‘דבר’ 26 באוקטובר 1942

זעזועי המלחמה, סכנותיה ומוראותיה, חשבון-נפש העבר והחרדה לבאות, עוררו באנגליה תסיסת-מחשבה מסועפת, שרבות נכתב ודובר עליה. אין בזה, כמובן, חתירה למצוא צידוק מוסרי, או אחר, לעצם ההשתתפות במלחמה. המתגונן, העומד על נפשו, על אורח-חייו, התקדמותו והתפתחותו העצמיים, אינו נזקק לכך כלל ועיקר. עצם המלחמה הזאת שאסרו על העולם גנגסטאֶרים, המטרות שהציבו לה והצורה שטבעו לה, הן כוללות בתוכה את הטומאה עצמה, את סיוט האסון.

ואף על פי כן… המתח הנפשי העצום; ההקרבה ללא-גבול; ההכרה כי “משנשיג את הנצחון – הדימוקראטיה שלנו תהא נתונה לסכנה החמורה ביותר בתולדותינו מאז ימי תנועת הצ’רטיסטים¹” (ה. לסקי ב“ניו-סטייטסמאן”) – הכרוכים במאבק-עולם חמור זה, מחייבים לא רק מטרה שלילית שנגדה נלחמים, אלא גם מטרה חיובית נשגבת שלמענה נלחמים. החתירה במגמה זו משותפת לכל חלקי העם הבריטי (והאמריקאי), אף כי, כמובן צורותיה ובטוייה שונים הם.

ובזה קטע טיפוסי מאוד ממאמר שנתפרסם בעיתון השמרני “סנדיי אקספרס” והועתק לעיתוני אמריקה, פרי עטו של העיתונאי ג’והן גורדון – וכותרתו רבת המשמעות: “הבו לנו לפיד לשאתו!”.

"לא מן התועלת הוא כיום לגנות שלטונות, גנראלים, אגודות מקצועיות, את הייצור בבתי-החרושת, או איזה שהוא גילוי מגילויי הניווּן הלאומי שלנו. הבה נבחון את העובדות. משהו לקוי באוּמתנו. משהו חיוני אבד לנו (ההדגשה במקור). אם לא נחזור בקרוב לעצמותנו הרוחנית – אפשר ובעוד שנה לא ישאר מהאימפריה אלא זכרון בלבד, ואתה ואשתך, וילדיך, אם חשובה העמדה שאתה תופס או לא, תמָצא לחוץ וכבול במיצר שאין מוצא הימנו זולתי מעברו השני של הקבר.

מהפכה אופפת את העולם. לרגל סיבות שונות ורחוקות זו מזו – הגרמנים, היפאנים, הרוסים והסינים נלהבים בלהט של נוסעי-צלב. מהו הכוח שסחף את הגרמנים למרחבי אירופה? לא הטאנקים, התותחים, המטוסים, שיטות-הקרב והארגון שלהם, אלא להט-הכרתם, כי ביכולתם להשתלט על אירופה כגזע שליט. מהו הכוח שדחף את היפנים למזרח כאש מלחכת? הלא היא האמונה הקנאית והלוהטת, שהגורל יְעדם להיות אדוניה של אסיה. על שום מה עלה בידי הרוסים בלבד להדוף את הכנופיות הכובשות של גרמניה? לאו דוקא משום שהיתה מוכנה יותר מעמים אחרים, אלא משום שכל איש ואשה רואים בארצם משהו המייצג דרך-חיים שנבנה על ידם בהתלהבות של הוזים, ואשר לשם שמירתו – החיים מהווים מחיר זעום מדי. ומדוע עלה בידי הסינים, כמעט ללא תותחים ומטוסים, לעמוד במשך ארבע שנים ולא להיכנע נוכח עצמתה של יפאן, ולגלות גם יותר יכולת של התקפה מאשר האימפריה הבריטית החזקה ממנה פי כמה?

כל אחד מהעמים האלה, אם רע או טוב, נלחם למען יעוּד שהוא מאמין בו בקנאוּת. זוהי למענו מלחמת-קודש. ועד אשר לא נדליק אש כזאת בבריטניה, עד אשר מלחמה זו לא תיהפך גם לנו מעין מסע-צלב, לא נוכל להתמודד אתם.

… הגיע הזמן שיקום בתוכנו אדם נועז שיכריז על צ’רטר-חיים חדש לאמור:

“השיטה הישנה מתה. מרגע זה תקום בריטניה חדשה. לא נִשא יותר את האכזריות, העוול ואי-השויון שבבריטניה הישנה. עבודה וחיים ניתן לך”.

באותה קלות בה אנו מפזרים את כספי האומה למען המלחמה, נפזרם למען הבניין בימי שלום. הקץ לאבטלה. הקץ לרעב. הקץ לזכויות-היתר – זולת אלה של עמל וחופש. הקץ לפרצופיהם של ילדים מזי-רעב, לפניהן מעוּותי-הצער של אמהות. הקץ לפרברי-העוני, להכנסות הזעומות. הזדמנות שווה לכל ילד לפי יכולתו ותכונותיו. רמת חיים מינימלית הוגנת לכל אזרח והזדמנות שווה לכל איש ואשה להתקדם במידת יכולתם הרוחנית והגופנית. הבטחת קיום הוגן לכל אדם מעבודתו וקיום הוגן לעת זקנה.

אין אנו נזקקים לבולשביזם, לסוציאליזם, לטוטליטריזם או לכל “איזם” אחר, בין שהוא גידול עצמי ובין שהוא מובא מארצות פרימיטיביות יותר. ביכולתנו להקים בארצנו סדר שיבטיח את זכויות-היסוד של האזרח מתוך שמירה על האינדיבידוּאליות הבריאה במחשבה ובעבודה – שעליה התבססה גדולתנו בעבר. אנו נזקקים רק לשינוי רוחני, להכרה שארצנו ועתידה שייכים לכל האומה ולא לחלק ממנה (הדגשה של. א.ש.); שצבירת הון אינה תעודתו העיקרית של אדם עלי אדמות; שכל האזרחים הטובים, אף כי אין להם תכונות שוות מלידה, זכותם שווה לבית בו יחיו בנוחיות ובאושר, לפעול בגבולות יכולתם, ולהשתחרר מהסיוט של אי-הבטחון הנצחי המלווה מיליונים מערש-לידתם עד לקברם.

היטלר הרים את גרמניה בסיסמת ה“סדר החדש” באירופה. הגיע הזמן לסדר חדש בשביל בריטניה.

והרי קרן אחת השופכת אור על הלך מחשבתו ורוחו של ג’נטלמן שמרני (ושל חלקי-ציבור ניכרים) בבריטניה בימינו, הערכתו את משקלה של ה“רוח” במלחמה הטוטלית וחרדתו לעתיד; השיקול והשיפוט שבעקבותיהם – הלא הם נתוּנים לקורא.