יצאו כל הזמן. אחד מעיר, שנים ממשפחה, נמלטים היו ממחוזותיה המיושבים של ארץ מצרים, ומתחברים אל אלה שיצאו לפניהם. לא הלכו רחוק: עד נאת-מדבר קרובה, עד נקיק שיש בו מעין. ביקשו לשים את החול בינם לבין ארץ מצרים, מרחק בינם לבין שועיה ופקידיה. לא יותר מכך.

לא היו להם מנהיגים. אולי גם מִנהגים לא היו. ישבו בנאות שלהם, חיו חיי עוני מרוד, נמוך, שדוף-שמש, עטו שחור בלוי, שרקו לעדרים, רזים ושחורים כמותם, והתפרנסו הרבה על השוד. לעתים היו חיילים יוצאים להטיל עליהם את מרות השלטון. לא לעתים מזומנות, כי משלחות אלה נודעו כמסוכנות. יחפני הנאות ידעו להכות בחיילים מכה קצרה וחריפה — ולהיעלם בחולות עד שגם הרוח לא זכרה אותם. גְויות של אלה ושל אלה, שנותרו בשטח, נצרבו בשמש, שנה אחרי שנה, ואי אפשר היה עוד להבדיל בינן לבין עצמות האדמה עצמה. כל ברזל וכל חוט שהיה עליהן, נשדד מזמן.

פעמים היה מי-מהם מתקרב אל גדר הטיט של חוה מעובדת, חציו חשאי חציו חוצפה, ניכר בבגדו השחור הבלוי, בשזפון הכבד, המלא זוהמה, בעור שנשתרין כעור חרדון, בתנועת הגוף החומקת. צלו עבר בחוה כצל עורב, ומי שחש בו, היה אומר: אחד מהם. חוזר היה אל המדבר, מקפץ מהר, נושא עמו בכנף הבגד ברוז לכוד מן השַׁקְיָה, או אבטיח בעונתו, מותיר אחריו קללה ולעג. מגרשים היו אותו בלי חמדה, מביטים בו במרוצתו המחוצפת בתמהון אטי שאין עמו מעשה.

איש לא החשיב אותם. נידחים, קראו להם בבוז, אובדים. איש כי בא ואמר: עברי אובד אבי — גם העני שבעבדים, גם שכיר היום הנמוך ביותר, לא היה נותן לו את בתו לאשה. אבל הם לא באו כמעט. מי שיצא, לא חזר. החול הפריד הפרדה גמורה בינם לבין היושבים על רצועת האדמה המושקית, זו שיש בה תעלות ושְקָיוֹת, מחזורים ועונות, עבדים ואדונים, גבול וגדר, וסדרו של עולם סובב בה יום-יום לאט עם סוב התאו המסובב את הגלגל.

מעופרי חול, פרוקים מכל עול, המתינו.

היו גם אחרים. זמן רב ישבו במקום אחד, ונתמצרו. תמיד אפשר היה לראות נער יושב לו למעלה בתוך מטעי הדקלים, גבוה על סולם אחוז בכף דקל, אם גודד אשכולות פרי בסכין קצרה, או מכסה את כל השפע התלוי, הכבד, ברשתות מפני המוני הצפרים, או סתם יושב לו צופה על אם הדרך, אולי מחלל. אלה היו מבית צורי, אנשים שׁרים וחכמים לנגן; אצל עשירי רעמסס עבדו, ביתם רחב-ידים בצל מטעי הדקלים. לפנות ערב היו יוצאים אל השקיה הסמוכה, עומדים שם כרחוצים באור הזהוב הרב, אור של אריות ודבש הנשפך על פני המישור, לדוג דגים עם נערי המצרים, פעמים בחכה וברשת, פעמים יוצאים בסירות דקות שתרנן גבוה. יחפים ולחים, שטופי אור וניצוצות מים, מביאים היו את שללם הביתה, כפיפות מלאות דגה כסופה מפרכסת ושרירית, קולותיהם מתערבבים בקולות הצפרים הצבעוניות שיצאו אף הן בהמוניהן לדוג בשעה זו. כל מקום שנתפנה מאנשים, מיד ירדו עליו המוני שׂקנאים ושְקיטנים ורודים, אנפות לבנות וכַפָּנִים, בטפיחת כנפיים גדולה, בהמולה בלתי פוסקת.

את שעת חסד-מצרים לא החמיצה מעולם גם הגבירה אשליל, אשה עבריה, אלמנתו של אחד מפקידי הרשות. יוצאת היתה על גג ביתה המקורה סכך דקלים, קולפת פרי שהגיש לה אחד מנעריה, ומביטה שעות ארוכות באור השחום כדבש כהה היורד לאט על פני המים ומאדים אותם, משחים, מכסיף. לפני שנים רבות, והיא נערה לא-מאורשה, ראתה נמר עומד ליד השקיה הישנה שכבר אין משתמשים בה, בדיוק בשעה כזאת, ועיניו עיני גבר. ערב-ערב הביטו עתה עיניה החריפות לעבר אותו מקום. נמר לא היה. היו רק האנפיות הלבנות ההולכות אחרי התאו, והיו שכירי-יום עבריים גוררים משאות, לעתים שרים חרש-חרש, שירים שאין בהם תקוה. נתרבו מאד העברים, ולא לכולם היתה עבודה ברעמסס ובסביבתה. יורדים היו על המחוז, להקות-להקות של גברים ונשים, עומדים שעות ארוכות בשמש, או יושבים בצל גדר הטיט, ומבקשים להם מעביד. המצרים היו באים ליטול מהם כדי צורכם, חמישה, עשרה, ואת היתר היו מגרשים. והם היו נעלמים לשעה קלה, ואחר כך חוזרים שוב ושוב, אלמים בשמש ובזבובים, ממתינים. תמה העונה החקלאית, והם ישבו וישבו, רבים יותר משנה לשנה. אי אפשר היה להיפטר מהם. לבסוף גזרו עליהם איסור לידות. שלא יישבו במקום הזה. שיילכו להם. אבל העברים לא הלכו. נשיהם התחכמו וילדו בסתר, במאורות, וכעבור שלוש וארבע שעות שוב היו מתיצבות לעבודה. לעתים קרובות לא יכלו עוד לחזור ולקחת את הילוד מן המקום שבו הצפינו אותו. חיות בר היו באות לרחרח במאורות.

בימי חגו של האל אושריש, כאשר כל בית-אב שבמצרים משיט את צלמית-האל, צבועה ומקושטת, בתיבת גומא על פני היאור ובתעלות, היו נשי השכירים העברים מתחכמות ומשיטות אף הן את ילודיהן. פעמים נתקעו התיבות בסוּף הגבוה, החרישי; פעמים נאספו התינוקות הללו בידי משפחות מצריות, שראו בהן את האל אושריש קם לתחיה, בכל שנה מחדש. לא היו תמהים: הכל יודעים שהחיים והמוות במי היאור, אדיר הוא, עליון הוא, מים רבים בו, מי חיים. אף עקרות היו נפקדות בו, נשים שרחמן עץ ואבן. לפעמים די היה למצוץ מן הקנה הצומח בבַתּת היאור על מנת להתעבר. וכי מנין רבבות הצפרדעים אם לא מן הטין הזה. לידה שאין לה סוף.

בַּיְתָה היתה כבת חמש בלדת מילכה-מן-השכירים את אֶשְׁחָר, במחילה שבקצה מחנה העברים, ובאפלה גמורה. נקלעה לשם באקראי מבעוד יום, ועתה עמדה בפינה ואצבעה בפיה, מבוהלת, שומעת ואינה רואה את האשה הכורעת ומתאמצת. נדמה היה לה שהאשה נכנסה הנה לצרכיה. המחילה היתה חמה, דחוסה, מלאה גניחות, שהן-עצמן כנוכחות של בעלי חיים פרוותיים, אין מהם מנוס. מילכה לא השגיחה בביתה הדחוקה בפינה ומסתכלת, מבקשת להבחין בגושים בתוך העלטה, לפענח את החום והחשכה.

אחר כך פסק הכל, כאילו עזבו החיות הפרוותיות את המחילה. נעשה צח וריק. רוח קלה באה פנימה, רוח לילית צמאה, עננים סרו מעל הירח ואור לבנבן חדר פנימה. מילכה קמה, גונחת, ניגבה את עצמה ואת הילוד, וקרבה אותו אל פתח המחילה. בן, גנחה לעצמה, בן.

קשרה את טבורו בחוט, אחר כך שלפה מבגדיה תמר אחד, לעסה אותו היטב, ומרחה בתמר הלעוס את חכו בבוהן. הוא פעה מעט והשתתק.

ואז הבחינה בביתה שעיניה נוצצות בפינה. בקול עייף שאלה אם היתה כאן מתחילה. נענעה בראשה להן.

זמן רב לא אמרה מילכה מאום. אחר כך חפרה ביתד שעמה, קברה את השיליה ואת כל הפסולת, כמהרהרת. לבסוף נתנה את הילד העירום והרועד, בתנועה מהירה, בחיקה של ביתה.

— קחי אותו לביתכם. שמו אֶשְׁחָר.

בַּיְתָה אחזה בילוד ורצה אל בקתות אביה. הנשים ביקשו ליטול אותו ממנה, אבל היא לא הרפתה. בקושי הניחה שיחליפו את בגדיה הספוגים. הילד הזה היה שלה, כאילו ילדה אותו בעצמה. השכיבו אותו לידה, והיא לא נרדמה עד שהיה בוקר, וקול העופות המתרוצצים בין הסוכות, וקול התאו הקשור לגלגל, והבקר היוצאות, וקול חלב טרי נמזג בקנקנים, המולת רהטים ושקתות. אשחר ישן לידה.

לפעמים היניקה אותו מילכה, תמיד בחפזון בין עבודה לעבודה, לפעמים אחת מנשי בית יצהר אביה, שחלבן עמן. פעמים היתה ביתה עצמה מטפטפת לתוך פיו חלב-תאו שמנוני וצהוב. הוא יחלה, הזהירו אותה. אבל אשחר גדל ולא חלה. לימים קשרו אותו על גבה, ולעת אפלה אפשר היה לחשוב שחַי מוזר, גבנוני וקטן מסתובב בכפר ופועה מגבו. קווּצה אחת משערות ראשה של ביתה היתה רטובה תמיד, לפי שהתינוק מצץ אותה. אותה קווצה תמיד.

גדלו כגוף אחד.

כשנה אחת אחר כך, ומילכה יוצאת יום-יום לעבודה בבית משפחה מצרית, והיא שוב קרובה ללדת. אמרו לה שתישמר מאד-מאד, אבל היא לא שעתה לדברים. קשרה היטב את כרסה לבל תבלוט. אין בהם רע, אמרה, כל האמות המצריות ידידות הן לה, ואם היא לא תלך, מי ישים לחם בפי הילדים האלה, ואביהם אין בו חפץ. אבל לבסוף מלאו ימיה ללדת הרבה יותר מוקדם מכפי ששיערה וחישבה את שיעור הימים, בעודה מנערת בכל-עוז את מרבדי הגברת. ביקשה לחמוק לשדה, אבל שפחה אחת כבר רצה אל הגברת. גברת-הבית התאבלה אותו שבוע על בנה-שלה שמת, ולא יכלה לשאת שהעבריה תלד בעוד היא עצמה אבלה. פוריות איומה זו של העברים, היתה מתלוננת באוזני בעלה, ממה היא באה אם לא מכך שכולם עובדים בעבודות טין-היאור, והטין כידוע אין כמוהו לפריון. באו והתישבו ושורצים הם כאן עם הזבובים והצפרדעים והכנמת; וכי מתי היו לנו כל כך הרבה זבובים וצפרדעים, אמור בעצמך, כולנו מתגרדים כמוכי שחין מפני הזוהמה שלהם, באו ונטלו מאתנו את כל הברכה. מקוננת היתה לפניו בקול צרוד, אצעדותיה מצלצלות צלצול אטי עגום, מַתמיד. עכשיו, כשבאה האמה הקטנה להודיעה שהעבריה כורעת ללדת, קמה על רגליה ודבר רע יצא מתוכה כזיק. קראה אליה את המשגיח הכנעני, איש רע-לב. שתיקה גדולה ירדה על הבית, שכל יושביו נבהלו. הכנעני לקח את מילכה וקשר את רגליה זו אל זו, ותלה אותה במהופך על עץ סמוך, ראשה למטה. כל היום נעה כרסה הצבה ניע איום, כדג גוסס, מרעיד את העץ, את הכפר, את האדמה כולה. אחר-כך פסקה כל תנועה.

כמה מן הגברים העבריים יצאו עם רדת לילה. ידעו שלא יתפשו את הכנעני. לעומת זאת לכדו עגלה של מצרים. חג-הבכורות היה להם, ויצאו לחוג בעגלה צבועה ומקושטת גומא ונוצות. רובם היו שתויים מעט. לא שמעו את הזעם האורב. לא חששו למאום. רצחו אותם מהר, עד אחרון שבהם, בכורות כולם מבן עשרים עד בן חמש; בשתיקה, בפחד, בנשימה מלחיתה, בזיעה קרה; אחר כך ברחו. מהר, מהר, אמרו לנשים, עכשיו אי אפשר להישאר כאן אפילו עד בוקר. אספו מה שאספו, ונסו מהר אל החולות.

כל העת חיכו למסע הנקמה שיבוא. אבל המסע לא בא. בכל זאת לא סר פחדם, והתרחקו עוד ועוֹד, עד שאפילו באופק לא ראו את ראשי החדודיות הפזורות של מצרים, אלא חול וחול. ביום החמישי מצאו את אוהלי האובדים, אלה שיצאו הרבה לפניהם. חנו לידם. תחילה ניסו להתנשא: הם עוד ישובו למצרים, כאשר יעבור זעם, כאשר ימות פרעה. אבל האובדים צחקו מול פניהם. לעולם לא תוכלו לחזור, אמרו, לעולם, ומוטב שתתרגלו לכך כבר עתה.

המתינו. לאט לאט בנו אף הם בקתות טיט וסוכות במקום שבו ישבו. המתינו.

פעם אחת בא משה. בחשאי בא, ורק אדם אחד אתו, ששתק כל הזמן. נער אחד המתין לבאים, יושב על תלולית חול, ומשבאו, הוליך אותם באין אומר אל הסוכות.

חזותו של משה הפתיעה יותר משהרשימה. אמרו עליו שהרג איש מצרי; שנס על נפשו דרך המדבר רחוק מאד, עד ארץ האבות הרחוקה, ולא השיגוהו, ואחר כך חזר. היו שאמרו כי שני לבבות היו בתוכו, לב איש מצרי ולב איש עברי, ואת לב המצרי שבתוכו הכה והרג שלא יישאר לו זכר. נשבעו שראו את הצלקת על חזהו. עכשיו קשה היה למצוא בו דבר מצרי מובהק. אבל גם עברי לא היה ככולם. מצרַים בטקס, במלים נמלצות, בנימוס, והוא בכובד-פה, ושפת העברים שבפיו כבדה. וככל שדיבר לאט, כך מְהלך היה הילוך מהיר מאד, ידיו בתנופה, זקנו מחודד ומזדקר קדימה, כאילו תמיד יש לו כיוון. גבוה היה ורחב-גרם, וכנראה בוש בכך: לא רצה להתנשא על איש. עומד היה מולם ומכופף עצמו בענוה טובה ומשכנעת. לעתים היתה משתרבבת לו מלה מצרית, והיה מסמיק כולו. אמר להם שצריך לצאת.

אמרו לו שיש ביניהם המדברים תמיד על חזרה אל ארץ האבות. כן כן, אמר בהיסח הדעת, כאילו לא זה העיקר. העיקר לצאת. לצאת כולם. גם אלה שעודם שם. להיות עדה אחת, יחד, יחד. כינס ידיו הגדולות זו אל זו כמבקש לתאר להם בדיוק כמה יחד, קרוב, משולב.

ילדותו המצרית העיקה עליו, ולא עלה בידו להשתחרר ממנה. ניסה לדבר אתם על הנצח, נצח החיים ונצח המוות, וידע לומר זאת רק במצרית. דיבר על החנוטים הללו שמצרים מנציחה בהם את המוות, ועל הסנה אדום-הפטל במדבר, שאין בו מוות אלא חיים. אבל הם לא הבינו. מפני הנימוס, הנהנו בראשם ולא התווכחו. רוצה סנה, יהא סנה. אחר כך שאל אותם כמה מהם יֵדעו לחיות חיי רועים. זאת כבר היתה שאלה קלה, וידעו להשיב: הרוב, אמרו לו, כולם כמעט, גם אלה שעבדו לאחרונה רק בבניה או בחקלאות או בעבודות המים. העברים עם של רועים, אמרו לו, אוכלים את הכבש ולובשים את הכבש וישנים בלילה עם הכבש וחם להם. אז נהרו פניו מאד-מאד, דומה שלא יכלו לשמח אותו יותר; מחא כף אל כף, קורן כולו, עד שהשתאו.

נפרד מהם וחזר עם מלווהו, ששתק כל העת. הנער שהביאם אל הסוכות, החזירם עתה עד למקום שממנו ראו את רצועת מצרים המוריקה. הנער עצר, ירק, וחזר כלעומת שבא.

יצאו כל הזמן, ואלה שיצאו היו למחנה גדול. לא כולם ישבו יחד. המדבר רחב-ידים היה, ואפילו כאן חוות מגודרות ומכלאות-בקר של מצרים פזורות פה ושם, סביבן חומות נמוכות של טיט, ושדות קטנים של קטניות ושל תלתן, מִזרעות יותר משדות, נקודים כולם אנפיות לבנות בתוך הירק. העברים לא קרבו אל החוות הללו. פה-ושם היו שומרים חמושים, פראים-למחצה, מביטים בהם בעברם, עין ננעצת בתוך עין שממול, עד שחלפו.

כבר התקשו לומר כמה הם. המחנה צבה מחודש לחודש, משנה לשנה. מי שהלך מהלך של יום, מצא עוד מחנה. הסיפורים פרחו יום-יום ולילה-לילה. אמרו שמשה רב ריב גדול עם פרעה עצמו. סיפרו שגבר על כל חַבָּרי מצרים. שמטהו היה לאריה, לנמר, לראם. שהביא מוות על כל בכורות מצרים. שהביא דֶבר ושחין. בעצמם לא ידעו אם הם מאמינים לסיפורים הללו או לא. מספרים היו כמהססים, בוהים קצת, אחר-כך צוחקים צחוק קצר, עצבני כלשהו. המתינו. לחזור אל לב מצרים כבר לא יכלו; לשבת — ידעו שלא יישבו כאן לאורך ימים. בינתים מילאו ימיהם בסיפורים הללו. אף ביתה, הישובה בפינה ואשחר על זרועותיה, היתה מאזינה בצמאון. קצת מוזר היה לכמה מהם לשמוע כל אלה על משה, שאת אמו יוכבד הרי הם מכירים היטב, אשה לא לגמרי שפויה לעת זקנתה. אבל איש לא הכחיש.

עד שאמרו להם שיוצאים לדרך.

היתה שקיעה רחבה, שפוכה באור של חסד על כל הארץ. להקי אנפות חגו מעל, כמחפשות את קצות האור. במחנה למטה אחזו נערים זריזים בכבשים פועות. כל המפתנים כולם מלאו קולות, געיות, קרקור, צריחות. טנאים וכפיפות של קש עמדו ארוזים בחוץ, קשורים בחבלי סיבים. החבלים לא הספיקו, ולפני כל בית כמעט כרעו אנשים בזוגות ובשלשות לקלוע מהר חבלים נוספים. צרור נזרק על צרור. נשים עטפו פרי בעלי ירק, קשרו אשכולות תמרים אל מוטות ארוכים. פה ושם נשבר כלי מרוב חפזון. ריחות של בשר קלוי, של דם, של משקה שפוך ושל דבש תמרים, עמדו באויר המאפיל מהר. שבילי המחנה,

המורבצים טיט בוצי, נצצו לאור השקיעה ואחר-כך לאור הלפידים המבליח, בצבע כהה, דמי וגס. נדמה היה שאת עצם החיים אורזים כאן להעבירם למקום אחר, והם מוטלים עתה לעיני כל רואה, בחוסר צנעה גמור, כלי נשים זרוקים בחוץ, מעי כבשים שכבר לא יהיה להם שימוש, קיתונות שפכים ושברי-חרס ושלדה של פלך שלא יצלח עוד.

משיצאו הכוכבים והמדורות עלו גבוה, הגיעה גם שעת הפסח. מהר, אמרו הזקנים, מהר. בחופזה, בתנועה קלה, העבירו את המאכלת, ונערים זרקו נתחי-בשר באש. אכלו אותו בעמידה, על המפתנים, בשולי הסמטה הלחה, פורמים בשר באצבעות, שומן נא למחצה נוטף מהן והם מקנחים ידיהם בכתלים וכמזוזות. פה ושם הגישו נשים עלים גדולים של חסה או של כרפס לקינוח. מהר, אמרו הזקנים, מהר. קמו הנערים ודרכו על המדורות בזו אחר זו, מפזרים את הגחלים. כמה מהם הטילו מימיהם על הרמץ. היה חושך. העלו כמה לפידים, והמחנה היה כמבעבע.

עמסו את הצרורות ויצאו. בשורה ארוכה הלכו, דוממים פתאום, ילדים אוחזים בכנפי השמלות. הגבירה אשליל, שאיש לא ידע מתי הגיעה אל הסוכות, הלכה עמהם זקופה, וכמה בחורים נושאים את צרורותיה הגדולים. בית יצהר הלכו מעורבבים וקצת רשולים, כדרכם, תמיד נדמה להם ששכחו דבר-מה, החסירו דבר-מה. ביתה הלכה בתוך בית אביה ואשחר אוחז בידה, מוצץ קנה ומביט סביבו בסקרנות. הצאן והבְּעיר באור המהבהב הפרידו בין קבוצה לקבוצה הולכת, בין בית אב לבית אב. הלפידים היו מעטים. אחריהם ולפניהם, עלטה גדולה.

הקהל הלך וצבה. בכל מקום נוספו אנשים. סמוך לאחד המחנות הצטרפו אל הטור בני צורי, וכלי נגינתם עמם; אבל עכשיו הלכו דומם ולא ניגנו. רגלים יחפות ורגלים בסנדלים, הלכו והלכו, עלו על גבנונים ותלוּליות וחוֹליות, בצלצול הקדרות, בקולות נחרה ונאקה של עדרים. הלכו והלכו. מצרים בודדים שיצאו מפתחי החוות הפזורות עמדו משתאים, מביטים במצעד הלילי, דוממים אף הם.

ואחרי שעברו אלפי האנשים ונעלמו בחול, האיר השחר מחנה עברים נטוש, רוח משחקת בסכך הבקתות הריקות, ופה ושם, בדרך המוליכה אל המדבר הגדול, חרסי קנקן שבור, אגד קטניות שנתפזר, או סולית נעל פרומה.

עננים של עופות וזבובים עטו על המחנה הריק.

חופש עצום, גדול, למעלה ממידת אדם, עמד באויר. לא היה סדר יום, ודומה היה כאילו אין עוד סדרי עולם. לא היה צורך לקום לעבודה בוקר-בוקר. לא היה אדון ולא עבד. היה מדבר שאינו מאיים, ונקיקים. היו בקרים טריים, פתוחים, ערפל דק מן הדק עולה מן השיטה ומפרחי הזוגן שבמישור. היה שקט מוחשי. היה אין-סוף שמים.

גרו אנשים לפניהם במישור הזה. בתוך הנקיק נמצאו חלקי שלדים וגולגלות, ולא כולם של בני אדם. אשחר שנא את העצמות האלה וירא אותן. נלפת אל ביתה, היה אומר: אלה מצרים מ-תים. תמיד מלעיל. ביתה אמרה לו שמצרי מת מתגלגל בתנין, או בשועל, בָּא וקָא באים ליטול את נשמתו ושמים אותה במקום אחר, ביצור אחר. אבל עברים אינם מתגלגלים בשום דבר. קוברים אותם ודי. עד שנטלו בחורים כמה שקים ואספו את השרידים הללו וזרקו אותם הרחק. רק אחד מן הנערים הקטנים שמר לעצמו עצם-לסת ענקית, גדולה מכל אשר ראו מימיהם.

לעתים, לפני עלות היום, היה מישהו מתעורר, נתקף שמחה פראית, מעיר בכוח את כל שכניו, והשמש העולה מאירה מחנה רוטט, לא רחוץ ולא סדור, עושים להם עיגולי מחולות הקרויים חגים. אף לא היו זקוקים למלים. לא פעם היו כמה גברים, כמו שתויים, נכנסים לאהלו של משה בקדמת המחנה ומעירים אותו באישון לילה. שלא יתבדל. שלא תהיה כאן מצרים. שלא יחשוב עצמו לפרעה. פעמים היה משה עובר בתוך המחנה, ואנשים נטפלים אליו וטופחים על שכמו בטוב-לב, כמעט מפצחים את עצמותיו: יפה אתה לנו, בן-עמרם, מה נאמר לך, גמגמן, מָשׁוּי, יפה אתה לנו, אף על פי שכל העם מכירים את יוכבד אמך ואת התרפים שהיא יושבת עליהם באוהל כמו דוגרת על ביצים, אבל אתה שלנו, אהבנוך, כבד-פה. ומשה, שלא יכול היה לשאת מגע יד אדם, גובר היה על עצמו בחצי חיוך וממשיך ללכת. הלך, בסרחונם ובטוב לבם, וגמגומו גובר. באותם הימים חשוב היה לו שיראו אותו כולם. לאהלי יצהר בקצה-קצהו של המאסף כמעט שלא הגיע. לא היו החשובים שבשבטי ישראל.

יום אחד בא נון אל משה. דיבר מצרית. שידל ושידל. תחב יד באבנטו של משה, שחייב הוא להעתר לו. את בנו יהושע הוא מביא, יקח נא אותו משה ויהיה לו לנער ולשומר ראשו מפני כל ההמון הרב הזה, שמרוב טובה וחיבה וחופש עוד מעט והרגו נפש. משה לא רצה, אבל לבסוף נעתר. מאותו יום כל החפץ לראות את משה חייב היה לעבור על פני יהושע היושב פתח האוהל. רטנו קצת, אבל פסקו להציק לו.

לא היו קולות. מעט-מעט פעיות וצניפות של עדר, מעט קולות אנשים בנקיק ועל המים, פה-ושם צריחה חדה של עוף מדברי. אוזניהם רוחצו מכל קולות הארץ המיושבת. גם מצעקות המעבידים.

— ביתה, עשי קול של תאו, — היה אשחר מבקש — עשי קול של יונים. עשי קולות של מצרַים.

והיא היתה עושה לו קולות, שלא ישכח, ואולי גם כדי שהיא עצמה לא תשכח. פעמים נזכרה בעצמה: יש קול כזה, קול של צהרים, שמרחוק אינך יודע אם צוצלת מקננת או חרגול מצקצק או גלגל שאיבת המים חורק לאט. קול של שדה. והיא מצקצקת בלשונה חרש-חרש, מקסימה אותו ומוקסמת בעצמה, בעצימת עינים, כרואה לנגד עיניה את שדות התלתן והפול הירוקים, הרחבים, עד כלות האופק, של מצרים.

לילה-לילה ברח מישהו מהמחנה. רעבו לירק, לדגה, לקול המון המים החיים ההולכים בטח ביאור. אולי גם למראה סירת מפרש דקיקה, גבוהה, מחליקה חרש במים וחולפת על פני הסהר הנמוך. חוזרים היו למצרים בהחבא, בלי להודיע לאיש. פעם אחת יצאו חמישה גברים במשלחת אל הים, להביא מלח. אבל החמישה לא הלכו אל הים, אלא חזרו מצרימה. הכו דייגים בסירותיהם וזללו כל אשר מצאו בתחתית הסירות, נא אכלו, על קרבו ועל כרעיו, דגה וצרפה ורכיכות. אחר כך התחצפו וגנבו בערי מצרים הסמוכות. בתוך כמה ימים רבו ביניהם על הזהב, ולבסוף רק אחד מהם חזר. מלח לא הביא. לשוא אמר שלא חטא במאום. מישהו מהזקנים פגע בו בכעס והרגו. מאז לא שלחו עוד משלחות מלח.

בלילות היה הפחד. לא דיברו על כך מעולם. הרִיק הענקי היה דוחפם איש אל רעהו, שוכבים צמודים ומכורבלים תחת מקלעת נצרי הדקל; עודם חולמים לעתים שצבא פרעה בא לחפשם כאן במדבר, עודם חולמים על הירק והטין, על הפסלים ואבני הענק של מצרים. עוד רבים היו חוזרים, לולא הפחד הזה. דומה היה כאילו כל המדבר כולו קם למעוך אותם בשנתם, תמצית המוות העגום. רועדים היו מקור ומפחד. השמש, מדי בוקר, היתה גאולה ונס. איך- שהוא, לא תמיד האמינו שתבוא לשחררם מן הלילה.

ביתה היתה מספרת סיפורים לאשחר, שלא יברח, שלא ירוץ כל היום לשחק עם הנערים. אבל כבר אי אפשר היה לרתקו. נעלם היה לימים שלמים, עם אביאל ועם זמר ועם יכין אחי יהושע; ורק בערב היה חוזר כחיה קטנה מתרצה, ומניח ראשו על ברכיה. השקט שאבד היה חוזר ומשתרר ביניהם, כאילו גופם חכם מהם ומכל הדברים והמעשים. ופעם אחת אמר לה שהוא כבר לא מאמין שיש ארץ כזאת, מצרים. גם ארץ האבות אינה קיימת. הכל סיפורים.

בכל שנה היו עניים יותר. הבגדים שנטלו עמם ממצרים נתבלו והלכו. נעים היו ממקום למקום במדבר, מדלגים דילוגים קצרים בין המעינות המעטים, בין אשל ושיזף, ולא חשבו שיש טעם כלשהו לבואם וללכתם אלא כדי צורכי המקנה. השטח היה קצת גבעי, יבש מאד, והסתגלו אליו. כבר ידעו לצאת וללקט את גרגרי ערער המן. כבר ידעו לא לגעת בצמחי השכרון, הם וצאנם. על המדורות הוסיפו גללים יבשים וגלעיני תמרים. קצת זרעו, קצת קצרו, קצת טחנו, סאה או שתיים. הרחק קדימה, לפני המחנה כולו, בערה תמיד מדורת-ענק, עמוד העשן שלה נראה היטב ביום ועמוד האש בלילה. איש מהם לא התרחק הרבה; ואם רחק אחד הרועים והשטח הגבעי הסתיר מעיניו את העמוד, היה נאחז חרדה וחוזר מהר, כאילו הציץ שלא במתכוון במקום שאין בו אלהים, ועכשיו נסלח לו. לא היה טעם מיוחד בחייהם. פשוט, לא היתה זו מצרים. המירו פרך בחופש. העבדות סרה ולא בא ענין אחר במקומה. זקנים מתו וילדים גדלו.

בתוך-כך נראה יצהר מחשב חישובים יום ויומיים, אחר כך הלך לעבר אהלי אפרים וחזר עם אפרתי אחד. יחד ישבו וחישבו מה שחישבו, ולבסוף יצא יצהר והודיע לנשים שבֵּיְתה תינתן לבחור משבט אפרים, זבדי שמו, והמוהר טוב.

אשחר עמד בפתח אוהל הזקנים. כבן שתים-עשרה היה, צנום ולא גדול. שעה ארוכה עמד בפתח בקוצר-רוח ולא ההין להיכנס. עד שמישהו הבחין בו ורמז שיבוא.

לא היה מוכן לאפלולית ששררה באוהל. זר היה המקום הזה, קצת דחוס, שונה מאד ממרחב החול העצום, מאלכסוני האור ומסבכי השיטה הנמוכה. גם אוהלי המשפחות היו פתוחים תמיד, וכאן הכל סגור ומכונס פנימה. מרבדים מרופטים ריפדו את רצפת האוהל. קרנים מופרדות כמסרק מתפזר של אור בקעו בעד חיבורי היריעות, ובתוכן רצדו פרודות אבק. בעד הפרודות הנעות ראה אשחר, במעורפל, את פניהם של כמה מן הזקנים. נראו לו שונים לגמרי ממראיהם בחוץ, כאילו לא הכירם. בפינה הקרובה עמד אותו אדם שרמז לו להיכנס, ועתה פנה אליו בגבו, מוזג זבדה בקעריות.

מישהו שאל לשמו, והשיב, אף כי נדמה היה לו שהוא עונה לאוב מארץ, כי לא יכול היה לראות את פני שואלו. האיש הנושא את התקרובת עבר את מסרק-האור, הבהיר לרגע פסים-פסים והחשיך שוב, והגיש את הקעריות לזקנים ממול. שוב היתה דממה, ומתוכה קול שקיקה, ואיזה לחש שאשחר לא קלט אותו. עמד והמתין בסבלנות. הפרודות ריקדו מול עיניו.

לבסוף שאלו מה הוא מבקש מהם.

אמר להם שיש לו חידה ואינו יודע פשרה. הם, הזקנים, ודאי יידעו לומר לו. יודע הוא היטב שאמונת מצרים שוא היא, שאין אצל העברים בא וקא הבאים לקחת נשמתו של אדם, אבל בכל זאת השאלה מציקה לו והוא רוצה לדעת אם יש בעולם גלגול נשמות אחרי המוות, או אין; ואם גורלו של אדם בגלגול הבא שונה מגורלו עכשיו, או דומה לו.

הופתעו מאד. יכול היה לחוש את הפתעתם מתוך האפלולית. פתאום חש שלא בנוח. סבור היה שעל שאלות כאלה הם משיבים יומם ולילה, שעל כן חכמים הם, ורגילים להשיב, והנה לא כך.

שאלו אותו, בפליאה, אם לא בא אליהם לצורכי משפט; אם לא לקחו ממנו שֶׂה בכוח הזרוע, או אולי נעלם בגד או לחם מן האוהל, או האיש בעל העדר לא שקל לו את שכרו. מבויש מאוד השיב בלאו. התלחשו ביניהם באי-נוחות, ואחר כך שאל קול נוסף מתוך האפלולית למה זה ישאל כזאת, ואם רק חידה היא שהגה בלבו. לא רק חידה, אמר, לא רק חידה. הנה את הנערה שלו, את ביתה בת יצהר. אירשו לאיש אחר, ועכשיו הוא מבקש לדעת אם הגלגול הזה הוא פרק החיים היחיד שלו ושלה, או אולי יכול הוא לצפות לגלגול נוסף, שבו אולי יתוקן העוול, ויוכל הוא, אשחר, לשאתה.

לא היה מוכן לפֶרץ הצחוק האדיר שפרץ מפיהם. אחד הוא שהתחיל בצחוק הזה, ואחרים אחריו. מצטרדים, משתנקים, צחקו אל תוך הזבדה שלפניהם, זקניהם רוטטים, דמעות זולגות מעיניהם העייפות. רבות ראו ושמעו באוהל הזה, אבל דברים כאלה לא שמעו מעולם. ועוד מפי מי, מפי גור אחד שזכרותו עוד אינה זכרוּת, פוֹת אחת לקחו ממנו וכבר הוא בא להישפט את אלהים.

אשחר סב על עמדו וברח מתוך האוהל. דמעות של חימה ועלבון בעיניו, רץ בדילוגים ארוכים על פני כל המחנה כולו, קדימה קדימה, אל מקומו של משה עצמו. הוא יראה את משה. הוא יספר לו על הזקנים הרעים האלה. משה יעשה משפט.

יהושע ישב בפתח האוהל הגדול, ופניו לבנים ורחבים כירח, פיאותיו עוטרות את הלחיים כשני זקיפים. נקי היה למשעי, בגדו לבן, והביט בשמץ של בוז באשחר הצנום, המזוהם, אשר דמעות ועפר מעורבים על פניו. שאל מה מביאך אלינו, מדגיש ואינו מדגיש את המלה אלינו. אשחר אמר שהוא מבקש לראות את משה. יהושע הביט בו בסבלנות מופגנת, שאינה אלא קוצר-רוח: אנחנו נחים עתה, אין יוצא ואין בא כל עוד נחים אנחנו, אמר, ואחר כך דברים לנו, אולי מחר, אולי מחרתיים. יאמר נא הנער את דברו ליהושע, ואולי הוא הקטן יוכל להושיע.

פֶּרֶץ של מלים פָּרַץ מפיו של אשחר, מלוּמְלמות, עִלגות, ומתוכן שמע יהושע את המלים יצהר, ביתה, זקנים, יצהר, מוהר, צדק, צדק, צדק. הביט בו יהושע, חיוך דק מן הדק חולף על פניו הצוננים, חיוך של שפתים ולא של עינים, ואמר:

— נסים אנו עושים. הצדק אינו עניננו.

אמר וקם, וכבר פניו הלבנים הגדולים, פני-ירח, ממלאים את כל שדה ראייתו של הנער. לרגע ביקש אשחר להלום באגרופו בפנים החצופים האלה, ולא העז; אבל יהושע, כמדומה, ניחש היטב מה בלבו. פשק שפתיו מעט בהבעה של נצחון, והוסיף: יֵלך-נא הנער אל הזקנים, כי רק הם צדק-צדק כל היום, מורטים איש זקן רעהו, אולי נחבא הצדק בזקן, והמבקש עד מאה פעמים יבוא וישוב ולא ימצאו לו צדקו. ומוטב שילך הנער מהר, ויפזר רגליו, כי כבר מתקבצת עדה של הולכי בטל כמוהו ליד האוהל, תבוא עליהם המארה, ואם לא יסורו משם מיד, יעירו אותנו מן השינה, הלאה, הלאה, רוץ!

בפתח אהלי יצהר עצר אשחר לרגע ליד צפחת המים התלויה, רחץ את פניו, שתה בגמיעות גדולות. איש לא יעזור לו. רק הוא לבדו. הנה יקח את ביתה. הנה, בכוח יקח אותה, דרך גבר באשה, שלו תהיה, ולא יוכלו עוד להשיאה לזבדי, לעולם.

ישבה באוהל ולא יצאה אותו יום, כי חיכתה לנשים שתבואנה להכינה לטקסי נישואיה. מרוחה היתה שמן-בושם חלקלק מכף רגלה ועד ראשה, שערה טבול וספוג ריח חריף כלשהו, ובגדי הרקמה שלה והעדיים מוטלים בפינה. ישבה בוהה על ערימה של שקים, משפשפת את הזרועות המשומנות כרוצה לנגבן; אך מששמעה את פסיעותיו של אשחר מחוץ לאוהל, קמה מיד. מה, שאלה אותו בעיניה שאלה נפחדת. אבל הוא לא השיב. התנפל עליה בכל כוחו, מחבק, מכריע, מנסה לפתל רגליו ברגליה; והיא, נפעמת, נדמה לה פתאום שהכל מקח טעות, שלא לבית זבדי תהיה מובלת, אלא אשחר שלה גדל פתאום והוא שיקח אותה, כפי שצריך היה בעצם להיות תמיד; וכבר היא נפתחת לקראתו במתיקות נוראה, כבר ידיה המבושמות מחבקות אותו, ופיה פתוח תחת פיו הבּוֹסרי והקמוץ.

אבל אשחר ילד היה; וכעבור רגע יבב, השליכה מעליו, וברח מן האוהל, הרחק אל מחוץ למחנה, שם הטיל עצמו על החול, בוכה, מתפלש, מגרד עצמו בכל כוח להסיר מעליו את שארית הבשמים הזרים האלה. את פליטת התבוסה.

ברח רחוק, ולא ראה את ביתה מובלת אל אוהל זבדי, את הנשים השרות והמתופפות סביבה; והיא הלכה, מסוממת מעט מכל הבשמים הללו, רחבת-אישונים, רעבה מן הצום ונכלמת מכל ההמולה. זבדי היה בחור כבן שמונה עשרה, פניו עוד אינם מעוצבים, אבל ידיו גדולות וטובות-מעשה. כל הלילה כנס את ביתה, לקול החלילים בחוץ, חלילי בית צורי, ולקול הנשים המתופפות; ובין שיר אחד למשנהו פרצו אם ביתה ודודותיה אל תוך האוהל, ליטול את הארג הרקום ולהראות לכל הבאים-בנשף את בתולי הבת. ואז גדלה הצהלה מאד, ובחורים החלו קוראים לעבר זבדי שבאוהל קריאות של עידוד, חזק, חזק זבדי, המדבר לפניך, השקהו, או הנבוא לעזור עמך, — ואילו זבדי צחק צחוק רם מתוך האפלה שיקח אותם האופל, השקה ישקה לבדו מגבעות ועד סבך.

ביתה, נרגשת, קשוטה, מבושמת, כואבת, גופה צעיר ורעב, קיבלה אותו בלי היסוס. אי-שם נדמה היה לה שכל זה רק חגיגה ליום או יומיים, ואחר כך ישוב הכל על מקומו כפי שהיה. חשבה שבבוקר תצא לחפש את אשחר ולראות מה אירע לו. ובא הבוקר, וליאות האיברים, ושערה סתור כגינה אחרי סופה, וזבדי ישן על ידה שינה עמוקה של שביעות-רצון. שיחקה בכוֹכֶלת הבשמים שעל צווארה ולא יצאה.

אשחר נס אל העדרים הרחוקים ביותר, לועס שנאתו בשיניו. תנועותיו היו עתה כתנועות של אדם מתחת למים: אטיות כבחלום. פניו האפירו. יום אחד ירד לאוהל יצהר. לא הביט לעבר מחנה אפרים, כאילו כיוון אחד אבד לו לצמיתות. אמר ליצהר שהוא רוצה לבנות לעצמו עדר משלו. יצהר התפתל מעט, אבל ידע היטב שהנער צודק. יום יבוא וישא אשה ויהיה גם הוא בית-אב לעצמו, ואת יצהר איננו יורש. התמקח הרבה, אבל אשחר תלה עצמו על המקח. כבר ידע שלחזקים משפט. ומעט-מעט בנה לו עדר. מהר מאד גם למד להגן על עדרו. פעם-פעמיים לקחו ממנו ממליטות ביד חזקה. קיבל מכות והחזיר מכות. עשה לו אלה גדולה ורעה רחוק. וכשיצא אביאל רעו לחפש אותו בגבעות, הסתתר ולא יצא.

אחר-כך היה מעשה הדדנים.

לאט, לאט, לאט, לאט, על אוכפי גמליהם הענקיים, בגלים גבוהים מעלה-מטה, פֶסע-פֶסע, כתְפוחים, בצלצול המטבעות והנטיפות שבשולי הרִתמה, נכנסו הדדנים למחנה המאסף. גם הגמלים שלהם הדיפו יוהרה. הביטו בהם איש מפתח אהלו, מן האוהלים הדלים, הפזורים. הרבה אמתחות היו להם.

הדדנים חבשו כובעים מוזרים שעורפיתם מוארכת, להגן עליהם מפני השמש. זקניהם היו דלילים כלשהו. חמושים היו היטב. עבדיהם שבאו אחריהם קפצו מהר לאחוז באפסרים והבריכו את הגמלים. צנחו מסורבלים ועמדו, לקול הנחרות הכבדות, כעשרה במספר, מביטים בקהל אנשי המחנה הדליל. אחד מהם אמר משהו בכנענית, אבל לא הבינו. כמה גברים קרבו אליהם. הדובר חיכה רגע קט, ועבר למצרית. הדדנים, כאנשים בקיאים בהלכות עולם, ביקשו ראשית דבר רשות להשתחוות לאלוהי המארחים הנכבדים, אם רק יובילו אותם אל משכנו.

מימיהם לא נבוכו יותר. המבוכה הגמורה העלתה סומק על לחייהם וסתמה פיות. הדדנים המתינו בנימוס. משלא באה תשובה, חזרו ואמרו שאדיר חפצם לכבד את אלוהי המארחים, שעליו ועל כוחו הרב שמעו רבות בכל הארצות שבהן סחרו, ואולי ברוב חסדו ואם טוב בעיניו, יקריבו לפניו עבד או שניים, או אולי מנחה אחרת, הכל כמנהג המארחים. לבסוף אמר במורת רוח אחד הזקנים, שאלוהי השבט הזה פלאי הוא ואינו מראה פניו. הדדנים בקושי רב הסתירו חיוך מתחת לשפמות. אלוהים משונים לאנשים האלה, אמר סבר פניהם, אולי שיג לו או שיח לו, אולי אלוהים קטנים להם שחומקים ונעלמים במדבר כשפני-סלע בנקיקים, ומחפשים אותם ואין מוצאים. אבל עברו לעניינם.

שָמוֹע שמעו כי בני ישראל, מארחיהם, אנשים חופשיים בני אנשים חופשיים, נושאים עמהם כל טוב ארץ מצרים, שאלוהיהם הגדול והידוע בעולם כולו נתן בידם בחסדו. ואם יואילו לארח אותם ויתירו לגור עמהם ימים אחדים, הנה את כל אמתחותיהם יפתחו לפני המארחים, דבר לא יסתירו, ולא יכסו חלילה, לא לא לא, אריגים ורקמה ופרי עץ השקד וכלים יפים, צפחות נוצצות מצוֹר, אולי ימצא דבר מן הדברים הדלים הללו חן בעיני המארחים, והם יפתחו הכל ולא יחסירו, כי ידוע שבני ישראל אינם שודדי מדבר חלילה, ולא יחסר חוט מכל אשר הביאו למקום הנכבד הזה, ואשר לשודדים, כבר גברו הדדנים על שודדים גדולים ועזי נפש מאד, ועתה מלבינות עצמותיהם במדבר. ובדברם, הניחו ידם כבלי משים על קתות פגיוניהם, ובעיניהם ברק קר.

מישהו רמז להן. פתאום היה המחנה אחר. ישבו ופרקו אוהלים גדולים, נוחים, ידיעותיהם מורמות לרווחה. אנשים נקבצו ובאו, סוגרים בטבעת צפופה על אוהלי הדדנים, לראות אותם בשבתם ובאכלם. אבל הדדנים לא מיהרו. רק לפנות ערב מחא אחד מהם כף אל כף, והאמתחות נפתחו ותכולתן נפרשה על גבי המרבדים. כל אותו ערב הביטו האנשים ולא קנו דבר. רק למחרת באו אשה ושתים, נכלמות, ויצאו משם אוחזות קנקן קטן של פוך. טבעת האנשים לא נפרצה כמעט.

ארבעה ימים עסקו הדדנים במסחר קטן שבקטנים, אמת אריג בעבור ביצי שְׂלו שיובשו בחול, צלוחית צרי של איזוב וצַתרה תמורת דבש תמרים, זול יותר מכל אשר קנו במצרים. אבל עיקר המסחר אשר לשמו באו לא יצא אל הפועל. בטוחים היו שאוצרות מצרים מצויים באוהלי העברים האלה, חבויים היטב. לא אבו להאמין שאין כל אוצרות. ואם לא שדדו כל טוב ארץ מצרים, אמרו הדדנים בלשון שנעשתה פחות ופחות נמלצת, מדוע ברחו משם? או אולי גם זהב מצרים שיג לו ושיח לו, וגם הוא נחבא במדבר, כמו אלוהיהם הקטנים והחבויים שהם עצמם כנראה מתביישים בו, לפי שאינם מראים את צלמו ואת דמותו? סחר נשים קטן במקום הזה, אמרו הדדנים במורת רוח, תגרנות שאינה חשובה, ולא לשם כך באו; הבה, הבה, איפה הגברים האמיצים? איפה האוצרות האמיתיים, שבגללם ברחו, שודדים ידועים שכמותם, ממצרים, וחמקו מכל רודפיהם עד כה?

הביטו אלה באלה במבוכה גדולה ולא ידעו מה לומר. עכשיו השגיחו כמה עניים הם באמת. כל כך עניים, עד שגם הזבוב שליווה אותם ממצרים, יושב תמיד בזויות עיני הילדים והצאן, נעלם לפתע כאילו טאטאה אותו הרוח למקום אחר, שדוף פחות. לא היתה פסולת במחנה וכל סביבו. כל שטח שנטשו בנודם, נשאר נקי כביום הייבראו, שכן לא היה חפץ וחוט וחרס שלא ניתן לעשות בו עוד שימוש. כחושים היו וחייהם כחושים. אף לא חשבו לשלח את הדדנים אל המחנות האחרים. אותה כְחישוּת בכולם.

הדדנים שלחו את עבדיהם לרַגל. אחד מהם, איש כעוּר מאד ששפתו העליונה שסועה ומצחו נמוך, נטפל מיד אל העברים. בחיוכיו הנוראים סיפר להם שהוא עצמו מזרע אברהם, יצחק ויעקב, איש עברי שאבות אבותיו לא ירדו מצרימה. הביטו בו בחשד ובסלידה. שטמו את חיבתו ואת חיוכיו, שכולם חניכיים אדומים ולחים בתוך שערות זקנו. נטפל אליהם כזבוב זריז, מרים ילדים בוכים על ידיו, עוזר לנשים לשאת משאות, חולב בעת חליבה, עוזר לקשור את צרורות כוסְפת התמרים לבהמות, וגרוע מכל — מדבר בלשונם. הראה לכמה מן הגברים שנימול הוא כמותם. סיפר בגאווה שלעת לילה, כאשר כל העבדים כורעים על ברכיהם להתפלל איש אל צלמו, הוא לבדו אינו כורע אלא עומד זקוף ומדבר אל אלהים. כמו אבותיהם בעבר הנהר. כמו אברהם, יצחק ויעקב.

לא ידעו מה דינו. חשדו בו.

ויום אחד, כאשר יצא לעשות את צרכיו מחוץ למחנה, קרב אליו יכין אחי יהושע מאחור, ובעוד העבד הכורע מסב אליו את פניו הכעורים, המחייכים, המבקשים למצוא חן וסליחה מתמדת, תקע בקור-רוח פגיון בצווארו פעם ופעמיים, והלך משם. אשחר ראה את המעשה מאחורי צאלה אחת. קצת נרעד, כבחום, אבל לא גילה עצמו. לא הטיל ספק בזכותו של יכין. היה בו אפילו שמץ אכזבה: כל כך קל המעשה הזה?

כשמצאו הדדנים את נבלת העבד, הרימו קול גדול. תמורת העבד הזה, הטוב שבעבדים שהיה להם מימיהם, תבעו עתה שלושה מנערי ישראל הצעירים. ובל יעמידו הללו פני אנשים חופשיים בני-חופשיים, הרי כל העולם יודע שאין הם אלא עבדים מורדים שנמלטו מבעליהם החוקיים במצרים, אחרוני עבדי פרעה, אספסוף שאפילו אלוהים אין להם להשתחוות לו, שלושה עבדים תמורת העבד ההרוג ואף לא אחד פחות.

אבל גם תוך כדי הצעקות ידעו בחוש שלא יותן להם לקחת ולו נער אחד. האנשים המקיפים אותם בטבעת צפופה היו אמנם נכלמים, וקודרים, ולא עזי נפש במיוחד, אבל שורותיהם סגורות. עד מהרה אמר הדדני המתפלש והצועק והתולש שערות זקנו, כי עבד משובח כזה לא יסולא בסאת זהב ועוד שתי סאות של נחושת טובה ושתים עשרה צפחות של דבש לפחות, ורווח להם.

לא היה מקח וממכר. הדדנים נכנסו לכמה אוהלים ביד רמה, ושדדו מכל הבא ליד, כל העת צועקים חמס. במיוחד עטו על כלי נגינתם של בני צורי כמוצאים שלל רב. לסטמו כמעט את כולם. איזו חולשה חיוורת ירדה על המחנה, אולי טעמו הסתום של אשם. פרשת העבד העברי העיקה על כולם. נעריה של הגבירה אשליל מיהרו להסתיר את כל זהבה בתוך המרבד שעליו שכבה, אבל הדדנים לא נכנסו לאוהלה כלל.

מיהרו לאסוף את המעט שאספו, וטיפסו על גמליהם המוברכים שזינקו מיד מעלה עם רוכביהם. לאט נכנסו למחנה ומהר מאד יצאו ממנו. איימו שיודיעו עליהם לחיל-המצב המצרי הראשון שיפגשו בדרך, פחות ממהלך יום.

בעצם, יכולים היו לזנב אחרי הדדנים בלי קושי, ולהחזיר הכול. אבל לא עמדה בהם הרוח. טעם של אשם ותבוסה עמד בפיות, טעם בלתי נעים. הד הצעקות לא עמד עוד באויר. היו שוב לבדם, פזורים, בחצר הרשולה שלהם, במישור הפתוח בין צאלה לערער, עניים כקודם.

בכל זאת, חשבו רבים במחנה ולא אמרו, בכל זאת חבל שלא היה לנו שום אלוהים להראות להם. שלא ניבוש.

*

אחרי הדברים האלה יצאו מהר מאד מן המישור והלכו מהלך כמה ימים אל ארץ המצוקים הגבוהים. הלכו הליכה מזורזת, עד שחנו בערב מול מִסְלע גדול. לא היו עוד בדרך השיירות, ולא היה חשש שיבואו רודפי פרעה עד כאן, אבל גם לא נצמדו עוד אל מעינות המים, והגיעו כולם צמאים מאד. פה-ושם נמצאו מעט מים בתוך גב, או לחלוח על סלע שהיום ישנו ומחר חרב בשמש. לקקו את האבנים, מלחיתים ככלבים צמאים. אותו לילה לא הקימו אוהלים. נרדמו באשר כרעו.

בבוקר עמדו נדהמים. שמעו משהו על הרי האלוהים, אבל הרים אלה היו בעצמם אלוהים. צורות מעולם אחר, גושים מעולם אחר, שבמצרים השטוחה אי אפשר היה לחלום אפילו; לא ייפלא שאלוהים מדברים מתוכם לפעמים, מתוך סנה-פטל בודד או מתוך ההר עצמו. זקרו סנטרים והביטו, שוכחים את צמאונם. לעתים נראה היה כאילו ההר נברא פעמיים: תחילה גבעת עפר או תלולית רכה, ככל התלוליות, מצמיחה צמחי מדבר, ועליה הבריאה השניה: קיר תלול, מאונך, אדיר, אדמדם-אפור, כקטעי גוף קמוטים של פיל ענק שגופו נעלם. לעתים דמו המצוקים לבית-מלאכה ענק, נטוש, שבו השליך החוצב את כל פסולת חציבתו, גושים בתוקים וערימות של אבני צור קטנות רסוקות, זה על גבי זה, באי סדר אדיר. מעט השיטים שמתחת להר נראו זעירות, כעל כף יד איש. פתאום היה מעט מאד שמים והרבה מאד הרים, אבל השמים שבין ראשי המצוקים היו כחולים יותר מכל שמים, כאילו תמצית השמים הם, עצם השמים. האור היה עז מאוד, אור סלעים צלול ולא אור חול. בטוחים היו שאלוהי ההרים האלה ישנים זה מאות בשנים. אפשר היה לעתים להבחין בגוף הסלע בעין אבנית עצומה למחצה, קמוטה, והיו שנשבעו חרש שהעין נפקחת לעתים ומביטה בהולכים. לו העזו, היו ודאי מקריבים משהו להרים-אלוהים אלה, לבקש סליחה על שפלשו לתחומם. אבל פחדו. בימים שאחר-כך, פה ושם, אפשר היה לראות איש או אשה יוצאים מפתח האוהל וקדים בהחבא קידה מהירה לעבר ההר. ידעו אמנם שאין אלה אלוהי העברים, אבל מי יודע. כל שפך אבנים קטנות במורד מַשפך ההר היה מבהיל.

אבל ההרים לא עשו מאום. לאט לאט הסכינו הנודדים מעט עם גודלם ועם שתיקתם. כבר לא נראו להם כאלוהים ישנים, אלא אולי כאלוהים גדולים מתים. אולי אלוהי האבות הוא שהרגם. העז השחורות טיפסו על המצוק בלי חשש, קלות רגלים, והילדים אחריהן, ועד מהרה הדהדו קריאות בין צוק לצוק.

בסך הכל התנקזו כל הקולות וכל החיים עד גובה לא רב. היו הרים שאי אפשר היה להגיע עד ראשם, ואפילו צפרי הטרף הגדולות התעופפו מטה מן הפסגות ולא עליהן. בטוחים היו כי למעלה, במקומות הגבוהים ביותר, עוד יש אלוהים חיים, ואל אלה אין להגיע. שם, גבוה מאד, אף לא נראתה צמחיה ולא טחבים, והיוזה דממה גדולה, ציפור לא ציְצה. לפעמים היה ענן מכסה את ראש ההר, העמק שלרגליו נתכסה צל, והאנשים שלמטה היו נאלמים דום לרגע או שנים. כל עת שהותם בהרים הגבוהים חשו שהם אורחים נטו-ללון, ואינם שייכים בעצם. כל המקום הזה אינו שייך לאיש, נחלת אלוהים זרים. פני מצרים השוכבים פרקדן בחול היו כבר רחוקים מאד.

ההרים הגבוהים עצרו מעט גשם, והיו שרידי שטפונות בערוצים, מעטים מאד. העם היה צמא. האור שלט בכל: דלתות של אור בשמים, חלונות של אור, כל הקוים וכל המסגרות נמוגות לתוך האור. היה זה כאילו יצאו מתוך הזמן, וחיו באור בלבד.

אשחר חנה ליד ערוץ שעוד נמצאו בו מעט מים, אבל גם אלה נתעפשו והלכו, על פניהם כל צבעי הקשת הכהה, הרעילה, של רקב. הצמאון אחז בכולם. עשו איש כמידת כוחו. כבר לא בישלו ולא קלו באש אלא פה ושם, מדורת זרדים או שרשי רותם קטנה ודהויה, עששה ואינה מעודדת, דבר של סתם. תינוקות חיוורים נִתלו בשדי אמם, אינם נעים כמעט. העדרים עמדו, ראש כבשה תחת בטן חברתה. בלילה לקלקו האנשים הצמאים טל מן הסלעים, עם העדרים יחד; ביום מצצו ימלוח, פיהם מתמלא טעם זר וחריף. בינם לבין עצמם רטנו על המקום המוזר הזה, מקום לאלוהים ולא לבני-אדם, העינים שׂבעות מראות והחֵך חרב, כאן ימותו ויהיו גלי עצמות במקום הפראי והאדיש הזה, רק הצפרים יישארו, וכבר הן ממתינות. פעם אחת, בצהרים, חלף עיט-שמש גדול מאד מעל המחנה, דואה לאט ובצרחה חדה, והִשיר ממַקורו זרוע של אשה מתה. נבעתו מאד.

שתי הנשים קרבו אל אשחר, במקומו המרוחק מהמחנה. בצניעות הלכו, בשפלות הרוח, ובנמיכות גמורה שאלו אותו אם אינו יודע דבר על גבים שאולי עוד יש בהם מעט מים. יודעות הן, אמרו, שמשפחתן, בית צורי, אינה הגדולה שבשבטי ישראל, אבל יש להן תינוקות חולים. הנה, יכול הוא לראות בעצמו את הילדים האלה שבחיקן, ושדיהן חרבו ומים אין. אשחר הביט בן כנעוץ על שפוד. רק עכשיו ראה איזה שַמות עשה המדבר הזה בבני צורי, שמאז שוד כלי נגינתם דעכו והלכו. גם הנשים הללו נראו כחיות-למחצה. שאל למה באו אליו, למה לא אל משה, שיעשה איזה נס. הוא, אשחר, אין נסים בידו. התחת משה הוא שיחזיר חלב לשדיהן. הנשים אמרו שיש הרבה אנשים חשובים מהן, וגם להם דין ודברים עם משה, המונים צובאים על פתחו יום-יום לדרוש מים. ובדברן, נשאו אליו עינים גדולות, מוכות, אותן עינים מוארכות של כל בית צורי. ידן החופשית אחזה בשולי הבגד, מוללה משהו. ידעו שלכל אדם כוחו ויכולתו, ומעבר לכך אין.

אמר שינסה. שיחפש. שאינו יודע. שעה ארוכה חיפש, ממצוק למצוק גבוה, קשה-טיפוס. הלך אחרי קולות הצפרים. פה ושם הטעתה אותו צמחיה. לבסוף, כעבור זמן רב, מצא גב אחד שבקרקעיתו מעט מים. הסיר את כיסוי ראשו וטבל את כולו, עד שהמים נספגו עד תום, וחזר בריצה אל הנשים. הן המתינו בסבלנות, בדיוק כפי שעזבן. דומה שאף לא החליפו ביניהן מלה אחת מאז לכתו. זרועות התינוקות שלהן השתפלו מטה, מעולפות וחמות. נתן להן את האריג הספוג, והן הודו בהכנעה גדולה, בזהירות קרעו את הארג לשנים, תחבו בפי התינוקות, וירדו אל המחנה.

למחרת נאמר להם שמשה יביא לעם מים.

עמדו בתחתית ערוץ לבנבן, עמוק מאוד, כבסמטה צרה שבין חומות. על פי הצפרים, אפשר היה לדעת שפעם היו בו מים. הן חלפו ביעף נמוך בין כותלי הערוץ, מצַיצות בקולי קולות. גם הירק העיד על נביעה כלשהי. אבל עכשיו לא היה מאום, רק טפטוף אטי מאד מאחד הנקיקים, אֵגל מים אחד מצטבר ותופח שעה ארוכה, אחר כך נמלא, מתיק עצמו מן הסלע הלבנבן, ומגיר עצמו מטה בכבדות. זמן רב אחר כך, עוד אגל מים. קירות הערוץ היו תלולים, ורצפתו סלעים-סלעים לבנים, משוטחים, כמו הרבה כסתות שנתאבנו. באויר עמד ריח של טחב יבש. עמדו דחוקים למטה, בתוך ההד, הרבה מאד סלע מעליהם.

אשחר עמד בצד, כדרכו, במעלה הערוץ, משקיף ואינו מתערב. הקהל היה רב מאד. בין הסלעים השטוחים עמדו עוד מעט מים מעופשים, ירוקים, אלא שעתה עמד שם עם רב ובוסס ברגליו בשארית השלולית. אחדים החזיקו בידם צפחות וכדים ריקים. עוד מעט יהיו מים. משה אמר.

שתי הנשים שתינוקותיהן גססוּ מיוֹבש עמדו אף הן קצת בצד. בפי התינוקות שבזרועותיהן תחובים היו סמרטוטים, קרעי האריג של אשחר, אבל כבר לא היה להם כוח למצוץ. אולי גם הארג יבש. שכבו מעולפים, פניהם אדומים, סדק של עינים כהות מבליח בבוץ שחור רותח דרך עפעפים כבדים, הידים הקטנות משתלשלות מטה, רופסות. הכפות כבר נראו מתות.

ואז הגיעה בבת אחת חבורתו של משה. הלכו במהירות רבה. הנדחקים פינו להם דרך, והם קבוצה סגורה מאד, בולטת בלבוש הלבן, כתף איש כמעט נסמכת על כתף רעהו, ומשה בתווך. מטהו הגבוה בצבץ מתוך הקבוצה, כאילו הוא תורן הספינה הלבנה, הנעה מהר בתוך הקהל, מפלסת דרך.

כך הגיעו עד הסלע הקדמי, שם התפרדו כדי שמשה יעבור ויעמוד ראשון. היתה זו הפעם היחידה שאשחר ראה, בחטף, את משה: איש זקור-סנטר, כמתריס, עיניו בוחנות היטב. לא היה בו מאור-פנים. נראה קצר-רוח כמי שרוצה לגשת למלאכתו, ומפריעים לו. החבורה סגרה עליו מאחור, כאילו הוא אסיר שלהם.

לרגע היה משה כאומד את גובה הסלע ועוביו, כמו שבעל-מלאכה מודד את מלאכתו שלפניו; ואז, בלי התראה, הרים משה את המטה מאונך ישר לפניו, בדקר של חוצבים, והכה בקצהו התחתון בסלע הלבן בין שתי כפות רגליו, ומיד, בלי להמתין לאשר יקרה, נפנתה כל הקבוצה הלבנה כאיש אחד אחורה וחזרה. אבל ההמון כבר לא נתן דעתו על החוזרים, כי כל העיניים היו נעוצות בקיר הסלע הגירי. לא היה ספק: הטפטוף האטי גדל מרגע לרגע, טיפות גדולות וצפופות תחילה, אחר כך התחברו הטיפות לחוט והיה קילוח, וכמעט מיד אחר-כך מים ניגרים ממש.

בתרועה, בצהלה, רצו למלא את הכדים והצפחות. ליד קיר הסלע היתה מהומה נוראה. הערוץ היה צר מאוד, ואנשים נמעכו על כתליו בלי שאיש שם-לב. הפכו איש את רעהו, קיללו, היכו, דרכו זה על זה. שני אנשים נרמסו למוות ליד המעין ואיש לא השגיח. רק המים ניגרו וניגרו, כאילו כך עשו תמיד.

בדוחק הרב לא יכלו שתי הנשים לגשת אל קיר המים. הסבל כופף קומתן ולא היה להן כוח להיאבק. אבל התינוקות כבר היו מתים ממילא. משה וחבורתו עברו על פניהן בלי לראותן. עמדו, קשות-יום, נועצות עינים בקיר המים הזולגים ובהמולה הנוראה, הקטלנית, שלידו. כפות ידיהם של התינוקות השתלשלו מטה, עכשיו מתות לגמרי.

ובאותו לילה נתרבו עננים כבדים ונתכסו כוכבים ובאה רוח עזה מאד וקור, ולפנות בוקר ירד גשם רב ומילא את כל הבורות והגבים, ובערוץ היה שטפון. הצפרים חזרו אל הערוץ בבוקר, עפות נמוך ומצַיצות בקול רם. סבך הצמחיה והשרכים נצץ כולו, רווי מים.

קברו את המתים. גם שתי האמהות קברו את תינוקותיהן וחזרו, שותקות, למלאכת יומן. לא היה להן עוד מה לומר, לא למשה ולא לאשחר. חמקו מפניו, רזות ושחוחות כתמיד.

*

שנה או שנתיים אחר כך יצאה ביתה לחפש את אשחר. שני ילדיה חלו בחולי מעיים, ואמרה שהיא יוצאת ללקט קליפת הפתילה ולעשות להם מרקחת. אבל באמת יצאה אל העדרים הרחוקים.

אשחר הבחין בה כמעט מיד. רעה את עדרו רחוק מאד, כדרכו, ודמות האשה שהופיעה פתאום בהר הסמוך נכנסה לתוך שדה ראיתו, ענקית, מזעזעת את כל הוויתו. גם היא הבחינה בו, אך לא נתנה שום אות. עמדה מולו שעה קלה, אחר כך המשיכה לחפש וללקט על פני ההר. אשחר הביט בה והביט, ולא זע. גלים גלים של פראות הציפו אותו.

ביתה ירדה מן ההר ולבו פסק מן ההלמות הנוראה.

למחרת חזרה שוב, וגם למחרתיים. תמיד היתה מראה עצמה בהר מולו, ענקית, יחידה בעולם, מלקטת זמן-מה, מביטה בו, ונעלמת. והוא לא ישן בלילות. עטוף עדרו, בין פעיות, בנשימות החמות ובצמר החם, שכב מביט בשמי הכוכבים הגדולים ולא יכול היה להרדם. אחר כך פסקה ביתה מלבוא.

ויום אחד ירד בריצה גדולה אל המחנה כמי שקופץ אל תוך מים רבים, בעינים עצומות. התערב בהמון, פילס לו דרך בין האוהלים, דרך מחנה לוי, דרך מחנה ראובן, אצה לו הדרך עד אהלי אפרים ולבו חושב להתפקע. לא היה לו ספק היכן ימצא אותה. רגליו נשאו אותו מעצמן.

ביתה ישבה באוהל, מיניקה את אחרון ילדיה; וכשפרץ פנימה, הניחה את הילד ולא שעתה למחאתו. עמד מולה, נושם בכבדות. קרבה אל כד המים שקנקן תלוי על צווארו, יצקה והושיטה לו, והוא שתה בגמיעה אחת, בלי נשימה, והושיט ידו לעוד. ביתה חזרה ומילאה את הקנקן. עכשיו שתה לאט יותר, מביט בעיניה מעל שפת הקנקן ועיניו עמוקות וכהות מאד, רציניות, כאילו כל-כולו עינים, חודר כליות ולב, אינו מרפה מעיניה כמו קשר אותן אליו בעבותות. והיא ביקשה להגיף חזק את שמורות עיניה שהרעידו, ולא יכלה.

בעצמה חסמה את הפתח בחבילות זרדים. וכי של מי היא אם לא שלו.

אחר כך בכתה מהתרגשות, וקצת מפחד, ורקותיו של אשחר היו לבנות כבהט. אסף אותה ומחה את דמעותיה. ואמר לה שיקח אותה מכאן, רחוק, רחוק. הניעה ראשה להן. לא ידעה אפילו אם היא שמחה או אומללה. הכל נעשה קצת גדול ממידתה. אבל אשחר ידע, גם בדברו, שאינו יודע לאן הוא יכול לקחת אותה, וכי אין להם, בעצם, לאן ללכת. מעבר לעמוד העשן אין כלום.

ביתה פחדה. פחד מוות אחז בה עד שכמעט איבדה את עשתונותיה. בפגישותיהם המועטות החלה דוחה מעליה את אשחר, ידיה רועדות ואישוניה מצומצמים. אמה ואביה יהרגוה. יסקלו אותה באבנים. זבדי יהרוג את הילדים. אחוזה בידיו בכתה מפחד, משותקת כמעט. פעם אחת אפילו הכה אותה. לבסוף הודתה שהיא פוחדת מפני משה, רק מפני משה לבדו, שיש לו דרכים לדעת את כל המתרחש בכל מקום בעולם, בשמים ובארץ ובתוך האבנים, ובשל כך מכווצים כל איבריה. אולי כבר אז היתה חולה, אולי הפחד הוא שהחליא אותה כליל. אשה חזקה היתה, וזמן רב התנגדה לחולי. לבסוף שכבה על משכבה, נחלים של זיעה זולגים ממנה, ידיה צובטות את המרבד ורגליה נעות כל העת, עד שבעיצומה של עוית אחת נתאבנה, ובאה לה המנוחה האחרונה. זבדי, בוכה בכי גדול וחם, הביא אותה לקבורה.

אשחר חזר להר.

בעצם חזר לשם מפני שלא רצה שום שיג ושיח עם אלוהים. לאחרים היה מפלט; לו לא היה. בכל ימי שבתו במחנה היה פרוץ ומפורז כליל. כל סבל, כל חולי, כל כאב סביבו עשו אותו חידודים-חידודים. את הכל חש בבשרו. ילד מוכה בתוכו הוכה; אדם בוכה בלילה מלבו בכה. מהלך היה במחנה כהד של יסורים, עד שכרע כמעט. כאב בַּיְתה נעשה לו כאב פתוח של העולם כולו, ולא היה לו מגן. חש שהוא נטרף, או שדעתו מטרפת עליו במקום הזה. מרחוק אפשר היה לא לראותם, לא לחשוב עליהם, לא להבחין בכל חולה ומתעוור וגוסס ומי שיש לו עוֹשק. מעשה ביתה ומעשה מילכה אמו נתערבו לו יחד ולא יכול היה להפריד. חייו נעשו איומים, והוא גלוי ופתוח ואין בו לא שכחה ולא כוח המרפא.

ידע בלבו שלא יוכל להתרחק יתר על המידה מעמוד העשן ועמוד האש, אבל ניסה. החל מהלך במדבר מַהלך של יום, יומיים, לראות מה ימצא. מצא עמקים רצופים משטחי סלע עצומים, דרכי-מלך; מצא ערוצים ובהם עוזרד וחבוש; מצא קברים ומקדשים ובתים מוזרים מאד ועצמות. באחת ההליכות הללו אל בלי אן מעד ושבר את קרסולו. דידה איך-שהוא בחזרה אל מקומו, אבל הקרסול לא התאחה כראוי, ונשאר צולע. התרגל לקשור קשר חבלים עבה סביב הקרסול, וכך המשיך ללכת.

כיון שלא היו לו חברים, היו לו מנהגים. בכל יום שגרה קבועה. כבר לא רצה שיבוא אי-מי למקומו ויפריע לו במעשיו, ברצותו נשאר, ברצותו יוצא לתור. אלוהים אחרים במדבר לא מצא. גורלות אחרים מצא.

פעם אחת טיפס במעלה הר, וכשהגיע לפסגה, נעתקה נשימתו: לרגלי ההר, בעבר השני, עמד בית, בתוך עדר קטן של עצי פרי מניבים המסתופף לידו, שייך למישהו בוודאות. המתין עד שהיה חושך, ואז גלש חרש מן ההר ונצמד לחרך שבבית. בתוך האולם ישב זוג, איש ואשה, רגליהם הקטנות יתר על המידה משוכלות תחתיהם, פניהם קפואים ונעוצים בקיר שממול. הכסאות שעליהם ישבו היו עשויים עץ כהה, עשיר, ועליו ציורים ופיתוחים זרים. בחיק האשה ישב חתול עצום-עינים.

אשחר נבעת בעתה נוראה. ואם כן, חשב במעומעם, על מה ולמה הם הולכים במדבר, במסכנות הגדולה הזאת, מתים בצמאון ובמחלות. נָס על נפשו, ברגלו הצולעת, רץ לילה ויום עד שחזר אל העדר, אוזניו מצלצלות מן הריצה ומן החידה שלא היה לה פשר, והיא מחרישה אותו ואת מחשבותיו כליל. כעבור זמן כבר ידע שלא יוכל לפתור אותה. כבר לא היה בטוח שראה משהו בוודאות, וכי אם ישוב לשם, יראה אותו מראה עצמו. מחשבת הפרא שאפשר גם אחרת, עממה ודעכה כליל. המדבר חזר וסגר עליו פנימה. צמח לתוך עצמו.

על ביתה לא חלם אפילו פעם אחת, כאילו הלכה ממנו רחוק, רחוק מאד. וכבר אי אפשר אפילו לדעת לאן.

שעל כן נדהם מאד כאשר חזר יום אחד מן ההמלטות, גדיים על זרועותיו, ומצא ליד האוהל את אביאל, את יכין ואת זמר, יושבים בחוץ כבדים מעט, ראשיהם מדובללים, וממתינים לו. חיבקו אותו, והוא אותם; קצת דחפו זה את זה, כדרך שנהגו להתגרות זה בזה בילדותם, עד שניצבו איש-איש על רגל אחת וקנטרו זה את זה בדחיפוֹת, מנתרים כתרנגולים, צוחקים מלוא הפה. אביאל נפל ארצה ראשון, זמר אחריו, ולבסוף היו כל הארבעה שכובים בערימה, מוחים עיניהם. קמו ונכנסו לאוהל הקטן. אשחר בוש שאין עמו דבר לשים לפניהם. ביקש שימתינו מעט, ויקח אחד מן הגדיים, יחלוב. אבל הם לא לשם כך באו, אלא לדבר אתו. באוהל הקרוע, בתוך הסרחון העומד בו תמיד של אש גללים, של נפיחות, של פרוות עז, אמרו לו שחכם הוא מכולם, שפרש מן המחנה, ממזר בן הנידה, ידע מתי ללכת. עכשיו גם הם רוצים לקחת כל בחור וטוב ולפרוש. משה הלך, אין’איש יודע מתי ישוב. יהושע יושב פתח האוהל ומתנשא. וכבר מזמן אומרים האנשים שרב להם בהליכה הזאת במדבר על פי ראות עיניו של משה, פעם למישור, פעם להר, פעם מתים בצמא ופעם בחולי, אין יודע לאן ולמה, והאנשים פרוצים לשמצה כמו הנידחים הללו שיצאו לפני כולם, בלי חוק ובלי משפט. עכשיו כולם אובדים.

יצאנו ממצרים, אמר אביאל בקולו הרך, יצאנו ממצרים, אשחר, מבית עבדים, ועכשיו נמות במדבר הזה ועינינו כלות. ואם רצה משה להמית במדבר את כל הדור אשר יצא ממצרים, הרי הילדים הם שמתים בידינו ולא הזקנים, כמה קברים כרינו ואין לדבר סוף. וזמר הוסיף: נכבד את ילדינו, למען יאריכו ימיהם על האדמה הזאת. העם גונבים איש מאוהל רעהו, אשחר, כארבה בתוך המחנה, וכבר רצחו נפש בגלל הגנבות האלה, ואנחנו לא נגנוב ולא נרצח. ולא יתן איש מרות ברעהו ויאמר לו ביום זה תעבוד וביום זה תשבות, כי על כן יצאנו מבית עבדים, ולא נהיה עוד עבדים. ולא יהיה בינינו דבר שקר, רק אם נאהב איש את רעהו והיה מחננו שלום.

אשחר שאל מה אם ימאן העם ולא יוכלו לפרוש מן המחנה. נראה מה נעשה אם ימאן העם, אמר אביאל נבוך; אבל יכין אוֹמר שנכה בעם.

אשחר הביט לעבר יכין. יכין ישב, שרירי, שותק, ושיחק בפגיונו הקצר, מביט בשלוה בעיני אשחר כמאשר את מעשה העבד שסוע-השפה אשר הרג. אם ימאן העם, עבדים העם הזה ונכה בהם, אמרו עיניו לאשחר בשתיקה גמורה, כאשר הרגתי את העבד. הלא ראית: לא קשה להרוג.

אבל אביאל ביקש לרכך, לערפל, לא לומר עדיין דברים ברורים שאין מהם חזרה. מעטים אנחנו, רוב העם כוספה וחציר, כבהמות הם קמים ובבהמות שוכבים ובבהמות מוביל אותם משה מהר להר ואין לדבר קץ. על כן באו אל אשחר, ועתה יירד נא עמהם אל המחנה ובל יתמהמה עד אשר ישוב משה, כי בשובו ילכו אחריו כל העם כעגל אחרי אמו, עד בור קבר, ועתה העת. אמרו והלכו להם.

מעט-מעט, בזהירות, בחשדנות, קרב את עדרו אל המחנה, בכל יום קצת יותר. כבר יכול היה לראות ולשמוע בבירור את המולת החיים לרגלי ההר הגבוה. החורף כלה. כל הערוצים מלאו עתה מים, והעמק הוריק בכתמי ירק רבים. המוני פרחים כיסו את המדרון, זוגן ובאשן ובכור-סיני הצהוב, והסגול העז של השכרון. האנשים כמו התרוממו מן המסכנות הראשונה, כאילו סר וילון התוגה שליווה אותם מאז צאתם. עכשיו רגש העמק, כאילו הידים מחפשות לעצמן עבודה, כאילו מחשבות רבות מתרוצצות בו, זמירות, קול דודים. בחורף שחלף ראו בפעם הראשונה בחייהם שלג בהר הגבוה, ונבעתו מאד. רוב הקברים במורד היו קבריהם של מתי כפור, רובם ילדים ותינוקות. הקור הלילי כרסם בהם בלי רחם. ועכשיו חיממה השמש את העצמות, יישרה גב; ועם השמש ננסך הכוח.

וגם אשחר היה כמתאושש, וכאשר ירד אל המחנה, שמחו בו והוא בהם. עכשיו אכל פת של ממש, טחונה ואפויה היטב. מסב עם חבריו, פרוע, נכלם, חשב שהוא בעצם שוטה גמור. הרי בשר מבשרם הוא.

אף לא היו יחידים. במקומות אחרים, באוהלים אחרים, נתקבצו אנשים ואמרו לתת ראש ולחזור מצרימה. להשתטח לפני פרעה ולבקש מחילה. הכל טוב מההליכה הסתמית הזאת. הרבה מרי היה במחנה. רק הנידחים צחקו ולא האמינו, כדרכם. לא תועילו מאום, אמרו. מוטב שתסתגלו לכך כבר עתה. משה יחזור ויבשל את כולכם לסעודת הבוקר, יאכל ויקנח. שאלו אותם עם מי יילכו, והיה כי יפרוש שבט מן השבטים ויילך לדרכו, והם אמרו שעם משה ועם הלויים, כמובן, כי להם הפגיונות החדים ביותר. צחקו וצחקו. אי אפשר היה לשאת את צחוקם.

ויונת אחות אביאל, אשה מעווה פניה, כרעה עמהם תמיד בפתח אוהל אביאל, פעם מצחה קמוט ופניה כמו חמוצים, ופעם פיה פתוח לרווחה גדולה, פעמים היא מטה ראשה הצדה וכמו לועסת, וראשה נד, אבל עיניה גדולות, ובעיני יונת מתחלפים עולמות שעה שהיא מאזינה לדברים. מעולם לא שמעוה פוצה פה ומדברת, כי אילמת היתה, אבל ידעו תמיד מה היא חשה, כמו היא מדיפה את רגשותיה מתוך שמלתה השחורה, ריח חזק ומצווה. היתה בה עוצמת הדברים הכלואים. חשו בה היטב והתעלמו מנוכחותה. והיא ישבה תמיד בפתח, על הארץ, שותקת ומרוכזת מאוד.

פתאום קמה יונת מרבצה וקרעה את עגיליה מעל אוזניה, יד ימין קורעת תנוך ימין, יד שמאל קורעת תנוך שמאל, ביחד. עכשיו מהירה מאד, בתנוכים שותתים דם, רצה מאיש לאיש, מאשה לאשה, טופפת, פושטת יד, שהעגילים המואדמים עליה, תובעת באלם, מסירה את כל הזהב מעליהם בכוח, במשעולים, באוהלים, מדלגת על חבלים ויתדות, קצרה רוחה עד שפתחו את האבזמים ואת הפריפות, במשעולים, באוהלים, טופפת, פושטת יד, משמיעה משהו בלתי ברור מגרונה. וכמו שאדם רץ ולפיד בידו ומצית את כל סביבותיו, כך רצה מהר יונת אחות אביאל, אשה מעווה פניה, והציתה אש זרה ובלתי ברורה בכל המחנה. לא ההינו לסרב לה. עמד בה כוח יותר מכל כולם. אולי נכנסה בה רוח מאלוהי ההרים האלה. כמה נשים נסו מפניה והסתתרו, אבל עד אז כבר פנו וסבו בעקבות יונת אחדים מן הגברים, ואלה פרקו בעצמם את הנזמים מן הנשים הצועקות חמס, וכל הזהב כולו נאסף במרכז חצר השבט, נערם קוצני וזויתי בגרוטאות יקרות, נוצצות בחוצפתן המקובצת, על גבי אדרת אחת.

עמדו סביב האדרת, מחרישים. הערימה היתה קטנה מאד, בקושי כמה חופנים. הביטו בה, כנוכחים לדעת מה מועט עושרם, מה קטן כוחם. עד שבאה פתאום הגבירה אשליל, טנא גדול בידה, ופניה עירומים וזקנים בלי כל עדייה, והשליכה את כל מלוא הטנא על הערימה, וכיסה זהבה של אשליל את זהב כולם, ושמחו מאד.

ויונת, שחורת שמלה, תנוכיה אדומים-נוטפים, נרשמת חזק על פני הסלעים, רצה מהר בעמק אל אוהלי השבטים הסמוכים. וגם שם עלתה הצעקה מן האוהלים, והיתה תזזית. ולא כלה הבוקר, והשמש באמצע השמים, ובאו כמה גברים אדומי-פנים ומשולהבים ליטול את כל מה שנאסף לערימה הכללית, הרחק בקדמת המחנה, אל מדורת עמוד העשן.

כבר לא היו הדברים בידיהם. עמדו בפתחי האוהלים, שוכחים את מלאכות היום, והאזינו לתכונה הגדולה העולה משם. כמה מהם, מחליטים החלטה נכלמת במשיכת כתף, הלכו לחזות בעצמם במדורה הגדולה שבה התיכו את כל הזהב יחד, והיה ריח והיה עשן רב מאד והיה אי-שקט גדול בכל המחנה כולו, כמו מכינים איזה חג שנתעקם. נשים שפשפו את ארכובותיהן שנעשו עירומות מצמיד ואצעדה, בלי משים. פתאום קלים קלות לא-מורגלת, אביבית, פתאום מאד-מאד לא שקטים, נושמים עשן, בלא אל, בלא מנהיג, חיכו.

אשחר שמע מרחוק את קולות התכונה, ומיהר לרדת, על רגלו הצולעת, תמה מאוד. בקצה הערוץ פגש את אביאל; והוא, טוב-לב, סמוק פנים, חבק את כתפיו של אשחר כמבקש לפייס מראש, אין רע, אין רע, אשחר, חג יהיה היום לאנשים ולמחר חכמה.

אשחר חש שכל הדם עולה בפניו. ביקש לשמוט עצמו מאביאל בכוח, מלא זעם עד גדותיו, אבל אביאל חיזק את חיבוקו, אין רע, אשחר, אין רע, רוח נכנסה ביונת, איש לא עמד מולה, סחפה את כולם, ושם ליד עמוד העשן נעשה נס, אשחר, נס אמיתי, הנה התיכו את כל הזהב ויצא כעין שור, אולי כְּמוֹש הוא, איש לא נגע בזהב בידו ויצא השור, אשחר, הלא נס הוא, אין חכם כנגד נסים, אשחר.

זמן-מה עמדו קפואים, כי כוחם שווה היה, מתנשפים מאוד כשני נאבקים בנחל, בשרירים דרוכים ועורף אדום ורקות תפוחות, עד שניתק אשחר את טבעת החיבוק, השליך את אביאל בחוזקה ארצה, ורץ חזרה, מבליע את צליעתו, ונעלם מעבר לאוכף ההר; ואביאל קם מנפלו ורץ מהר לעבר המדורה הגדולה, נבלע בקהל.

העשן הרב והצעקות הרמות פשטו בכל המדבר כולו, ריח של אי שקט עצום. אשחר רץ עד אהלו, שם שכב תחתיו, כובש פניו המיוזעים באדרת. כבר ידע שכל אשר יעשה בעולמו, בלעדיהם יעשה, והם בלעדיו. פעם אחת בגד בבדידותו, לא עוד, לא עוד, בפת טריה ובידידות הטובענית פיתו אותו, וכמעט נתפתה.

גנח וחרק שיניו, מתפתל על משכבו. ושם כבר היו מחוללים ושרים ושרות, כל מי שנותר מבית צורי, כל הערב כבשים נשחטים, כל הלילה מקצב עמום של תוף ותימרות עשן החג, בכל המדבר כולו לא היה מהם מנוס. חבורה של נערים צווחים חלפה לא הרחק מאוהלו במרוצה ובמצהלות. אחר כך בא זוג שנתרחק מן המחנה וביקש לו מקום-משגל בסתר, ומצא את המסתור לא הרחק ממנו, והנאקות והליחושים פלשו לתוך אוזניו כמתעללים. מתפתל על משכבו, מיבב חרש ככלבלב, שכב ביתמות שלמה.

אבל גם שם היה קול החג לזעקות. עוד לא החוירו השמים, ופרצו תגרות קשות, שבני לוי על פגיוניהם במרכזן, ועוד לפני שעלה השחר החלו המוני אנשים לא-חמושים לנוס בצעקות אימה איש לאוהליו, ומאות הרוגים שסכין ביתרה גופם נותרו ליד הפסל. אמרו אחר-כך שיהושע תקע בעצמו את הפגיון ביכין אחיו. השמש שעלתה חיוורת האירה המוני פגרים, עצמות-בקר מכורסמות ליד האש, סירים הפוכים, פרחים נובלים תלויים מן הפסל, שכבר לא דמה לשור ולא לעגל והיה גוש של סתם, קשה להבין כיצד ראו דמות של עגל, ודממה סדוקה. יונת, קרועת בגדים, גוררת רגלים, מפושקת, חזרה אחרונה אל אהלי המאסף, ופיה מעוקם.

משה, בשובו, מצא מחנה אפור, כבוי, מסתגר באוהליו ואינו רוצה לחשוב על מה שהיה.

קברו את ההרוגים וקיבלו עליהם את החוק.

*

גם משה כמו נסדק מאז אותו יום. עכשיו כבר אמר להם שהולכים אל ארץ האבות. דיבר על ברכה ועל קללה, בעצבות דיבר, והם קיבלו הכל, הכל, כאילו יום-יום הוא פורס להם מנה-מנה את לחם חוקם, והם מקבלים כשכירי יום, בראש מושפל. כמעט לא הביטו איש בעיני רעהו. משה דיבר על זית, ועל גפן, ועל תאנה, ועל רימון, והם אמרו בעייפות כן, כן, מה שיגיד משה, ובלבד שלא יפלו פגרינו עד אחרון במדבר הזה, אמן. לא, לא יעשו עוד פסל וכל תמונה. לא ירצחו. לא יענו עד שקר. מה שיגיד, אמן.

אבל אשחר לא ידע על כל אלה. הפעם פרש רחוק מאד, עד שלא ראה עוד את עמוד העשן ואת עמוד האש, ולא רצה לראותם. ילכו הם באשר ילכו, והוא באשר ילך. אף לא ידע לאן הם הולכים, ואם יש איזה אן.

שנים רבות, אולי עשר, אולי יותר, הלך לבדו במדבר, רק עדרו אתו. אם הם עברו את המדבר פעם אחת, הוא עבר אותו עשרות פעמים. כבר ידע את אשר לא ידעו הם: שהמדבר מיושב, שיש לו גבולות, ואפשר לעברו מקצה לקצה בשבועות אחדים. מִרמה היא המחזיקה אותם תועים וסומים, מִרמת הנס.

הִרבה לרעות בצפון, סמוך לדרך השיירות. פעם אחת ראה שיירה של דדנים. נדמה היה לו שהיא אותה שיירה אשר שדדה אותם בתחילת הדרך, אבל לא היה בטוח. אז חזר וניעור בו זכר העבד שסוע-השפה, ועם הזכרון באה איזו כבדות, איזה צער בלתי ברור. הרבה היה נותן לו יכול היה להחזירו לחיים, על שפתו הכעורה, האדומה, על חיוכיו המתרצים, על זריזות ידיו. איש בחטאו צריך למות, אמר לעצמו, וידע שלא יגיעו לכך לעולם. גם אלוהים לא יגיע. יותר מדי קל להרוג: לנעוץ סכין, לשלוח מחלה.

פעמים אחדות ראה את חילות פרעה בדרכם השועטת אל המצודות שבדרך. לא היה מסתתר, אבל הם לא נתנו דעתם עליו. ופעם אחת חלף בשיירה כזאת המשגיח הכנעני, הורג אמו, שנתגדל ונתעשר מאד, ועתה שב לכנען. אבל אשחר לא ידע כל זאת. ראה רק איש עשיר, ודאי שוע, שפניו מוסתרים מפני להט השמש, ועבדיו רבים. עברו מהר והשאירו ענני אבק. לו עצרו לשאול אותו על מים, אל נכון היה שואב להם.

אלוהים לא מצא לדבר אתו חשבון, לא ביום ואף לא בלילה, כשהכוכבים במסילותיהם תלויים ענקיים מעל ראשו. לפעמים חשב שהוא עצמו אלוהים. פעם אחת הלך מרחק רב מזרחה, וידע בלי שאמרו לו שהוא בארץ האבות. שאל לשם נאת הבאר הקרובה, ואמרו לו: באר שבע. וכשהדרים, וירד הרבה, הרבה, עד שנדמה היה לו שלקרקעית העולם הוא יורד, מצא ים שצבעו צפחה וריחו גופרית, ומימיו מוזרים. חזר משם, תמה מאוד. וגם זה לא היה סוף העולם.

במחנה לא ידעו דבר מכל אלה. המשיכו ללכת. איש לא שאל עוד מדוע הם עדיין מתמהמהים במדבר. איש לא ידע לומר מדוע הם חונים במקום אחד שבועיים, במקום שני שנה, או חמש שנים. לא ירדו גשמים, וזרעו עפיר. ממעט הגרעינים טחנו קמח עבה. קשה היה להם לתפוס שאי-פעם היה משהו בעולם חוץ ממדבר זה, הוא נחלתם, הוא אהבתם, מקום הלידה והקבורה. רוב היוצאים ממצרים כבר לא היו בחיים, ונותרו אנשים ונשים בלי זכרון אחר, כאילו הם בתים בלי חלון ודלת. חווית המדבר אכלה אותם עד כלות, לבלי הותר דבר. וכי יש בעולם דבר מחוץ למדבר הזה. הולך לו בחור שזוף ותופס לו כבשה, לופת בחזקה את רגליה הדקות, רובץ פרקדן והיא על חזהו ויונק ישר מן העטין. מי זקוק לכלי. נשים גערו בהם, אבל הם צחקו ולא חדלו. דור רגוע היו. החוק החדש בא להם תחת הזכרון. לא עלה בדעתם שלא לציית. לו נשאלו, היו משיבים כאיש אחד: חוק טוב לנו.

ופעם אחת היה חוף, ים שטוח מאד, מלֵחה ורִיק, ואושר של דקלים, ונוצות של סוף, והמיה, המיה של ים משתפך בלחש חם בחוף, מרפאת גוף ונפש. סבך עמד בתוך המים הרדודים, שרשיו גלויים ועבים כחבלי רשת דייגים. שלדג ניצב וראשו במים, ולא נתירא. וטוב היה להם לצאת מן הערוצים והמִסְלעים, וטוב היה להשתרע בשתיקה ולא לשמוע דבר אלא המיה והמיה, לעתים קול דג שקפץ וטבל שוב, דממה דקה של סרטנים קטנים שקופים מַתוים תואי באדווֹת. המחנה רבץ בשקט אדיר, נושם את נֶשֶם הים, ממלא ריאותיו, ממלא כל-עצמו, והברכה נמהלת בתוכם לאט עם כל שתיקה שבין גל לגל.

שבועיים או שלושה היטיבו נפשם בשיח הדקלים והים, ובדגים הרבים, אחר כך אספו כליהם וחזרו אל בטן המדבר. רק כמה משפחות שנותרו מן הנדחים הודיעו למשה שכאן הם נשארים, בחוף הזה. אין הם אנשי ממלכות ואין הם אנשי חוק, אמרו בהתחטאות, בלא תגנוב שלו הרי לא יעמדו, מוטב שיישבו כאן ולא יקלקלו למשה את שורתו.

האחרים המשיכו. עוד ימים רבים זכרו בערגה את החוף, עד שגם הוא לא היה עוד חוף שבשטח, ונעשה חוף שבזמן, תמיד ירצו לחזור אליו ולא יידעו למצאו. כעבור שנה, כבר לא דיברו גם עליו.

ויום אחד עלה אשחר לאטו במעלה גבעה, וראה מולו את עמוד העשן.

זהיר-זהיר התקרב מעט, זהיר נטה אהלו במרחק מהם. שנים לא ראה אותם, ועכשיו לא מלאו לבו לנוס מייד. חשב שיישב עוד קצת ויתבונן בהם, עוד כמה ימים, עוד שבוע, ואחר כך ילך לדרכו בלי שיבחינו בו. אבל חלפו ימים, והוא לא הלך. מביט היה מהורהר בעמוד העשן ביום ובעמוד האש בלילה, בכל יום אומר לעצמו שמחר יילך מכאן. ולא הלך.

יום אחד חזר לאוהל, וחש בו ריח חדש. הביט סביבו וראה בתמיהה שמישהו סידר את מרבדיו ואת קדרותיו, הרביץ מעט את החול. הריח הזר הדריך את מנוחתו.

כך היה גם למחרת, וגם למחרתיים, ובכל יום נלחם ריח הכופר בריח גחלי הרותם והסרחון שלו, עד שניצח ריח את ריח. ביום הרביעי ראה את האשה חומקת מאהלו. השיג אותה בקלות וגרר אותה חזרה. הביטה בו בלי פחד. שעה שהכריע אותה, ראה שיש לה שש אצבעות בכל אחת מידיה. לא היתה בתולה.

אמרה לו ששמה דינה, וגרה היא כמוהו מחוץ למחנה, ולא בבית אביה, ושמכל מקום אינה יודעת מי אביה. לאט, בעדינות, פתחה את קישורי החבל הגס שבו קשר את קרסולו זה שנים רבות, ועיסתה את הקרסול; אחר-כך הביאה עלים לחים וקשרה אותם במקום החבל. בעצמו היה עושה חבישות כאלה לצאן שלו, ונכנע לאצבעותיה, רוטן מעט. אבל לא התיר לה להישאר בלילה באוהל. עם שקיעה קמה חרש וחזרה אל מקומה.

אותו לילה חלם על ביתה, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו. עמדה מולו, מחייכת, כמוחלת הכל, כאומרת ששרוי ומותר. גחנה לעברו ונשקה לו, נשיקה של שלום גמור, ונעלמה; והוא ניעור בוכה מאד.

ודינה חזרה. כעבור כמה ימים סיפרה בקולה החרישי מדוע היא גרה מחוץ למחנה. אמרה שהרתה לזנונים, ופוחדת היא לשוב; אם יעיד בה שאישה הוא, ותחיה, ואם אין, מתה היא. בשקט גמור דיברה ובשקט גמור שילבה ידיה המוזרות, שש אצבעות לכל אחת מהן. אמר לה שיכולה היא לומר מה שהיא רוצה, ונשקה את ידיו, שמחה. לפעמים היתה גוהרת עליו ועוטפת אותו בשערה הארוך, כבאוהל.

פעם אחת שאל אותה בדבר שש האצבעות הללו. אמרה שכך נולדה, ואת אביה אינה יודעת, ובגלל כל אלה טמאה היא, חסד עשו עמה שלא הרגו אותה בהיולדה, והיא אינה בטוחה שחסד הוא, אבל כך אומרים כולם; ובשל כך לא נתנו אותה לאיש כדת, רק אדם אחד בשבט, אולי קרוב משפחה שלה, או כך נהג לומר, היה שוכב אתה לפעמים שכבת זרע עד שהרתה. ואשחר הביט בה וראה בפעם הראשונה שעיניה עמוקות וכמו-מוכות, כעיני כל בית צורי במדבר. אולי היתה אחרונה שבהם. איש לא לימד אותה לנגן. גם לא היה במֶה.

פעם אחרת שאל על ידידיו, על אביאל ויכין וזמר. סיפרה לו מה שידעה: שזמר חי וקיים ובנים לו הרבה, ואביאל נפל בקרב. לא ידע כלל שהיתה מלחמה בינתים, והחריש זמן רב.

וכשהחלה כרסה לתפוח, נעלמה. לא ירד לבקשה.

ושוב צעדו קדימה. סיור אחד שיצא, הביא עמו עלי גפן וצימוקים. סיפרו על גפן פוֹרָת, שיבולה גדול במיוחד, ועל גפן צְעדה, כזו המטפסת גבוה על עין שור. מעט מעט התחילו להאמין שיש קץ לדרך. שיש ארץ אבות. ופעם אחת הביאו בחורים כמה ענפי זית, והגבירה אשליל התרגשה עד דמעות. אחזה בענפי הזית וליבבה אותם. הנה זכתה, אמרה, הנה זכתה לראות זית בחייה, והיא לא חשבה שתזכה לחסד הזה. כל ימיה ביקשה לראות זית ולו פעם אחת, שמן זית בכדים ראתה, ענף זית לא ראתה. ועכשיו תמות שמחה.

דינה חזרה והילד על זרועותיה. אשחר היה מביט בה כשהיא יושבת בשקט ומיניקה, ובתוכו שלוה. ידע שעם השלוה הזאת ישובו גם הרחמים, אבל כבר לא היה לו כוח להתנגד. באחד הימים השליכה דינה הרחק את החבל, שבכל פעם היה חוזר וקושר בו את הקרסול. כבר אינך זקוק לו, אשחר, אמרה. והוא ניסה פסיעה ושתיים, וראה שהצדק אתה. וכשבא החורף והקור והרוחות העזות, נשארה ללון עם בנה באוהל, והוא לא שילח אותה עוד. פעם אחת שאל אותה, כסונט, מה בדבר הנסים, היש עוד נסים רבים במחנה, — ודינה חשבה זמן רב, ואחר כך אמרה שאיננה בטוחה, אבל נדמה לה שכבר מזמן, מזמן, על כל פנים מאז שהיא זוכרת, אין שום נסים. פשוט הולכים קדימה.

אחר כך הרתה לאשחר, ולתקופת השנה ירדה למחנה אל המילדות, וילדה את יותם. ויותם נולד בכי-טוב.

*

לקראת הסוף, כאילו נטרפה דעתו של הזמן: הימים והלילות רדפו אלה את אלה במהירות גוברת. הלכו מהר ובלעו מרחקים כפי שלא עשו מעולם. השטח היה עתה גלי, כמעט פתוח, והארץ היתה קרובה יותר בכל יום. כבר לא נותרה בהם סבלנות להתעסק בכל עיסוקי המדבר, בקושי נטו אוהלים ללינת לילה. לרוב התכרבלו באדרות הצמר ולנו בחוץ. אשה לא ארגה, איש לא קלע סלים. הצרורות היו ארוזים רוב הזמן. לולא הזקנים, שמָנו ימים ונקפו חגים בקפידה, היו מאבדים כליל את חשבון הימים והחודשים. בשמים, בסבך השיטה, על הסלע, כבר הבחינו בצפרים של ארץ נושבת.

לאט לאט, בלי שהשגיחו, החל עמוד האש דוהה. זוהרו נחלש והועם כאור הנר בשחר. מביטים היו בקצותיו העששים בלי צער. כבר ידעו שהארץ עומדת מנגד, ומי שרץ קדימה על הגבעות הרכות יכול היה לראותה, בינם לבינה בקעה עמוקה שאין רואים את תחתיתה, ואחריה רכס הרים ארוך לכל אורך האופק, מכוסה אובך אפור. כשקרבו עוד מעט, נעשה האובך חום-סגול, לעתים כמעט זהוב, כאילו נשפך עליו חסד גדול.

יותר ויותר אנשים היו יוצאים קדימה לצפות, כעומדים על סיפונה של אוניה קרבה לחוף, והחוף גדל ומתעצם ומתקרב. לא ידעו אם הם קרבים לארץ, או שהיא עצמה יוצאת לקראתם, גדולה מאד, צבועה צבעי מלכות ועוד אינה מפורטת לפרטיה.

לא רק עמוד האש נמוג. גם משה נחלש מאד. דעתו התחילה מתבלבלת עליו. לפעמים נדמה היה לו שבאו בָּא וקָא ליטול את נשמתו, והוא צועק עליהם שלא מצרי הוא אלא איש עברי, שילכו להם למקום אחר. לפעמים צעק שמוכרח הוא להיכנס לארץ, מוכרח, שמים וארץ יהפוך וייכנס. ברגעים צלולים יותר היה מנסה לתת להם עוד ועוד חוקים, תורה שאינה נגמרת. אבל מקורביו כבר אפילו לא רשמו אותם. ידעו ששעתו קרובה, וממילא כבר נעשה הכל על פי פקודת יהושע.

כמה שבטים כבר נכנסו. איש לא ידע בדיוק על פי איזה סדר נקבעה הכניסה. מי שנכנס בשנה הראשונה והשניה, אמרו, כבר עמד בכמה מלחמות. האחרים צריכים להמתין.

אשחר עמד מנגד. הארץ השתרעה מולו, מלוא האופק. הביט בה כמבקש לחדור בעד האִבכה, להבחין בבתים ועצים ובארות, אבל עוד היה רחוק מדי. עמד כך שעה ארוכה; ולאט, כמו ניעור לתוך חלום, חש בנוכחות זרה מאחוריו, זרה אבל ברורה לגמרי. פָּחד פַּחד סתום להסב פניו לאחור.

– ביתה?… שאל בקול רם. אבל לא היתה זו ביתה. משהו – מישהו – קרא אליו, בשחוק, מתוך הרוח, מתוך ההרים, אולי מתוך הזכרון של הרבה שנים ונדודים, מישהו מחייך וארך-אפיים ציפה ממנו לדבר-מה ולא ידע מה. לא, לא השְׂלו ולא המן ולא המים מסלע, קראה אליו הנוכחות הזרה, שאולי היתה איזו תבונה רכה ומאוחרת, לא כל אלה, אף לא משה עצמו, קרוב אתה, אשחר, קרוב מאד, עוד רק מאמץ קטן אחד ותבין.

אבל הוא לא יכול היה להבין. שפשף עיניו. כבר לא היה בטוח שהיה עמו איש, או דבר. גם כשפנה לאחור, לא נראו אלא גבעות החול הרכות המשתפלות אל המדבר. ניער ראשו, כמבקש להתנער ממחשבה טורדת; אחר-כך התחיל לצחוק פתאום, צחוק חרישי של אדם שהרבה מאד שנים לא צחק.

את הצחוק שמע יותם, שעלה אליו בשליחות אמו; טיפס בעוז, דורך בחוזקה ברגליו היחפות, ואביו גחן אליו ועזר לו לעלות. דינה אמרה שלמחר צולח המאסף את הירדן. דינה שואלת אם יירד עמהם. ואשחר הניד ראשו להן.

הילד התחיל לרדת כלעומת שעלה, אבל אשחר התעשת במהירות וגלש אחריו; אחז ביד הילד ויחד חזרו אל המחנה. אותו לילה נשאר ליד דינה. הילדים נלחצו אליו בגופיפיהם הקטנים. דינה נחרה מעט במרבץ שמנגד. והוא לא עצם עין מחמת נוכחות כל האנשים האלה המהלכים במחנה לאור ירח, אורזים וקושרים ומדברים, ומחמת המחשבות. לא סיפר להם שכבר היה בארץ האבות.

ואז הגיעה גם שעתם להיכנס.

עברו ועברו, בית אב לבית אב, משפחה למשפחה, גברים ונשים וילדים רבים, אלה שנולדו במדבר, ומעטים שהלכו עוד ממצרים. עברו היטב, סועדים אלה את אלה, טובים ורעים ואכזריים ואדישים, עושי החוק ושומעיו. הצאן עברו קשורות, פועות בבהלה. כמה שׂיות שלא נקשרו היטב אל הקורות נסחפו בזרם. מישהו איבד סנדל בנהר, וכאשר גחן אליו, מעד, ושני אנשים שצלחו צפופים אחריו לא הצליחו לעצור ודרכו על גבו, אבל מיד עזרו לו לקום. הזרם היה חזק. כמה נשים איבדו צרורותיהן שנשטפו מטה, אבל לא עצרו. המעבר לא היה אחיד: פעמים היו המים רדודים, פעמים, בלי אתראה, הגיעו כמעט עד לירכיים. והם עברו ועברו, זרם אדם וחי צוֹלֵב וחותך את זרם המים. עברה בתו של אביאל ועבר בית יצהר ועבר זמר וביתו הגדול. שני בחורים נשאו את כס האלונקה של הגבירה אשליל, והיא ישובה וקשורה עליו היטב, שחופה כשלד, קרחת, פניה קטנטנים וקמוטים, ואיש לא ידע בוודאות אם מתה מזמן ואת שִלדהּ הם מובילים, או אולי נשארה בה עוד שארית של חיות.

עברו ועברו. הראשונים כבר עלו בחוף, כנפי בגדם קשורות היטב במותניהם, והרגלים השחומות נוצצות ממים. טפחו בחוזקה על החול, להתנער מהרטיבות, כלהקה של עופות נהר ארוכי רגלים, ליד כל אדם שלולית קטנה. סחטו את כנפות הבגדים.

עברו ועברו. אלה שכבר עלו בחוף, עמדו עתה בככר גדולה מאד, רחבת ידים, והאור בה לבן ורחב. לפניה היו גבעות רכות כעטופות משי קמוט, עדִין, בין לבן בין גוֹן קליפת הביצה; ואחרי הגבעות מדרון של הר מצמיח, חומה גבוהה מתרוממת שעוד יצטרכו לטפס עליה. ידעו בחוש שיש אחרי הרכס הזה עוד הר ועוד הר, עוד כברת דרך לא-גדולה עד שיגיעו אל ההר האחרון, אל קץ המסעות.

הרחק מימינם עמדה עיר, עיר תמרים רבים, בתוך פריחה אדומה ושופעת של עצים שלא הכירו. הכל היה חדש, נוצץ, טרי. כל החושים טבעו בהלם הפתאומי של שִלהב והרדוּף, דבורים ויונים, ריחות עזים ונביחות כלבים. כמה מהם הביטו חומדים לעבר העיר המיושבת. אבל עוד לא העזו לשלוח יד אל פרי או פרח. רק העזים השחורות פשטו מהר על השיחים והחלו מכלות אותם, עד שאספו אותם חזרה. היו פרפרים. היו צפרים עפות נמוך-נמוך ושוקעות בעצי הפרי, האנשים הביטו והביטו, דוממים, ולא יכלו לשׂבּוֹע.

אחר כך, כמו חרוזים שניתקו מחוט, יצאו אחד ושנים ושלושה וחמישה מן ההמון, והחלו לעלות בזריזות במעלה ההר, ואחריהם כל ההמון כולו. העדרים רצו לצדם, בנחיריים פעורים בתוך גלי הריח.

וכשנעלמו הראשונים מעבר לרכס, איש לא נותר במדבר.