הוצגנו זה לזה לפני שלוש שנים. ראיתי לפנַי אדון מוּצק כבן 30 עם סנטר עבה, מגוּלח מכּבר, ועינים מפיקות טוּב‑לב. פלוני. professore

אחר‑כך התברר כי professore פירושו מורה בבית‑ספר. כך מקובל כאן. תינוקות של גן‑ילדים מכוּנים לפעמים tudnti elementar.

ואולם ידידי קראו לו “פֶפִינוֹ השמן”, וגם אני עברתי עמו עד‑מהרה ללשון “אתה” והתחלתי לכנותו:

“פּפּינו השמן”.

נפגשנו לעתים קרובות. אני הייתי הולך לבית‑הדואר לקבל את מכתבי, והוא נמצא תמיד בין הדואר לבית‑הקפה אַראַניוֹ.

הוא עמד על המדרכה, מוצק ומסורבל, ומצץ בשיניו הצהובות זנב‑סיגרה, ובצילוֹ הצניע להסתוֹפף גברוּר קטנטן, דקיק וצהבהב, דוֹדנוֹ גַאֶטַנוֹ, ידיד‑נפשו, אוכל‑לחמו ונושא‑כליו – cugira Tanu, כפי שקרא לו בעגתו הסיציליאַנית.

מדי עברי על פּפּינו, היה מעכבני ומושכני הצידה.

– מירוּצוּ, נשמתי – היה אומר כמעט בלחש – הלוני חצי‑לירה. אני נשבע לך בכבוד אבי, כי מאמש לא טעמנו – אני, הסיניוֹרה שלי והדודן טאַנו – טעם אוכל.

כאשר היה לי כסף, הייתי נותן לו חצי‑לירה ושואל:

– נו, מה פּפּינו, עדיין לא ניצוֹדת לך משׂרוֹנת?

– הוֹי! ניצוֹדת ונצוֹדת. אני מחכה כאן לדיפוּטאַט ואַקאַרי, הוא צריך לצאת מאַראַניוֹ ­– ואז אעכּבנו. הוא הבטיחני להשתדל אצל סגן‑המיניסטר.

– בראַווֹ! אך אמור לי, האם הדיפּוּטאַט קיאַפאֶטי, שגם הוא הבטיח להשתדל, לא עשה ולא כלום?

– הדיפּוּטאַט קיאַפאֶטי הוא נבל. הוא הוליכני שולל ואפילו לא דיבר עם סגן‑המיניסטר.

– והדיפּוּטאט אוּצ’יֶילי?

– הדיפּוּטאט אוּצ’יילי בן‑בליעל. שלוש פעמים ציוַני לבוא אליו הביתה ושלוש פעמים לא קבלני.

– ומה עם גם ואַקאַרי?

– לא! ואַקאַרי לא כזה. אִי, מירוּצוּ, נשמתי, – ואַקאַרי בהחלט אינו בן‑מינם של קיאַפּאֶטי ואוּצ’יילי. ואַקאַרי – אדם הגון.

– ובכן, טוב. אך אמור לי, פּפּינוֹ, כמה זמן כבר מסתובב אתה בלי משׂרה?

– חמש שׁנים, מירוּצוּ, נשמתי, חמש שנים. מאז שקידשתי אצלנו בכפר מלחמה על הפּאַטאֶרים, והם סילקוּני מבית‑הספר, לא אוכל בשום אופן למצוא לי משׂרה. כמה יסורים נתיסרנו במשך הזמן הזה – אני, הסיניוֹרה שלי והדוֹדן טאַנוֹ – אני נשבע לך בכבוד אבי – לאין ספוֹר… אַ! הנה מצלצלת השעה 11. טאַנוֹ, לך! אחכּה לך כאן.

טאַנוֹ הצהבהב דלה מכיסו חבילה מסודרת, כגודל חוברת קטנה, בדק אם נכונה הכתובת ואם יפה הכתב ונפרד ממניי באדיבות בזו הלשון:

– אבּיע לאדוני רגשי כבוד ויקר.

כאשר התרחק, הסביר לי פפינו בלחש:

– אתה מבין, מירוּצוּ, נשמתי, נותרו בידי טפסים לא‑מכוּרים מן המערכון שלי “הצדיק”. אני שולח טופס ממנו לאנשים שונים – מיניסטרים, צירי‑הפרלמנט, חברי‑העיריה – ומצרף מכתב, הכולל תיאוּר מצבי ובקשה לקנות. כך לפעמים נופלת לירה או שתים ליום. עכשיו שלחתי ביד טאַנוֹ את הספר עם מכתב אל הסינדיק דון פּרוֹספֶּרוֹ קוֹלוֹנוֹ. אצלו קבלת‑מברקים מאחת‑עשרה"…

פּפּינוֹ היה מחזאי, מחזאי מובהק. לפני עידן ועידנים כתב בעגתו העממית דרמה “מתחת לאדמה” מחיי כּוֹרי‑הגפרית הסיציליאניים; היא הוצגה בהצלחה בסיציליה כולה, אחר‑כך תורגמה לאיטלקית וזכתה לעלות על מיטב הבמות של ערי חצי‑האי.

אך לפּפּינוֹ חסרו 12 פראַנק, כדי להרשם בזמן הנכון לאגודת מחבּרי‑המחזות; לכן לא כל התיאטראות שילמו לו. אחר‑כך ירד המחזה מן הבמה ונשכח. אך באחד הימים הזמינני פּפּינוֹ אליו וקרא אותו באזני. המחזה היה טוב – תמים וחזק; וקריאתו של פּפּינוֹ היתה מלאכת‑מחשבת – הוא התרגש בעצמו והביא לידי התרגשות את שומעיו…

ככה חלפו ימים וחדשים. הייתי הולך לדואר ופוגש את פּפּינוֹ על משמרתו: הוא המתין לצירי‑הפּרלמנט, והדוֹדן טאַנו, צהבהב והדוּר‑נימוסין, שוטט בעיר עם טפסי “הצדיק”. פּפּינוֹ היה לוקח מידי כמה סוֹלדי ומגדף את הצירים. המשׂרה לא ניצוֹדה. מזמן לזמן העניק לפּפּינוֹ משרד ממשלתי זה או אחר תמיכה של 50 לירה, ופּפּינוֹ היה מאושר, אך לא נטש את משמרתו בכיכר סאן‑סילוֶסטרוֹ בין הדואר לבית‑הקפה אראניוֹ. סבוּרני כי הדבר נעשה לו הרגל.

יום אחד הלכתי מן הדואר עצוב מאוד.

פּפּינוֹ ברכני כדרכו:

– שלום לך, מירוּצוּ, נשמתי.

– שלום לך, פּפּינוֹ השמן!

הוא הסתכל בפנַי ופתאום נעשה רציני:

– מירוּצוּ, נשמתי, מדוע עיניך עצובות כל‑כך?

– אזל כספי, פּפּינוֹ, נשארתי בלי פרוטה…

פני פּפּינוֹ הרצינו עוד יותר. הוא אחז בידי והיטני לקרן‑זוית.

– מירוּצוּ, נשמתי, – אמר תוך כדי התבוננות נוקבת – האם שתית הבוקר קפה בחלב?

– לא, פּפּינוֹ.

בעיני פּפּינוֹ עלה משהו רך ואימהי. פתאום פתח בעגה הסיציליאַנית, שהזכירה לי תמיד דיבור ילד נעלב ומתלונן.

– ומדוע, מירוּצוּ, שכחת כי יש לך ידיד – פּפּינוֹ השמן? ולא תתביש להיות כל‑כך רע? טאַנו!

טאַנוֹ ניגש במרוּצה.

– כאשר תלך עם “הצדיק” אל המפקד טיציוֹ, קפוץ בדרך הביתה ואמור לסאַנטה כי בשעה שתים יסעד מירוּצוּ אצלנו סעודת‑הצהרים.

טאַנוֹ הרכין ראשו הצידה וקרא:

– צל‑קורתנו הדל ושוכניו הצנועים יהיו מאושרים מביקורו של אורח כּה רם ונכבד. אעוּפה על כנפי החדוָה.

והלך.

פּפּינוֹ הוליכני למזנון ושילם 10 סַנטימים בעד הקפה‑בחלב שלי ועוד 10 סַנטימים בעד לחמניתי המתוקה “מיריטיאַצוֹ”.

אחר‑כך, כאשר יצאנו, הסתכל שוב בעיני בנצנוצי רוך אימהי, לקח את ידי בכפותיו השמנוֹת והחמות (הן היו חמות גם בנשוב ה“טראַמוֹנטאַנה” האכזרית ביותר בחורף, כאשר עמד פּפּינוֹ ליד הדואר בלי מעיל) – ושאל:

שׂבעת? אינך רוצה עוד דבר, מירוּצוּ, נשמתי?

בשעה שתים סעדנו אצלו סעודת‑הצהרים.

היה לו רק חדר אחד, ובו שתי מיטות וספה; על המיטות ישנו פּפּינוֹ וסיניוֹרה סַנטה, ועל הספה הדוֹדן טאַנוֹ. ליד הספה עמד ארגז ובתוכו כתבי‑היד של פּפּינוֹ וטפסיו הלא‑מכוּרים של “הצדיק”. סיניוֹרה סַנטה היתה סיציליאַנית מסורבלת, פשוטה ובלתי‑משׂכילה, אף היא כבת 30. היא תמיד ישבה בבית ועסקה בתפירה, תיקונים וכביסה. פּפּינוֹ התהלך בחורף בלי מעיל, אך נעליו היו תמיד מצוחצחות וצוורוֹניו נקיים, לבניו היו בלים אך החזיקו מעמד, כי סיניוֹרה סַנטה כיבסה אותם בלי סיד.

סיניוֹרה סַנטה אפתה בעצמה, אחת לעשרה ימים, כיכרות‑לחם גדולות מעשׂה‑כפר; לחם קנוּי לא היה בעיניהם לחם. והמַקרוֹני תמיד יצאו מידי סיניוֹרה סַנטה מבושלים בדיוק במידה הנכונה, וזה דבר קשה מאוד.

היא שׂמה על צלחתי כמות עצומה של מַקרוֹני, וכאשר ניסיתי להתנגד, חייה ואמרה בסיציליאַנית:

– הרי לא נתתּי לאדוני כמעט כלום.

והדוֹדן טאַנוֹ, בנפנפוֹ מזלגוֹ באויר, דקלם ברוב אדיבות:

– יואיל נא אורחנו הרם לטעום ממזונם הדל של נזירים עניים.

ופּפּינוֹ הסביר לי, כבר לא בלחש אלא בקול רם ושׂמח:

– אתה מבין, נשמתי, זכינו היום לסעודה כיד המלך. הסופר אַוְרֶליוֹ קוֹסטאַנצוֹ העניק לי תמיכה בסך 15 פראַנק.

לכן גם השקוּני יין רב ואחרי המַקרוֹני נתנו גם צלחת מלאה בשר מבושל ואילצוני לזלול את הכל.

אחרי הסעודה אספה סיניוֹרה סַנטה את הכלים, ופּפּינוֹ פשט מעילו וחזייתו והצית לו מקטרת. רק ברחוב נהג לעשן, לשם נימוס, זנבות‑סיגריות, אך בבית העדיף את מקטרתו. הדוֹדן טאַנו היה מפורר בשבילו את הזנבות הללו לאבק‑טבק, ממלא את המקטרת ומגיש אותה באמרו:

– יעלה‑נא ניחוֹח הקטוֹרת!

פּפּינוֹ צחק כל הזמן, וסיניוֹרה סַנטה ודוֹדוֹ טאַנו צחקו אף הם.

פּפּינוֹ פקד על טאַנו לחקות חמור, והלז חמק לאחורי הדלת; ופתאום נער ונחר משם כחמור ממש – דומה להפליא. כולנו פרצנו בצחוק. אחר‑כך, כאשר הופיע טאַנו בדלת, זרק בו פּפּינוֹ מרוב שׂמחה את נעלו.

טאַנו חייך בנימוס ושאל:

– על מה מיַסר אדוני את עבדו?

אמרתי לפּפּינוֹ:

– אצלך כה נעים ושׂמח.

פני פּפּינוֹ הרצינו.

– רואה אתה, מירוּצוּ, נשמתי – ענה – עלי ועל סַנטה וטאַנו עוברים לעתים קרובות ימי‑רעב. אך אני נשבע לך בכבוד אבי, הצחוק והששון אינם יוצאים מביתנו.

והוא פרץ בצחוק אדיר וטוב‑לב.

– מאימתי יושבים שלשתכם יחד?

– מיום שסילקוני הפּאַטרים מבית‑הספר. לטאַנוֹ יש קרובים בסיראַקוּז, הזמינונהו פעמים רבות, אך איני רוצה להיפרד ממנו והוא אינו רוצה לעזבנו.

טאַנוֹ אישר:

– כל עוד אין אישיותי הדלה למשׂא ולטוֹרח, ברצוני ללוות את פּרוֹפסוֹרה ג’וּזֶפֶּה הנכבד בדרכו הקשה ולהועיל לו כפי כוחותי הצנועים לאות‑תודה על הכנסת‑אורחים נדיבה.

קמתי להיפרד.

– באיזו שעה תבוא מחר? – שאל פּפּינוֹ.

– תודה, פּפּינוֹ – עניתי – מחר לא אבוא.

החיוּך סר מפניו הרחבות. הוא החריש, הביט בי, ביקש בתנועת‑יד מסיניוֹרה סַנטה ודוֹדן טאַנוֹ להתקרב ואמר לי בקול חגיגי ורציני:

– אני נשבּע לך, מירוּצוּ, בכבוד אבי כי מחר לא נסב אל השולחן בלעדיך, המַקרוֹני יתקררו, אנחנו נהיה רעבים, אך עד חצות‑הלילה לא נסב אל השולחן בלעדיך. האמת בפי, סַנטוּצה?

– הו, כּן – אישרה סיניוֹרה סַנטה.

הבטחתי שאבוא גם מחר לסעודת‑הצהרים.

– ותישאר אצלנו עד ערב – קרא פּפּינוֹ, שוב שׂמח ועליז – ובערב אַראה לך דברים מענינים! אוליך אותך אל כנסית המיתוֹדיסטים. היודע אתה כי נהייתי מיתוֹדיסט?

– לא, אינני יודע.

– הוֹ, כן. אני מאמין באלוהים, מירוּצוּ, נשמתי, רק את הפּאַטרים אינני אוהב. נעשיתי מיתוֹדיסט.

ומה יהיה מחר בערב בכּנסיה?

– חגיגת‑ילדים. כתבתי בשבילם מחזה‑ילדים קטן. תשמע! זה מערכון נחמד – הוסיף בפשטות ובביטחה.

למחרת בערב הלכנו כל ארבעתנו אל המיתוֹדיסטים. היה שם עם רב למדי, ביחוד ילדים. תחילה יצא איזה טיפוס לבוש פראַק והטיף בדרשתו לילדים כי עליהם לאהוב את ישוּ הנוצרי אפילו יותר מאשר את אבּא ואמא. אחר‑כך הציגו הילדים את מחזהו של פּפּינוֹ.

זה היה באמת מערכון נחמד.

תוכן לא היה בו, אך כולו נכתב בחביבות ובשוֹבבות, ברוב נועם ובחן ילדותי. למראה צורתו המוּצקת של פּפּינוֹ השמן קשה היה להאמין כי אדם רב‑מידות זה יכול להוציא מתחת ידו דבר כל‑כך עדין…

ככה הלכתי כחמישה ימים רצופים אל פּפּינוֹ לאכול מקרוני ולחם מעשׂה ידי סיניוֹרה סַנטה. עלי עברה אז תקופה עגומה; את בני‑משפחתי פקד אסון גדול, ובחוּרתי שיטתה בי. אצל פּפּינוֹ האכילוּני לשׂוֹבע ופיזרו את תוגתי.

כעבור חדשיים באתי להיפרד מפּפּינוֹ לפני נסיעתי לרוסיה. פּפּינוֹ יצא ללַווֹתני עד השער, ועל המדרגות אמר לי בקול ביישני ועצוב:

– מירוּצוּ, נשמתי, אני מתבייש לבקש ממך כסף בדיוק לפני נסיעתך, כאשר אתה זקוק לכל סוֹלדוֹ. אך אני נשבע לך בכבוד אבי, מאמש לא טעמנו – אני, הסיניוֹרה שלי והדוֹדן טאַנוֹ – טעם אוכל. תן לי עוד פראַנק…

נסעתי. אינני אוהב להתכתב עם חביבי. מוטב לאַבּדם מחוג‑ראייתך, ובעלות זכרונם לפניך, לשקוע בהרהורים וניחושים: היכן אתּם כעת? ומה מעשׂיכם? ואיך טלטל אתכם הגורל? כדי שאחר‑כך, אם יפגישונו שוב החיים, יהיה מה לספר איש לרעהו.

בימים אלה, בדרכי מבית‑הדואר, שמעתי קריאה:

– מירוּצוּ?

פּפּינוֹ השמן עמד בכיכר בין הדואר לבית‑הקפה אַראַניוֹ, וטאַנו הצהבהב עמד לידו וחייך לי ברוב אדיבות.

התנשקתי עם פּפּינוֹ ושאלתי:

– מה מעשיך? מה שלום סיניוֹרה סַנטה? מצאת משׂרה?

פּפּינוֹ השיב:

– תודה! סַנטה בריאה ושלמה. המשׂרה, דומני, הולכת וניצוֹדת: המיניסטר נאַזי מתכונן, כנראה, לעשות משהו גם למעני. אני מחכה כאן לדיפּוּטאַט קאַוילי – הנמצא עכשיו אצל אַראַניוֹ – שהבטיחני להשתדל אצל סגן‑המיניסטר…