לדין לפני רבון‑העולם הובאו בידי מלאכים שני עלובים, שהיו לשעבר אנשים עלי אדמות. – אחד מהם היה דל וחלוש למראה, ועיניו מצמצו באי‑שקט ושוטטו לכאן ולכאן. והשני היה בעל הדרת‑פנים, וכולו אומר כבוד, ענוה ושלוות נפש זכה.

*

הביאוּם והעמידוּם לפני הבורא.

שעה ארוכה החריש הבורא והביט בהם בעינו הכל‑רואה ואחר‑כך אמר לראשון:

– הגידה לנו, איך חיית עלי אדמות?

אז רעד החלוש בכל אבריו ונפל למרגלות כסא‑הכבוד, צווח כאחוז‑דיבוק וזעק כשהוא מתפתל ומתלעלע:

“רבונו של עולם! מלשין הייתי על אדמתך. לעת‑ערב ארבתי תחת חלונות, כאשר דימו האנשים כי ביחידות הם יושבים וגילו זה לזה את צפוני נפשם; ושמרתי דבריהם בלבי, ומסרתי אותם לאויביהם; ורבים נחלו בגללי קלון ועינויים. ואני קיבלתי בעדם שקלי‑כסף, מחיר פעלי; ופירנסתי בכסף זה את אשתי ואת ילדי הקטנים…”

ויילל החלוש ככלב מוּכה‑שוט, ואי‑אפשר היה להבחין ביללה זו את סיום הדברים.

ארוכות הביט הבורא על המתפתל, זמן רב החריש ואחַר אמר:

– בוגד אתה ובוגד שמך.

*

ופנה הבורא אל השני ואמר:

– הגידה עכשיו אתה, איך חיית עלי אדמות.

אז קרב אליו בעל הדרת‑הפנים, וכרע על ברכיו, והרכין את ראש‑השׂיבה עד מרגלות כסא‑הכבוד, ואמר בקול חרישי וענו:

– “אני, רבונו של עולם, לא הריעותי לאיש על אדמתך…”

למשמע תשובתו קדרו פני הבורא, ודבריו היו כגושי קרח כבדים:

– “הגם פה, לפני הדיין, אומר אתה להערים, בן‑אדם? כי למה תאמר: “הנה חייתי על האדמה ולא הריעותי לאיש”; ואני רואה אדמה זו ויודע כי אי‑אפשר לו לאדם הדר עליה לקבל פני ערב מבלי עשות מעשה רע במשך היום. אף אני, אלוהיך, אילו שכנתי בתוככם עלי אדמות, הייתי עושה רעות. הלרמות את אלוהיך, אל‑הנקמות, אתה אומר?”

נעצבו פני הזקן מזעם‑אלוהים והשיב בקול רוטט וחרישי, אך בתוקף:

– "אמת אמרתי לך, מלך‑מלכי‑המלכים, כי לא הריעותי לאיש על אדמתך.

בכל ימי חיי, ריבוני, לא ידעתי אף רגע מנוחה לנפשי; רדפוני ועינוני קרובים ורחוקים, אך לאיש מהם לא דרשתי רעה. כאשר השליכוני לבור‑כלא, חיזקתי לבי בתקוה לרחמיך ולא קללתי איש; כאשר שדדו את כל רכושי, פשטתי ידי לנדבה ולא קללתי איש; כאשר פקדני זעם‑אלוהים, בכיתי תמרורים על חורבות ביתי השרוף ועל גויות‑ילדי הקרות ולא קללתי איש. ואתמול, כאשר גועתי ברעב אחורי גדר, התהוללו סביבי והתעללו בי מציקי ומענַי; אך גם אז לא דרשתי רעתם ומַתּי מבלי קלל איש!"

*

ארוכות החריש אל‑עליון וזמן רב הביט בעיני הזקן העצובות והענוות, ותעלומה רבה היתה במבטו של אלוהים.

ונשמעו לבסוף דברי הבורא:

– "בוגד אתה – ובוגד שמֶך!…

אין בוגד גרוע ממך על אדמות. כי עלין, על חברך הרובץ לידך ומתפתל וצוֹוח שלא כדרך אדם, – עליו אומרים הבריות עלי אדמות: “רע היה האיש וחלילה לנו מלהידמוֹת לו”. ועל ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה.

ואילו עליך אומרים הבריות עלי אדמות: “קדוש היה האיש ואשרי מי שימצא עוֹז בנפשו לנהוג כל ימיו כמוהו!”

ועל‑כן פוחתות והולכות שוּרוֹת לוחמַי המוּכנים למסור את נפשם על ענין צודק, בעוד שהרשעים לועגים מדֵי יזכּרוּך ואומרים איש לרעהו: “אין סכנה לנו לפגוע באנשים אלו, כי ממאנים הם להגן על עצמם; נלך, איפוא, לבתיהם ונקח את רכושם ונתעלס עם נשותיהם!”

כך גדֵל בגללך זרע‑הפורענות על הארץ; וכל חייך היו בגידה באחים שישבו עמך ובנכדים שיבוֹאוּ אחריך. ועל‑כן אומר אני לך: בוגד אתה ובוגד שמך!

אותו אשר בגד בעד בצע‑כסף – לא אייסר בעינויים: ילך לו – ובוז אלוהים ואדם יהי‑נא ענשוֹ. אך אותך, המחטיא, – אני מקלל!"

נדפס בשנת 1905 ב“כרוניקה יברייסקוֹ ז’יזני”, גליון מס' 43 – 44.