגדר ה”נייטרליות" בעניני חנוך וטפול בילדי הפליטים והתקשרתי בווארשה עם ה“הבראיסטים” – עם י. ה. פרבשטיין ועם מר יחיאל הלפרין – בעניני גני ילדים ובתי-מחסה לילדים. מספרם של האידישיסטים האלה לא היה אמנם גדול והשפעתם היתה בעצם קטנה, אבל האנשים היו אנשי מרץ, מהירי תנועה, דעתנים ועקשנים, ואלו העסקנים מסוג בעלי הבתים לא היו אנשי מלחמה והיו מוכנים לוותר למען השלום. ראיתי צורך לעצמי לפנות לעזרתו של הרב אהרנסון. אין אני זוכר עוד את גוף הענין ואת שיחתי אתו, אבל עצם הבקור עשה עלי רושם עמוק: היה לי הרושם, שנפלתי לגיהנום של צרות המונים, לאיזה עמק עכור של יסורים ופגעים מרוכזים, אשר בעליהם נאחזים בבית הזה כבעוגן של הצלה ומבקשים כאן – וכנראה גם מוצאים לפעמים – ריוח והצלה. דומה היה, שהדירה אינה שייכת להרב, והרב אינו שייך לעצמו ואינו שייך למשפחתו, אלא יום ולילה הם עומדים, הרב וביתו, לרשותו ולשרותו של כל איש מצוק ומר נפש, ואינם יודעים אף שעה אחת מנוחה. דלתות הבית היו פתוחות לרוחה, זה נכנס וזה יוצא, המונים המונים ממלאים את פרוזדור הבית ואת חדריו כטוב בעיניהם, והכל מוצאים, כנראה, “סדר” זה וסדר-יום זה של הרב לטבעי ומובן מאליו.
אחר כך, נפגשתי עם הרב ר' שלמה באוירה אחרת, באוירה של קצת שלוה וקורת רוח ושמחת-החג. זה היה בראש השנה תרפ“ב, בברלין בבית משפחת הכהנים, בני המנוח ר' חיים כהן ז”ל. עשרות מבני המשפחה התכנסו אותה שעה יחד, זקנים וצעירים, חרדים ומשכילים – ומרכז הבית היה האורח החשוב, הרב הקיובי, שיצא סוף סוף מן הגיהנום הרוסי ונמצא „בתוך עמו", בתנאים אנושיים. אותה שעה הרגשתי יותר מבכל שעה אחרת אחרי כן, כמה גדול הקסם המלבב וכמה גדולה ההשפעה הישרה של האיש הנלבב הזה, המעורר בכל אופיו וסגולותיו המצוינות יחס של כבוד והערצה מסביב, אישיות חביבה, הרמונית, מלאת קסם ושופעת בינה עילאית וטוב לבב ואהבת-הבריות כזו – ודאי קשה למצוא בתוך רבני ישראל. יש אולי בין רבנינו גדולים בתורה מן הרב אהרנסון, חריפים ובקיאים יותר, ואולי גם מופלגים ממנו בחסידות – אבל אישיות הרמונית כזו ודאי קשה למצוא ביניהם.
*
מברלין יצא הרב אהרנסון לארץ-ישראל: הוא נתמנה רב ראשי בתל-אביב. לכאורה היו הימים האלה הטובים ביותר בחייו; לכאורה ניתן לו כל חפצו, נתמלאה שאיפתו העמוקה ביותר: הוא עלה אל הארץ משא-נפשו, ראה בבנינה, ניתן לו לעבוד את עבודתו, ב“עיר העברית הראשונה” תוך כדי גידולה, אלא שמכל-מקום חיכו לו כאן אכזבות מרות. ולא זו היתה הקשה והמרה שבהן, שהצטרך ללכלך את ידיו ב“שפיר ובשליא”, ליתן את דעתו ואת לבו הרגש והנקי לענינים ה“טכניים” של הרבנות, לשבוע צער ורוגז בעסקי שחיטה וכדומה, להקדיש את זמנו ואת מרצו לעסקי משרד בלי שניתן לו לתקן את הדברים מיסודם כאשר עם לבבו. אכזבה גדולה וקשה מכל אלה חיכתה לו בשדה החיים הצבוריים בארץ. לבו המלא אהבה וסבלנות לכל חלקי העם חישב להשבר בשל היחסים הפנימיים שלנו, בשל פולמוס המפלגות והמעמדות בחיינו, בשל שנאת-חנם ומלחמת-אחים, שפשו בקרבנו. ויותר מכל כאב לבו על יחס הזלזול והפגיעות הקשות בערכי דת ומסורת, על העדר “דרך ארץ” אלמנטרי בפני קדשי האומה, שנתקדשו קדושת דורות ועליהם באו אבותינו באש ובמים במשך אלפי שנים. יחס ההפקרות וגסות-הרוח לערכי דת, לקדושת השבת, וכדומה, הפגיעות הקשות ברגש הדתי של המוני בית-ישראל – מלאו את לבו כעס ומכאובים שלא ישוערו כלל. מדת הסבלנות שבלבו, אחת המדות היקרות והנעלות ביותר שהצטיין בהן, הוכתה כביכול מכה רבה לאור המציאות הארצישראלית. וביותר כאב לבו על הזלזול הגס בערכי דת ומסורת מצד צבור העובדים בארץ, אשר לבו היה נתון לו בעצמו של דבר וכל ימיו ידע להעריך ולהוקיר את פעלו בבנין הארץ ואת שאיפתו לחיי עבודה וצדק סוציאלי. הנגודים הפנימיים האלה בחיינו השרו צל כבד על שנות חייו האחרונות ואכלו את לבו כעש.
*
וזוכר אני בקורי האחרון אצלו, שגם הוא נתקע בזכרוני כאותו הבקור הראשון, ונדמה לי שלעולם לא אשכחהו. באחת השבתות האחרונות לחייו, ימים ספורים לפני פטירתו, בקרתי את החולה הקשה. היה זה מחזה מזעזע בשבילי; פני החולה נהפכו לעור ועצמות ממש; ברור היה, שרוחו הכביר נלחם את מלחמת-החיים האחרונה; ברור היה, שימיו ספורים, שהגוף הרזה והיבש עומד לדעוך עוד מעט. אבל חיוניותו הרוחנית לא סרה עוד ממנו ואף לא נחלשה כלל. מחלתו אשר מת בה, מחלת הסרטן, היתה כבר בתקופתה האחרונה, כשפרסם מעל ערש דוי את מכתבו-צעקתו בדבר חלול השבת וכשפנה לצבור התל-אביבי והארצישראלי בבקשת תחנונים, שלא יתנו לרבי חיים הלר לצאת את הארץ. אגב: לדבר הזה היה נתון לבו והיתה נתונה דאגתו וחרדתו הגדולה עד רגעו האחרון ממש. כחצי שעה ישבתי על יד מטתו, ובמשך כל הזמן הזה לא פסק מלדבר על עניני הישוב והציונית, דבר בדעה צלולה, חריפה ומעמיקה, הזכיר לשבח מאמר זה או עמדה זו של עתוננו, או של עתון אחר, בשאלה משאלותינו, שקרא בימים האחרונים, וקבל או טען כנגד מאמר אחר או עמדה אחרת. והדברים היו נאים, מאירים ומלאים חן של הומור או של שנינה, ורושם הדברים היה עם כל זה מדכא בשל הנגוד המבהיל שבין חיוניות רוחנית כבירה זו ובין חולשתו וירידתו האחרונה של הגוף, בין התוכן החי והנמרץ של הדברים ובין קולו החלש והעמום של החולה ההולך למות. ימים מעטים אחרי-כן – תורשה לי נעימה אישית של הדברים – ישבתי בשעת בוקר קדומה מבודד ומופרש מבני אדם ומשאון העיר ועוסק בחייו ובתורתו של רבנו הגדול הרמב“ם ז”ל, למלאות שמונה מאות שנה ללידתו. אותה שעה ישבתי וכתבתי מה שכתבתי על הלעז הגדול, שהלעיזו היסטוריונים על רבנו, כי בנערותו קבל דת מוחמד למראית עין. ועד שאני יושב וחורז ראיה נגד הלעז התפל הזה, עברה פתאום מחשבה בלבי: הרב אהרנסון ישמח לקרוא את הדברים האלה; בו ברגע נפתחה הדלת והגישו לי את עתון הבוקר ובו הידיעה המדכאה-המדכאה, אף על פי שחיכו לה בדרך כלל: הרב אהרנסון שבק חיים לכל חי.
הידיעה לא הדהימה; חכינו לה מתוך צער וחרדה גדולה. ואף על פי כן גדול היה הכאב.
וי על האי שופרא…
„הארץ“, ב' אייר תרצ”ה, 5.5.35
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.