העתונות היהודית הרדיקאלית בניו יורק חוללה סערת-רוחות בשל הסכנה הציונית, המרחפת כביכול על פני היהדות של אמריקה, וכשומר נאמן על עניני ישראל הרי היא שקודה להזהיר ולהודיע לצבור הגדול, וביחוד להמונות העובדים, שהם יראו וידונו בענין הזה רק מבחינת העסק בלבד ולא ישעו חלילה לדבריהם ופתוייהם של החלומות הלאומיים – הלאומוניים-הציוניים. דרישת זכויות אזרחיות ליהודים באותן ארצות, שעדיין לא נשתוו בהן לזכויות השאר – היא הדרישה של עסק, דרישה ענינית, לפי דעתם. דרישה כזאת ברורה ומוסברת לכל אדם. לדרוש שווי-זכויות לאומי – מבחינת העסק אין בה אמנם מחכמה יתירה, אבל אפשר ליישבה בדוחק. ואילו המפליג מתחומים אלה והלאה ודורש, שתנתן להם לבני ישראל הרשות לצאת למזרח, וביחוד לארץ ישראל, שיהיה שם בידם להתפתח תוך חירות כלכלית-תרבותית וליצור במשך הימים מקלט ובית בטוח לעצמם – דרישה כזאת פסולה היא, קרובה היא אל התכנית הציונית, ובציונות מצוה להלחם, משום… משום שמתנגדים אנו לציונות, משום שאין אנו רשאים לוותר להם ולסייע להם לציונים לנצח עוד נצחון תוך מעשה השתתפותנו בדבר.
ולפיכך מצוה לצעוק ולהרעיש עולמות ולהזהיר את הצבור הישראלי מפני הסכנה הגדולה, הממשמשת ובאה עליו מתוך המחנה הציוני.
ומצד השני עומדת קבוצה אחרת של שומרים מושבעים ועומדים, הם המנהיגים הוותיקים, שהטילו על עצמם את התעודה הקדושה להשתיק כל התעוררות לאומית בחברה היהודית, הם שבלבם רק שאיפה אחת לוהטת: להזדרז ולעבור במהירות האפשרית את תהליך ההתבוללות והטמיעה בתוך סביבתם, שלא יישאר שום זכר ושום סימן לאחדות ישראלית. אף קבוצה זו עומדת ומחכה ומזזהירה, וכל מקום שידה מגעת הרי היא שקודה להנחית לה לציונות מכת-מות. אף קבוצה זו מדברת בשם פקחות מסחרית ומתוך בחינה של עסק.
וכך נזדמנו כאחת שתי חבורות מנוגדות זו לזו, בעלות אינטרסים מנוגדים, הפלוטוקרטיה המתבוללת בפירוש מפורש והסוציאלדימוקרטיה המקילה בלאומיות ישראל, והושיטו יד אחים זו לזו להלחם כמעט באותם כלי-זין רוחניים את השלישי, את המתנגד המשותף. הופעה זו עצמה נגלתה בשעתה עוד בתחילתה של התנועה הציונית. אותם ימים שילחו בה בתנועה הציונית את התיאולוגיה המדינית, ומופלא ומוזר היה לראות, היאך נתחברו בנים אדוקים בתכלית האדיקות אל המטיפים המתקנים הקיצוניים ונלחמו בציונות בכוח אותם פסוקים עצמם ואותם מדרשים גופם הוכיחו בראיות מן הנביאים ומדברי חז"ל, שהציונות סותרת לרוח ישראל. עכשיו פסקו מלירות בנו בפסוקים, ראשית, משום שאין דבר זה נאה לרוח הזמן, ושנית פזתה עם הארצות, עכשיו מביאים ראיות וטעמים מן ההגיון המסחרי, אבל החזיון עצמו בעינו עומד.
המרחק בין הפלוטוקרטיה היהודית ובין הסוציאלדימוקרטיה אפשר וגדול הוא מן המרחק שבין הרבנים החרדים ובין מתנגדיהם המתקנים. ואף על פי כן רואה הסוציאלדימוקרטיה היהודית היתר לעצמה ללכת באותה דרך גופה, שמהלכת בה הפלוטוקרטיה היהודית. הטענה אשר בפיה, שלא תלך בדרכה של הפלוטוקרטיה אלא תכבוד דרך חדשה לעצמה, מגוחכת היא. מבחינת האירגון אפשר ותלך בדרך משל עצמה, אבל מבחינת האידיאה היא היא הדרך של הפלוטוקרטיה. הדרך מותווה ועומד על ידי התכנית, ומבחינת התכנית הן תואמות זו לזו להפליא, ואינן חולקות זו על זו במשהו, שיש בידו להשבית את ההרמוניה הפנימית הזאת. שתיהן אינן שואפות אלא לשוויון אזרחי ברוסיה, וזו וזו אוטמות את אזניהן לדרישה יחידה זו, שיש בה כדי להעמיד את בני ישראל בתוך מערכת העמים.
דרכה של הפלוטוקרטיה היהודית עדיין מסתברת על דעתנו. כל ימיה עבדה להתבוללות, וכל עצמו של הרעיון בדבר קיומה של אומה עברית הטיל בה מורא ופחד. לפיכך עמדה ותיקנה שיטה שלימה, כיצד להגן על עניני ישראל, ואיש לא יחשוד בה שיש לה שיח ושיג עם ארגונים יהודיים, השקודים על שמירתם של ישראל בתורת אומה. הפלוטוקרטיה היהודית החזיקה בנאמנותה להשקפת עולמה ושיטתה אף בימינו אלא ומשתדלת בכל מיני שידולים ותחבולות לגדור בפני התלכדותם של המונות בני ישראל על מצע ויסוד לאומי. ויותר משהיא חוששת מפני הסעיף ארץ ישראל חוששת היא מפני עצם המעשה של התלכדות לאומית, העולה לטרוף ולבלבל את כל חשבונותיהם.
אולם כשבא ארגון לאומי המודה בעיקרים לאומיים, לכל הפחות להלכה, ואף הוא מסרב להסתפח על הסתדרות יהודית לאומית כללית מחמת סעיף פלוני או אלמוני של תכנית שאינו לפי רוחו – תמיהה היא ותהיה לתמיהה.
אין אנו רוצים לאחוז את עיני מי שהוא. אנו אומרים בפירוש מפורש, שאפילו ימחקו עכשיו את הסעיף הארצישראלי מתוך תכנית-הארעי של הקונגרס היהודי, נשקוד בכל הדרכים והאמצעים, שהקונגרס יביע את דעתו בשאלה חשובה זו, וכמעט אין לחשוש כל עיקר שקונגרס יהודי כללי יוותר על סעיף זה משום שמפלגה מסוימת אינה רוצה בכך. אומרת הסתדרות לאומית ועל אחת כמה וכמה דימוקרטית לבטל את רצונה של מפלגה אחרת, שוב אין בפניה אלא דרך אחת, היא הדרך של מאבק מדיני, גלוי וישר. וכלי זינו של מאבק כזה הם ויכוחים פומביים וכוח ההוכחה. הרוב, ורק הוא בלבד, הוא הפוסק האחרון, ורק בידו בלבד הכוח המוסרי להחליט החלטות. אין זו מידה לאומית ולא מידה דימוקרטית לחשוש מפני החלטת-הרוב ולשבות ולבלי ללכת אל הקונגרס.
אין זו ממידתם של הסוציאליסטים ואין זה נאה לכרכר כרכורים ולאמר: הסוציאלדימוקרטים הגרמנים, הצרפתים, האנגלים וכו' וכו' חייבים להשתתף ביישובן של שאלות לאומיות כלליות משום שהמדינה כופה אותם על כך, ואילו אנו בני ישראל אין לנו כוח ממלכתי ולפיכך חפשים אנו יותר, בלתי מוגבלים בבחירתנו, ברצותנו דורשים, ברצותנו פורשים – ונימוק כזה הושמע לפני ימים אחדים מפי עתון יהודי סוציאליסטי. כל האומר כך הרי הוא משתמש בחוסר-הישע והאונים הלאומי שלנו, כאילו גדול בעיניו כוח השררה מכל כוח מוסרי שבעולם.
ולצערנו כך הם הדברים. אצל כל אומה נתבעים לדין על מעשה-מלשינות כעל מעשה-בגידה, ואילו אצלנו אין עונשים על כך. אצלנו יתכן הדבר, ש“מנהיגים” מכובדים מעיזים להלשין על כלל ישראל, ואין איש מוריד אותם מעל הדוכן, מכותל המזרח.
והרי מטעם זה דוקא ומכמה טעמים אחרים, מחמת תופעות מעציבות אחרות בחיינו הפנימיים, אנו רוצים להתארגן. ומטעם זה דוקא אנו שואפים ליצירה של הסתדרות לאומית, שבפניה ירכינו את ראשן בהכרח כל התביעות הפרטיות וכל המפלגות ויהיו הללו עשירות כמה שיהיו, ויהיה כוחן והשפעתן מרובים כמה שיהיו. רוצים אנו להחזיר לעם את שלו: את הזכות לשפוט ולהחליט על גורלו.
ודבר אחד יש בידו להניח את דעתנו בסכסוך הזה כולו. יתכנס קונגרס יהודי כללי. כל מפלגה ומפלגה פתוחה בפניה האפשרות להרויח ואף להפסיד. ומופלא הדבר: הציונים אין מוראו של הקונגרס עליהם. לא נתפחדו אלא המתבוללים מכאן והקיצונים מכאן. סימן לדבר, שלבם מלחש להם, כיצד יתיחס קונגרס יהודי כללי אל הבעיה הלאומית בכלל ולענין ארץ ישראל בפרט.
היו ימים שהסוציאליסטים היהודים נלחמו ברעיון הלאומי. באו ימים אחרים והכשירו את הרעיון, והסוציאליסטים על כרחם ענו אמן. השאיפה לבית-לאומי יהודי היא מסקנה הגיונית של הרעיון הלאומי. ועוד יבואו ימים חדשים יותר, וכל הסוציאליסטים כולם על כרחם יודו בצורך זה של בית לאומי לישראל.
לפרוש מקונגרס יהודי כללי – אמצעי קלוש וחלוש הוא, משול למשא ומתן מאחורי דלתים סגורות.
31 באוגוסט 1915.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.