(שיחה עם ב“כ “העולם” על רשמיו מלונדון בדרכו לאמריקה, שבט תרפ”ו)

אין דרכי לקלוט ולעכל רשמים על רגל אחת, אבל גם המעט – שראיתי ראיה קינומטוגרפית בדרכי ללונדון ובלונדון גופא תוך כדי טיסה בעיר – כשהוא מצטרף אל ידיעותי הקודמות על אנגליה ותרבותה מתוך ספרים, דיו לדכא איש כמוני, כמעט בן כפר, עד לעפר. עצמה כזאת! ובכל זאת, מי שיאמר כי נקלתה בעיני א“י ועמידתנו הדלה בה, וגם בעולם כולו, בגלל ההשואה עם אנגליה, אינו אלא טועה. א”י וגם עם ישראל, סגולה מיוחדת יש להם, שקטנותיהם נהפכות באחרית הימים לגדולות, אשר ישתוממו עליהן אחרונים. שבטים דלים אחדים שהתלקטו לפני ארבעת אלפים שנה לרצועת ארץ דלה וקטנה גם היא כמוהם, הביאו לעולם – אחרי קיום דל ועלוב, במובן–החמרי והפוליטי, בין גויים אדירים ועצומים – תרבות גדולה משלהם, וספר קטן אחד משלהם ששמש יסוד ושורש לכל התרבות הדתית והמוסרית של האנושיות בימינו, ובכלל זה גם של אנגליה האדירה. וגם בהתלקט אחרי כן, בפעם השניה, פליטי הגולה של אותו העם, כארבעים אלף איש במספר, ושוב לאותה הארץ הדלה והקטנה, הוציאו שוב לעולם הגדול, אחרי קיום דל ועלוב מן הקודם, שלא נמשך אלא מאות שנה אחדות, את הדת שכבשה את העולם התרבותי כולו. רק בתוך הארץ הקטנה הזאת ומתוך העם הקטן הזה קמו אנשים, ברובם רועים ועובדי אדמה פשוטים, אשר בנשאם את קולם–פנו אל השמים ואל הארץ, כלומר: אל הנצח. אמונתי חזקה, כי אותו הנס שנשנה כבר שתי פעמים עומד להשנות גם בפעם השלישית, ותוצאות זווגם של ישראל עם אדמתו בפעם השלישית תהיה באחרית הימים גאולתה השלמה של האנושיות. ואולם רוחי לא יפול עלי גם מטעם אחר, פשוט ביותר. חביבות עלי הקטנות שבא“י, לפי שכולן שלנו, יצירות כפינו ותולדות רצוננו הלאומי אנו. לא קשה ליהנות מפירותיה של תרבות זרה, אבל קשה מאד ליצור תרבות, שכולה מראשיתה ועד סופה עשויה בידי עצמנו, באמצעים שלנו ובכלים שלנו ובשביל עצמנו. הנאת יצירה גמורה כזאת לא ידע ישראל אלא בארצו. קשים מאד חבלי יצירה כזאת, אבל אין שעור גם לתענוגיה, יש כאן משום יצירת בראשית, יש מאין. אין לנו בארצנו דרכי יצירה סלולות ע”י אחרים, ואין דפוסים ושבלונות מן המוכן; את הכל, גם את הדפוסים הראשונים, אנו מוכרחים ליצור בידינו – ואין לך תענוגי יצירה גדולים מאלה. אנגליה, בהכריזה על שיבת ישראל לארצו, כאלו צפה הגניוס שלה, זה שנתחבר מקדמת הימים אל כתבי-הקודש, שלא מדעת, את הגדולות הצפונות בחיק העתיד לרגלי הברית הזאת שנכרתה בינה ובין ישראל עם אותה ההכרזה. מי יודע אם לא הברית הזאת שתביא באחרית הימים לה ולעולם פירות כאלה, שכל הבריתות המדיניות כאחת אין בכחן להביאן. אנגליה כרתה ברית עם עם-העולם – ואחרית ברית כזאת מי ישורנה.