א.ש. שטיין (עורך), הנוטר העברי¹ – תרצ“ו-תש”ז (1946–1936) הוצאת ‘הועד הארצי למען החייל היהודי’ תשרי תש"ז (אוקטובר 1946)

על שלושה אלה יכון היישוב היהודי בארץ, חלוץ עם ישראל בדרכו למקור חיותו ותקומתו: על העצמאות בעבודה ובהתנחלות על האדמה; על העצמאות בתרבות, בחינוך ובעיצוב דמותו הרוחנית; על העצמאות בשמירה על פרי עמלו החומרי והרוחני, על נכסיו וערכיו, על זכותו וכושרו להגנת החיים, היצירה וכבוד האומה.

דומה, כי שלוש החוליות הללו האחוזות אחת ברעותה, אינן רק נשמת מפעל הגאולה הציוני ופרי ניסיון שנות מאבקו, אלא גם תמצית הלקח של תולדות עמנו, מוסר ההשכל שנחצב מניסוייה הטראגיים של אֵימת גולה ונֵכר על כל גילוייה, אשליותיה, השפלתה וזוועותיה כאחת.

פשוטים ובהירים הם הדברים, אך לפתחם רובצות אורבות לשונות של סטיות, חולשות ונפתולים. שום הישג, קניין וערך חברותי-מוסרי-חינוכי לא ניתן לנו מן ההפקר; כולם ניקנו בייסורים ובמאמצים; ובכללם דפוסי המגן העממי, הצמוד ליצירתה ומפעלה הטהור והקדוש של תקומתנו כעם בן-חורין ועצמאי בציון – שאחת החוליות העיקריות שבו היא הנוטרות העברית שבימים אלה מלאו עשר שנים לקיומה. כי בָּרי וּודאי, שאם עמד היישוב כאשר עמד בניסוייו המרים ואם הגיע עד הלום, הרי לא במעט יש לזקוף זאת לזכותו של הנוטר העברי. מִשנה ערך נודע לסיכום מאמציה של הנוטרות, להערכת דמותה שעוצבה על-ידי נושאיה והערכים בהם הֶעשירה את חיינו דוקא בימים אלה, כדי ללמוד על הסיכוי והיכולת הגנוזים בתוכנו ולשקל את הפיקדון הגדול ששׂר האומה הפקיד בידי היישוב הזה – המקַבץ גלוּיות, מלכד נידחים ומחשל קו לקו חוליות עצמאות וחופש וכוח.

*

האפוס של כיבוש העבודה בארץ-ישראל לעובד – העולה העברי וכיבושו הוא לעבודה, שממנו יָתד פינה להיאחזותנו בארץ אבות שני ראשים לו, שתי שליחויות חלוציות העולות בקנה אחד בַּל-יפרד: עבודה ושמירה. הצמיחה מתוך היצירה, ההיצמדות בה, ההִתערות בשורשי המפעל – היא ששמרה ושומרת עד היום מסכנות שונות, הן של התבטלות עצמית והן של מלל מופלג ונבוב והיגררות אחרי צבאיות לשמה, מנותקת מהכלל היוצר והעובד ומסוֹרתו; היא היא שעיצבה ומעצבת אשכולות ערכים של אומץ-לב, של גבורה שקטה וטהורה, של כוננות ודריכות ומסירות עד תום. עדות נאמנה לכך הם דפי תולדותיו של “השומר” ואנשיו, שהיו חדורים רוח של גבורה נאמנה כבושה ורבת-אחריות, גבורת עמלים השלובים בעבודתם, בהתנחלות בקרקע, שהקימו את תל-עדשים וכפר גלעדי; עדים לכך הרוח שפיעמה את עמידת תל-חי וחולדה, את חטיבותיה של הנוטרות העברית את ההתנדבות העברית לצבא ב“מלחמת היהודים” שהוכרזה על-ידי כוחות האופל [גרמניה הנאצית] בראשותו של הצר והצורר ועושי דברוֹ – ועד לכובשים ולבונים בעצם הימים האלה.

*

הקורבנות הראשונים שראיתי בעיני סמוך לעלייתי לארץ-ישראל היו נרצחי עין-ורד במאורעות תרצ"ו. עד היום לא ניטשטשה התמונה. שכובים היו בבית-העם הנירחב והפשוט של המושב – גוויות נקובות כדורים, נעלי-עבודה כבדות מכוסות חול לרגליים וחולצות-עבודה לגופם. לפני זמן מועט שׂרכו הרגליים האלה בדרך החולות לפרדסי כפר-יונה לעבודה, שחסכונותיה הדלים נועדו לפיתוח המשקים העצמיים, לקיום המשפחות והילדים. היה יום קיץ זוהר, מסביב לבית-העם עמדו בתים לבנים קטנים, עצים מלבלבים, רפתים ולולים, תינוקות משחקים, ונוטרים. נוטרים כחלק מן הנוף, מן הציבור, מן העם אשר מסביב.

בעיצומם של מאורעות הדמים, עם הסתערות המדבר, צמחה, נסתעפה, נתגבשה ונתעלתה הנוטרות העברית: ממגינים של משקים בודדים שהיציאה מתחום היישוב אסורה עליהם ועד לחיל מסועף המשתף פעולה עם כוחות הביטחון, המשטרה והצבא, בשמירה על נכסי המדינה ועל דרכי התחבורה ועד לכוח הממוּשמע, המאומן והיעיל שהובא במניין צירוף הכוחות להגנת הארץ בפני כוחות אויבים מן החוץ, הממונה על שדות התעופה ומחסני צבא ועל החופים ועל מחנות העצורים ועוד. חיל זה שימש בעצם קיומו, שירותו ותפקידיו הוכחה חותכת ביותר לצרור הנחות שנקנו מתוך החיים עצמם, נסתייעו על-ידי מהלך התפתחות הארץ והמאורעות שליווה והוּחשו על-ידי מאמצי שקדנותם וסבלנותם של האחראים והטובים שבעסקנינו והיו גם נחלת שלטונות הארץ בזמנים מסויימים:

1. אין מגן יעיל ונאמן ליצירה העברית בכפר ובעיר, לחיי היהודים בארצם, לעמלם ולכבודם, בלעדי שיתופם הם בשלמות במאמץ המגן והביטחון;

2. אין ביטחון בארץ ושלום בה בלי שיתופם המלא של כוחות היישוב העברי בהתאם למשקלו ויכולתו ורוב נאמנותו לחיי שלום ויצירה;

3. נוכח כל סכנה אפשרית מבחוץ מהווים כוחות היישוב העברי חולייה בְּצורה, יעילה ונאמנה;

4. היישוב היהודי הוא חלק בלתי-נפרד ממשקהּ, ממעמדה ומעתידותיה של הארץ וכל ניסיון להתעלם ממנו בחריצת גורלותיה, או בקביעתם על חשבונו, סופו כישלון. שיתוף יהודי-בריטי ונאמן לעצמו, שעל ברכיו צמחה גם הנוטרות העברית, היא הערובה והמפתח לשלום ולקידמה בארץ ובסביבותיה.

מן הראוי להעלות את הלקח הזה, פרי ניסיון עשר השנים שחלפו, שנות המאורעות והמלחמה, המַסה והמבחן, לשננוֹ לאחרים ולעצמנו – וקודם כל לעצמנו.

*

עשר שנים עמדה הנוטרות העברית, הכוח העברי המזויין והמאושר על-ידי השלטונות, על משמרתה ברוב נאמנות ונכונות הקרבה – והמשמרת נרחבת מאוד: מגדודי משטרת היישובים העבריים על דגליהם וסמליהם העבריים המובהקים ועד לחטיבת חיל התעופה; ממשמר החופים ועד לחיל הרכבת; מ“פלוגות הלילה המיוחדות”, שמירת קו הנפט וקו החשמל ועד לנוטרות בצבא; משמירה על ביטחון העובדים בחומת טגארט, הוא גדר הצפון, עד לליווי עליות לקרקע באיזורים חדשים ופרועים ועד לשמירה על יבול השדות, העץ והצומח; מתפקידי מגן חלקיים ומקומיים ועד לתפקידי התקפה וביעור קני מרצחים; מנשק פרימיטיבי ועד לאימון בנשק חדיש ביותר בקורסים מיוחדים – חַיִל עממי מעורה ביישוב וביצירתו, יונק מתוכם, מחושל על ברכי האמונה העמוקה בצדקת הדרך וערכי החיים והגאולה שנִנגדו על סְדן היצירה בארץ תחיית האומה.

העשור לנוטרות חל בימים קשים ליישוב ובימי מפנה לחֵיל הנוטרים עצמו, שחלק משירותיו חוסל או צומצם ושורותי נִדלדלו. בתוך ההתפתחות הסוערת שעברה על הארץ – עומד הנוטר-החלוץ העברי גאה על הישגיו, דרוך ונכון, אך לבו מר עליו גם על יחס הציבור שלא השכיל לעודדו, להבטיח את צרכיו הראשונים ולדאוג לרזרבה מתמדת לשורותיו. “חורגים חורגים” – בכותרת זו הכתיר ב“דבר” את הציבור הזה אחד מעורכיו לאחר שסייר בתחנות-משמר שונות. “הכושי עשה את שלו” – הנחה צינית זו שזרים מנסים להוציאה לפועל – לזרא היא ליישוב העברי ונוגדת את מושגיו וצרכיו החיוניים. ולכן: יתר תשומת-לב ועֵרות לתביעותיו של הציבור הזה; חיסול כל גילוּיי הקיפוח וההפלייה לרעה, בסידור משוחרריו הפורשים מהשרות על דעת המוסדות האחראים או מטעמי בריאות; חיזוק מעמדה והרמת קרנה של הנוטרות העברית והזרמת זרם-דם חי וצעיר לעורקיה – צו-חיים הוא לנו, תנאי מוקדם לשלומה ולביטחונה של הארץ, הערובה להמשך קיומו וצמיחתו של הכוח העברי המזויין והליגאלי הצמוד לערכי היצירה.

עוד לא הגיעה השעה לספר את כל פרשת מאבקה, התפתחותה והישגיה של הנוטרות; אולם מן הדין הוא, שבמלאֹת העשור לקיומה ייעשה חשבון הנפש וחשבון הזכויות של תופעה חלוצית נעלה זו, כדי להסיק ממנה לעצמנו ולזולתנו מסקנות העתיד וההמשך.