“דבר” 26 באפריל 1953

שיטפון הים הצפוני: בסוף ינואר 1953 גרמה סערה עזה וגאות בים הצפוני לאסון טבע חמור בחופי הולנד ואנגליה. המים הגואים הרסו סוללות מגן לאורך החופים וגרמו להצפות ולמותם של אלפים ביבשה ועל כלי שיט. (העורך)

בימים אלה קראתי בכתבי-עת אנגליים וצרפתיים מחזיונות הסבל והניסיון אשר שתו [הטילו] על תושבי ארצות השפלה ואזור החוף המזרחי של בריטניה, עם אסון השיטפונות והסערות אשר פקדם. עד היום אתה מוצא בעיתונות זו רוב תיאורים ומאמרים על אסון הטבע שהשתער במלוא חמת זעמו וזעפו על משכנות אדם, עמלו וקִנינו – עד היום הופכים בחוויותיו, נסיונותיו ובלִקחו, וגם שיקום ההריסות והחורבנות עודו נמשך.

אך, דומה, כי את השאלה העיקרית ניסח עיתון אחד (‘אובזרבר’, אמצע אפריל) במלים אלה:

• “האם גזירה היא, שדוקא בימות חירום – כגון זה של השיטפונות, או הפצצות האוויר – יתגלה כל הטוב והנעלה שבאדם?”

שכן התגובה הספונטאנית של העם הפשוט באותו מבחן אכזר הפתיעה ברוב גילויים של התנדבות והתמסרות. היא גרפה-שטפה כמו בבת-ראש את שכבות האינרציה העבשה והעצלות השיגרתית, את הנוחות והאנוכיות, את הקובלנות והריטון. ודאי, לא חסרו תופעות של השתמטות וליקויים בביצוע מעשי העזרה וההצלה. אך העמידה הכללית אור של התלהבות נדיבה זרח עליה ואחוות אדם חסרת-פניות פיעמתהּ.

עיתון אחד מתאר את שיירות הנהגים, שעבדו בלא ליאות בלילות, בתנאים קשים, בהתנדבות, בהובלת שקי חול ואבנים, וכן פועלים אחרים כיוצא בהם – פועלים אשר רק לפני זמן מועט מסוגלים היו להשבית כל עבודה דחופה מפאת… תה צונן בארוחתם. ובשׁוך הסכנות לא העלימו אנשים אלה סיפוק נפשם הפנימי מן המאמץ של ההיחלצות המשותפת לעזרת הזולת – מן היקרות בהרגשות אנוש. ניסיון השיטפונות הוכיח מה כוחם של המרץ היוצר, של נכונות והעזה ושל מניעים קיבוציים חלוציים – מן הסגולות שהם, שוכני האיים, כה זקוקים להם בעיצוב עתידם הלאומי בעולם של ימינו (“שלא בדרכי הטוטליטאריות והאמריקניות שאינן הולמות אותנו” – לפי שמעיר כתב-עת אחר).

אכן, מאמץ מפואר זה קצר-ימים היה, וידעו האנשים כי הם נדרשים לו לא לאורך ימים. אך מדוע תִּשַׁח כל ימות השנה קומת האדם המזדקפת בכל יפי גדולתה בימות מַסָּה וחירום? – זאת השאלה.

*

אין העניין נוגע, כמובן, אך ורק לתושבי ארצות השפלה והאיים. גילוי אנושי כולל הוא, חִזיון סוציאלי. סיבות רבות הן אשר גרמו – סיבות היסטוריות וחברתיות – לדילדול רוח החלוציות ונכונות ההתנדבות ושמחת המאמץ וכושר הסבל ורוח הלחימה בקרב העמים, ובראש ובראשונה המוני העובדים. האין לזקוף, דרך דוגמה, את פריון הייצור והתפוקה הירודים, באופן יחסי, בבריטניה, גם לעורף הנרחב של האימפריה אשר הרגילה את העם, במשך דורות, להנאה מעמלם ומאוצרותיהם של אחרים – במושבות? ואשר לצרפת, הרי אין ספק, כי במניין הגורמים לחזיון זה הוא הדילדול החומרי המאויים של העם העובד הצרפתי (שחלק ניכר בו, בייחוד בעבודות-היסוד הקשות, הם בני ארצות-חוץ) – נוכח תרבות-ההנאה שפשתה בבוּרגנות ובאזרחות התאוותנית והנצלנית ואשר הדביקה גם את הפועלים. וזה מקרוב הביא “סטייטסמן” תיאור של יחסי עבודה ויחס פועלים לעבודה ולמשק במפעלים מוּלאמים – יחס שסמי [נובע] ממנו התלהבות ואהבה. דוגמאות דומות העלה מזכיר ההסתדרות במועצתהּ האחרונה מיוגוסלביה ומארצות אחרות. והמעיין בעיתונות הסובייטית ודאי עמד על כך, שהמאמץ להעלאת רמת הייצור ותיקון היחס לעבודה ולמשק עומד במרכזה. כי, אכן, האדם העובד המגלה בנסיבות מסויימות – הקרבה עילאית שוקע, בנסיבות אחרות, ביוֵון האינרציה צרת-האופקים של חיי יום-יום.

שיטפון הולנד 1953

היש מן הצורך להכביר מילים על כך, שחזיון ההתפרקות ממאמצים על כל גילוי-הקלוקל המלווים אותו, לא פסח גם עלינו, וכי מן הבחינה הזאת “ככל הגויים בית ישראל”? שסגולות-היקר החלוציות, אבני-השתייה עליהן קמה מדינת ישראל, שעת שפל להן בימינו, וכאבירים באגדה שקפאו בהר ובאבן מצפות הן לשעת-החסד של התיקון וההתגלות המחודשת? עתים דומה עליך, כי אנו כיום – אנו במשמע הסתדרות העובדים ומפלגותיה העיקריות וגם התנועה אשר בפזורים – כי אנו אוכלים פירותיה של קרן שמיטב אוֹנָה ודמהּ, תקוותיה ומאווייה של תקופה שלימה שקועים בה – ועתה היא כמידלדלת והולכת לעינינו ממש… ואם, חלילה, תאזל הקרן – אנא נישא חרפתנו ומה יהא עלינו, ישוב בניווּנו האוכל איש בשר רעהו ויורד לחייו ונלחם על ניתח הבשר והשראת חייו נתנדפה ושכינתו נסתלקה?

גדול ניוונה של מצוקה שנתערטלה ממשא נפש, המשלימה ומתפשרת עם המציאות; אך אין שיעור לכוחה הבונה והמשחרר של מצוקה מזוגה בחזון. ואכן, לעינינו מופתים חותכים לגילויים של התנערות המצפון, תחושת הכבוד, סגולות החלוציות וגבורת ההגשמה העצמית שבאו בצמידות לאסונות ולהתמוטטות של הרגלי-חיים-ומחשבה: העפלתם של צעירי ביל“ו בסמיכות ל”סופות בנגב" בשנות השמונים: העלייה השניה שינקה מחוויות “קישינוב” ו-“1905”; העלייה השלישית, גדוד העבודה, הקיבוץ והקבוצה אשר רישומיה המזעזעים של מלחמת העולם השנייה ומהפכת אוקטובר טבועים בה; והרי מלחמת החירות שבה נלחמו, בשורותינו, הגדודים האלמונים של בני עמנו שהיו נתונים בסוגר הצורר וסופם אובדן וכלייה… מה נתקשחנו, נצטמקנו, נתגמדנו עתה, דוקא עתה, שאנו נתבעים להמשך האפור היום-יומי למעשי-ההתעוררות-והחסד ההם, להמשך שהוא חמור במשקלו ובאחריותו מן ההתחלות!

זה מקרוב, דרך דוגמה, ניחם אותנו כבוד שר המשטרה ומפקחה הראשי, כי גל הפלילים והעבריינות הגואה בארץ אינו חורג מתחומי המקובל בארצות אחרות, לרבות באנגליה הנודעת, מבחינה זו, ביציבותה, וכי נביעתו של הגל העכור הזה הוא בעיקר מקרקע הישוב הותיק. נחמה מפוקפקת מאוד! משָׁל כאילו היה לנו מרחב-נשימה וכושר-יציבות בדומה לעמים ההם המשמשים לנו נמשל, כאילו יש נמשל לשליחות המיוחדת אשר מדינה זו מצוּוה, מטבע ברייתה, לקיים בפזורי העם ובתחומיה היא. ובסוגיה זו העיר בימים אלה כבוד מפקחה של המשטרה בבירת ישראל לעניין העבריינות הצעירה, שמקורה בנעורים מקופחים, ביחסי משפחה לקוּיים, בדיור דחוק והוסיף: “אין רובם של נערים אלה נמשכים לגניבה בגלל רעב – אלא תוך רצון “לעשות חיים”. אכן,”לעשות חיים" – בצמד מילים זה נתגלם אחד מגילויי הצרעת של ימינו, בעולם ובישראל.

ודאי ודאי: בשׂמי-הפריחה סביבנו, בשׂמי-מולדת, ועזים קסמי החלוציות והגבורה, ההתעלות והערגה לתיקון לאומי ואנושי הלוחש מתחת לערימות הדֶשםנדקרהקרן… רבים הכמהים למלוא גילוּיים ואורם שיבוא כטל המרענן עם שחר. ועד אז גם אנו ניצבים לפני השאלה אשר נתעוררה בעיתונות באירופה לאחר אסון השיטפונות: - האמנם גזירה היא, שדוקא בימות חירום יתגלה כל הטוב והנעלה שבאדם?