לפני עשׂרים וחמש שנים גוַע יוֹסף ויתקין בּוֹדד וגלמוּד. הוּא לא השאיר “ירוּשה” גדוֹלה בּמוּבן המקוּבּל: אי אפשר להצבּיע על איזה מפעל קוֹנקרטי שלוֹ; גם בספרוּת הניח לנוּ רק קוֹמץ עלים. רק מעטים זוֹכרים אוֹתוֹ ורבּים לא ידעוּהוּ. אילמלא כּפר־ויתקין אוּלי רבּים לא היוּ שוֹמעים את שמוֹ כלל. ואף על פּי כן אנוּ מַעלים עתה את זכרוֹ כּאחד מאבוֹת התנוּעה, כּאחד הראשוֹנים.
זכוּת ראשוֹנים אינה מקרית, ויתקין שילם בעדה בּיוֹקר. הוּא היה בּטבעוֹ מן הראשוֹנים. ערך כּתביו אינוֹ בּכשרוֹן ספרוּתי מיוּחד, אוּלם כּל מלה וכל בּיטוּי — מוּרגש כּי חצב אוֹתם מסַלעוֹ וּלכל מחשבה בּעצמוֹ הגיע.
ראשוֹן לעליה השניה — בּאיזה מצב עלה? הוּא עלה לפני ארבּעים שנה בּערך, בּראשית פּריחת הציוֹנוּת הפּוֹליטית. מסביב לדגלה נתכּנסוּ אמנם רבּים ממיטב צעירי ישראל, אך על עליה לארץ לא חשבוּ. איש לא קרא לעליה אז, לא הרצל ולא אחד־העם. והישוּב בּארץ היה עזּוב ושכוּח, והאנשים בּבדידוּתם ירדוּ ונוֹאשוּ, ואף נגררוּ אחרי הטריטוֹריאליזם. והנה עלה ויתקין ונשאר בּארץ, ניסה לעבוֹד, אך לא הספּיקוּ לוֹ הכּוֹחוֹת לכך, בּית-הספר משך אוֹתוֹ, אך גם שם לא מצא קוֹרת־רוּח. האוירה של “הפּקידוּת” והעבוֹדה הזרה היתה בּעוֹכריו, אך נאלץ לעזוֹב את ראשוֹן־לציוֹן מפּני דעוֹתיו — והיה טבעי מאד אילוּ הגיע צעיר כּזה לידי יאוּש ועזיבת הארץ. אוּלם ויתקין קוֹרץ מחוֹמר אחר. בּרגע היאוּש הגדוֹל בּיוֹתר לא היה מסוּגל להיכנע, כּי היה סמל ל“יאוּש היוֹצר” — זה שבּוֹ היתה חדוּרה העליה השניה.
ויתקין היה החבר המבוּגר בּעליה השניה, בּמחנה הצעירים שעלוּ אחריו. הוּא כּבר הספּיק לרכּז מחשבה ונסיוֹן ויכוֹל להבּיע את בּיקרתוֹ לכמה וכמה מחשבוֹת־בּוֹסר שהיוּ אצל צעירי העליה השניה. הוּא לא יכוֹל לקבּל בּפשטוּת את הסיסמה של “כּיבּוּש העבוֹדה” בּמוּבן השאיפה להישאר פּוֹעלים שׂכירים דוקא. וּבטרם נוֹצרוּ הקבוּצה והמוֹשב תפס ויתקין שכּיבּוּש העבוֹדה אינוֹ אלא מַעבר להתישבוּת עוֹבדת, כּשם שתפס קוֹדם כּי לא די בּ“ציוֹני ציוֹן” סתם, אלא העיקר: “עלוּ!” לא רבּים הבינוּ אז את עֶמדתוֹ בּענין ההתישבוּת, וגם זה אינוֹ תמוּה, אם נזכּוֹר את הכּשלוֹנוֹת המרוּבּים של הנסיוֹנוֹת הקוֹדמים להתישבוּת — בּמוֹשבוֹת המַטעים בּיהוּדה, בּמוֹשבוֹת יִק“א בּגליל וּב”אריסוּת" החדשה ה“פּלחית”־הפּשוּטה בּגליל. אבל ויתקין העֵז והרים את דגל ההתישבוּת העוֹבדת.
הכרזתוֹ על הכרח העליה — בּתקוּפה שאיש לא תיאר לעצמוֹ ולא האמין כּי יכוֹלים להכניס יהוּדים נוֹספים לארץ; הכרזתוֹ על הדרך של התישבוּת עוֹבדת, והכרזתוֹ על בּית־ספר מוּתאם לעם הקם לתחיה — שלוֹשה דברים אלה מיחדים את ויתקין כּאדם שקידם את הדברים העתידים לבוֹא.
בּרצוֹני להזכּיר כּיצד לא נפגשתי עם ויתקין בּבוֹאוֹ לגוֹלה. הייתי כּבר בּין הנוֹאשים והמאוּכזבים מכּמה דרכים וּתנוּעוֹת וּכבר ידעתי כּי דרכּי רק לארץ־ישׂראל, אך עוֹד לבּי לפוּמא לא גַליא, עוֹד לא גיליתי זאת לקרוֹבי נפשי, רק חרדתי לכל בּשׂוֹרה מארץ־ישׂראל, לידיעה, למאמר בּעתון, לגליוֹן הראשוֹן של “הפּוֹעל הצעיר” — והנה שמעתי כּי בּא נוֹאם מארץ־ישׂראל, וזה היה ויתקין, ולא ידעתי מי האיש, את הקוֹל־קוֹרא שלוֹ לא קראתי — אוּלם החלטתי לא ללכת לשמוֹע את דבריו, כּי אדם שיכוֹל לעזוֹב את ארץ־ישׂראל — אפילוּ זמנית — כּדי להטיף לאחרים בּגוֹלה, לא היה ראוּי לדעתי אז שילכוּ לשמוֹע אוֹתוֹ… התעקשתי והפסדתי את האפשרוּת להיפּגש עם ויתקין בּגוֹלה.
אחר כּך, לאחר שעליתי לארץ, כּבר ידעתי מי הוּא ויתקין ונמשכתי אליו לאהבה. ידעתי כּי הדרך אשר הוּא קרא תהיה דרכּי שלי. נזדמנתי פּעם יחד אתוֹ ללינה על הרצפּה בּבית המוֹרה המנוֹח אליעזר פַּפֶּר. ועלי להדגיש שמעטים מאד היוּ האנשים שנדף מהם רוֹך כּזה, ושכּל כּך לא היה בּיחסם מהבּיטוּל אל החדש בּארץ — כּמוֹ אצל ויתקין. ותמיד הרגשתי שלפנַי איש אשר כּל מה שעבר עליו בּארץ לא יִבּש את נשמתוֹ, והוּא נשאר קשוּב וּמאזין וּמאמין בּהמשך, בּעתיד.
היה זה טיפּוּס יהוּדי גזעי אציל, שהוּא רך וקשה גם יחד. וּכשאנוּ נזכּרים בּאנשים כּאלה, וּבאיש שהיה הראשוֹן והמבשׂר לעליה השניה — אין להתבּייש. זהוּ האוֹפי האנוֹשי המשוּבּח בּיוֹתר, שרק תנוּעוֹת נעלוֹת מגלוֹת וּמטפּחוֹת אוֹתוֹ.
הוּבּעה משאלה (על ידי מר לוּבּמן) שויתקין ישמש לנוּ סמל לאחדוּת האוּמה. המגמה לאחדוּת האוּמה היא אחת המגמוֹת הנַעלוֹת בּיוֹתר. אך איך היא נקנית? והרי אחדוּת האוּמה — זוֹהי תמצית הסוֹציאליזם. מגמת הסוֹציאליזם היא להשליט שויוֹן, דמוֹקרטיה — כּדי שהאוּמה תהיה אחת. ואין תקוה להתגבּר על הפּילוּגים וּמלחמוֹת־האחים בּעם, אם לא על ידי השאיפה לאחדוּת וּלשויוֹן פּוֹליטי וסוֹציאלי בּעם. אכן, יכוֹל ויתקין להיוֹת סמל אחדוּת האוּמה, כּי הוּא נשׂא בּלבּוֹ חזוֹן אחדוּת האוּמה, וגם ראה את הדרך הנכוֹנה אליה: עליה חלוּצית, עבוֹדה, קרקע לאוּמית וישוּב עוֹבד.
שבט תרצ"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.