“דבר” 23 בספטמבר 1952

האם הכרח הוא, כי שני חלקיו של העולם יכריעו את ניגודיהם הרוחניים-חברתיים באש ובדם; האם הכרח הוא, שהציביליזציה הקפיטאליסטית על מורשתה תתנַוון ותתפורר, כאשר אירע לקרוב לעשרים תרבויות בתולדות האנושות? – זאת השאלה אשר רבים שואלים אותה, זאת השאלה המוצגת גם בפי הפרופסור טוינבי¹ הנודע.

טוינבי, ההיסטוריון, רואה לעיניו את עלייתם ושקיעתם של עולמות שלמים, של מעגלי-תרבות היסטוריים גדולים: האימפריה הרומית, סין העתיקה, האיסלם ועוד. והוא מגיע לכלל מסקנה, כי הזעזוע שנגרם לעולם עם הופעת הקומוניזם אין בו חידוש בתולדות העולם הנוצרי. הוא משווה אותו עם הופעתו הפתאומית של האיסלם וכיבושם של מחוזות גדולים על ידו; לא רק כיבושים טריטוריאליים אלא גם כיבושים לאמונת האיסלם ולאות החיים שלו. יתר על כן: האין האיסלם ניוּאנסה [גוון] של כפירה בנצרות, כלומר סטייה ממנה, שהפקיעה אחדים מיסודותיה עד כדי הגזמה, סירוס וסילוף עיקריה?

האיסלם, כנודע, לא הצליח בהפצת אמונתו במחוזות שלא נכבשו על ידו; הנוצרים שהתאסלמו במסגרת האימפריה העותומנית עד למאה הי"ז, רובם עריקים ושבויים היו, אוכלוסיה כבושה שילדיה נאנסו על דתם. אך בהשוואה זו, סבור טוינבי, יש יתרון לקומוניזם, שחדר גם למחוזות שלא נכבשו על ידו. “אם בידך לתאר לעצמך, באירופה של ימי הביניים ושל ראשית התקופה החדשה, מרכזים של תעמולה מוסלמית בצרפת, באנגליה, בספרד הקאתולית ועוד – הרי שתקבל מושג דומה לחרדה אשר החדירה הקומוניסטית מעוררת בימינו”. והחרדה הזו מרובה באמריקה מאשר באירופה – טוען טוינבי.

טוינבי מעיד על עצמו שלא נתפס מימיו לדטרמיניזם [גזירת גורל] היסטורי, שאין הוא משוכנע בהכרחיות האנלוגית המובאת לעיל. ושעל כן מובנת הסתייגותו מהנחותיו הידועות של אוסוולד שפנגלר², נביא ההרס והחורבן, שסבר, כי גם לתרבויות – אורך חיים קצוב וגזוּר ואין בידן לחרוג מתחומיו.

ונהפוך הוא: מקום נרחב בהסברתו (של טוינבי) לכוח הרצון הקולקטיבי ואמונה בו, שאדרבא ראיית הסכנה האורבת לציביליזציה המערבית-הקפיטאליסטית עשוייה לעורר בה כוחות של התעוררות חיובית. “האבדון אינו גזירה. ולא מן הנמנע גם, שבלחץ הסכנה שאנו כה ערים לה כיום, ננקוט דרך הפוכה. אפשר גם ונתעורר לגילוי משהו חדש בתכלית בשדה המדיניות הבינלאומית או יחסי החברה בכלל – אשר ישנו את המצב בהיקף כזה שיפקיע את החשיבות הנודעת לתקדימים (של התרבויות ששקעו)”.

*

התרבויות ששקעו רובן שקיעתן תולֶדֶת מלחמה בין מדינות ומלחמה בין מעמדות היא. לפני שקיעתן הגיעו לגיבוש אחיד ומלוכד של כוח. דרך דוגמה: בשנת 220 לפני-הספירה היו חמש מדינות בעולם היווני-רומי, ואילו ב-221 רק אחת. האין אנו עדים גם בתקופתנו לריכוז גדל והולך של הכוח, בשתי מעצמות-ענק, בלתי-תלויות לחלוטין, בעוד ששאר המדינות תלויות (במידה חלקית או בשלמות) בשני קוטבי-הכוח העיקריים, שאיחודם הפוליטי אפשרי אך ורק בדרך של הכרעה צבאית? אין טוינבי סבור, כי אשר ארע בהיסטוריה בתהליך ההַאחדה הפוליטית בנשק – מן ההכרח שיהיה סימן ואות לצפוי. בדומה להרולד לסקי³ שפיתח הלך-מחשבה על “מהפכה בדרך ההסכמה”, מעלה טוינבי את האפשרות של יישוב הניגודים העולמיים בדרך ההסכם.

*

עניין זה של שקיעת תרבויות ומעצמות וצמיחתן של חדשות ספק אם הוא עשוי לשמש מופת מכריע לבעייה הגדולה העומדת לפני התקופה – היא בעיית ההכרעה בין המשטרים, שאחד רוצה להיבנות מחורבנו של יריבו. עצם המונח משטר רחב יותר, מקיף יותר, שקול יותר מן המונחים – ציביליזציה, מדינה, דת, לפי שהם נקוטים באסכולות ההיסטוריוסופיות השונות. ודאי שקיים שוני בין האיסלם לנצרות, לדוגמה, אך עיניינו הרואות מדינות מוסלמיות וקתוליות שאורח-חייהן ומשטרן אחד בין בימי-הביניים ובין בתקופה הקפיטאליסטית, ותהליכים חברתיים פועלים בהן, מחזקים את אושיותיהם או מזעזעים אותם.

עם זאת נראה שיש דמיון בין הסתערותה הקנאית של כל דת חדשה לכיבוש עולם הכופרים, לבין הסתערותו של הקומוניזם האורב לכשלונו של המשק הקפיטאליסטי המסוכסך. אין המערכה נטושה על גבולות ושטחים, כי אם על הנפש. מלחמתה של גרמניה הנאצית היתה, אולי, המלחמה הגדולה האחרונה שמטרתה היתה – באיצטלה “אידיאולוגית” – כיבוש מרחב-מחייה ומקורות חומרי-גלם ושווקים ומקורות עבודת-עבדים. ההתמודדות בין מוסקבה לוואשינגטון היא על עתיד האנושות כולה, ואויה לנו אם הנשק הוא שיכריע.

האיסלם – אם לחזור לדוגמה שנקט בה טוינבי – יריב-דמים היה לנצרות, אולטרנטיבה לה. לימים פג הלהט המיסיונרי של שתי האמונות. האם נתפשרו? לא. אך הן – אם מותר להתבטא כך – נתייצבו ונתיישבו בתחומיהן. היש טעם להכרעה בכוח בענייני אמונות, לכפייה בענייני דעות? אך הדינמיקה של הקפיטליזם ושל הקומוניזם סוערת יותר, עמוקה יותר והיא נעוצה בגורמים חברתיים-משקיים גדולים ומקיפים. וכאן נקודת-ההֶפרש בין ההתמודדות, בעבר, בין תרבויות ודתות, לבין ההתמודדות בימינו בין שני חלקי העולם החצוי. וזו הנקודה החלשה בהגותו של טוינבי.

*

ואכן, קשה מה קשה בעולם החצוי לקיים עצמאות רצון וחירות מחשבה: לאלה שאינם גורסים הַחְצייה ככולו חייב וכולו זכאי ומבקשים חיוב הן במורשתו הנעלה של הקפיטאליזם (תולֶדֶת המהפכה הצרפתית הגדולה) והן במגמותיו של העולם הסובייטי (תולדת מהפכת אוקטובר). היצירה בארץ הזאת היא עדות לכוחו של חופש הרצון שנשתלב בהכרחים אנושיים לאומיים וצמח מהם.

וקשה, אולי עוד יותר קשה שלא לאבד את האמונה בסוציאליזם, שהיא חשובה לנו דוקא אחר יסוד המדינה. בלי האמונה הזאת, בלי השאיפה הזאת להגשים את מיטב חזון האדם בישראל העצמאית, בצביוננו הלאומי וברוחנו – ניטלת נשמת אפה של המדינה ויעודה; יעוד המדינה הציונית-הסוציאליסטית, יעוד הסוציאליזם בחיי היהודים והסוציאליזם היהודי.

אין זו גזירה, שהמתיחות בין שני חלקיו של העולם החצוי תסתיים באסון של הכרעת-דמים גלובאלית. נרחב הוא שדה-המחייה לשני העולמות, המתמודדים על כיבוש עמדות והשפעות ולחץ רוחם ומושגיהם נטוי גם על ישראל. אך מדיניות ישראל תדרוך שבילהּ העצמי בין המחניים, שהיא בעיצומה של המערכה על ביצור המדינה ויישובהּ, על הקליטה והפרודוקטיביזציה ועל ההגמוניה של העבודה והעובדים, שבה – ורק בה – הערובה להגשמה שלימה של הציונות ושל הסוציאליזם.

“שום כוח חיצוני, ויהא התקיף החזק והעשיר ביותר, לא יקבע את צורכי ישראל וערכיה, ומדיניות-החוץ של ישראל נקבעת אך ורק על-ידי ערכי-יסוד וצורכי היסוד של האומה היהודית” – זה ניסוחו של ראש הממשלה לדרכה של ישראל במדיניות-החוץ (שנתון הממשלה תשי"ג), כי מדיניות הנאמנה לצורכי המוני עמה – מן ההכרח שתהא נאמנה לאמת האנושית הגדולה – מן המוסכמות הוא.