אותו לפנות-בוקר הקדמנו משום-מה להשכים מבשאר ימות השנה, וזעזועים של סערת-נפש רבה הורגשו בתוך חלל חדרנו, למרות הדומייה הכבדה ששרתה בו. ולהפך, בזו השלווה ובאותה קרירות-הרוח שאנו הבחורים העליזים והזריזים תמיד הורדנו הפעם את הרגליים מעל המיטות; באותן התנועות הרשלניות והאיטיות שלבשנו את בגדינו ובחצאי-ההרהורים החשאיים שנתרשמו על המצחים המעוננים – בזו המתינות היתירה ולא-שכיחה כאילו התפקקו ועלו הדי דפיקות הלב העמומות, אשר לוחות חזה מוצקים, הומים, שעירים ושזופי שמש העיקו עליהם בכוח והשתיקו אותם בעל-כורחם.

בחוץ היה עוד לילה. ובתוך חדרנו בצבצו והבליחו שלהבות המנורות והן מרביצות את אורן המרתת והמצהיב על בליטות פרצופינו, כשאנו עומדים כפופים סמוך לשולחנות, כל אחד בזווית שלו, ידיו הגרומות והשחרחרות משוחות בשמן ומבריקות בגוון משונה, כאותם כלי-הזין עצמם, האקדוחים והרובים, שטיפלנו בשעה זו בניקיונם. ומדי פעם בפעם, כשהיינו מנסים את קפיציהם ומַקוֹריהם, נתמלאו פתאום כותלי החדר שריקות זרות, ונדמה, כל אחד מצייץ לו בלשונו מתוך טרוניה וקוֹצר-רוח. וקולות אלו נתערבו יחד עם קריאות התרנגולים מבחוץ שקראו זה אחר זה בלי הפוגה, כאילו היה מי שעמד על גבם ברצועה ובמקל והאיץ בהם להוציא מתוך מעמקי גרונם המתוח את צריחותיהם המרוסקות.

בבת אחת הוּרמו כל הראשים והמבטים הופנו אל הדלת, שדפיקות קלות באו אלינו בעד קרשי העץ שלה.

אחד מאיתנו קרא:

• יבוא!

לאיטה נפתחה הדלת ונדחקה פנימה, ובפתח נראה ר' יאיר, הממונה על האורוות. בראשונה בא רק זקנו הלבן, הארוך, הרחב והמבודר והמגודל יפה. אחר התחיל מכניס את כל גופו המסורבל ונשאר עומד באמצע החדר, מקטרתו בין שפמו העבות מעלה אבכי עשן, ועיניו המבריקות מתוך חיוך מטושטש ואווילי, אותו חיוך של אדם חובב-לגימה המביע טוב-לב מעורפל, היו בוחנות בנו ובמעשינו רגעים אחדים. לבסוף הוציא את מקטרתו מתוך פיו והעביר ידו בהרחבת-הדעת על זקנו, ובקול מעובה וגס, כמנהגו תמיד בשעה שהוא בא אתנו בדברים, באומרו שחיתוּך-דיבור זה מוסיף לו חשיבות יתירה ומבליט את הממונה שבו, זרק לנו את המימרה הרגילה:

• צפרא טבא, בחורים!

חבר אחד הוציא את ידי כולנו:

• שלום, ר' יאיר, והצלצול אימתי?

הוא התריז מתוך כעס מעושה:

• אוֹ – הוֹ! הזדרזתם הפעם, כאילו לחופה אתם נכנסים. גם ה“סמוק” כשעה שהוא מבלבל את מוחי.

ור' יאיר התחיל עובר משולחן לשולחן ומנסה את הרובים ומסתכל בהם כמבין-דבר; פוסל ומכשיר, ומסביר ומשמיע פרק בהלכות ירייה בבקיאות רבה, ונכנס אתנו בשיחה ארוכה, מלאה מאורעות רחוקים מן המציאות ושהיו לנו כבר לזרא, כי היה חוזר עליהם תמיד כשדעתו נתבסמה עליו לאחר שתיית העראק שלו, ומתוך אותו סכום המלים המוגבל ובאותן התנועות המגוחכות והמשובצות חידודיו הנבובים, ושהוא עצמו בלבד היה מוכרח להשמיע עליהם את צחוקו.

פתאום נשמע קול הפקיד, הפעם תקיף ביותר ומפקד ביותר:

• ר' יאיר, משוֹך בפעמון!

חיש קל נפטר מאתנו, עובר את החדר בפסיעות מהירות, הרגליים פשוקות מחמת זיקנה, זקָנו מתנדנד לימין ולשמאל, והוא מעקם שפתיו וקורץ בעיניו, ופולט בשעת הליכה:

• צאו וראו, ה“סמוק” שלנו יוצא מכליו.

חיכּינו לצלצול. כהרף-עין שינס כל אחד מאתנו את מותניו באזורו, הזדיין, אסף כליו, הקיף את חלל החדר במבט אילם, עמוק, מבט-פרידה רך ומתרשם, ויצא אל האורווה. שלא-מדעת התחיל הלב משמיע דפיקות קלות ותכופות מתוך ציפייה רבה; לא מתוך אימה גלויה, אבל מתוך רגש הדומה לה. העבודה נעשתה בסדר ובמשטר. הפרדות נרתמו והושקו, והמתג הושם בין לסתותיהן בעודן לועסות שיירי המספוא ומורידות ריר. וברדת פקיד-החווה אלינו עמדנו כולנו כאיש אחד מוכנים על הקרפף ומחכים לפקודותיו. הוא קרב אלינו ודעתו מפוזרת וזקנו האדמדם רועד, ובהתאמצו למתוח לפנינו את קומתו הנמוכה פתח:

• היום – אל “אם הגבעות”.

צחקנו:

• זה גלוי וידוע.

והוא הוסיף:

• סחו לנו, שהבעלים הערבים ינסו להתגרות בנו ולהבריחנו. למען השם, היו זהירים בכלי-זינכם, גם אני בא אחריכם.

ולר' יאיר, העומד מן הצד נכנע ומכוּוץ, ממלמל לעצמו קטעי הברות שאין להן שחר, ומשתדל בכל כוחותיו למצוא את הדיבור השנון והרצוי שיניח את דעת אדוניו המרוגז, קרא:

• חבוש סוסתי!

בהרמת-רגל עלינו על הפרדות ויצאנו את הקרפף. נפרשה לפנינו הדרך המתפתלת ויורדת מעל מדרון ההר, מבהיקה בלובנה ורטובה מטללי לילה. במזרח, שם רחוק בעבר הירדן בשחור הלילה, היו השמים מרתתים ומדדים ושטים ובאים כגלי ים אל חופם, ופס כחלחל-כהה ומימי ושקוף היה מנסר ועולה וממזג את האפילה, מסיידה ומתגבר עליה. באוויר הורגש קור שחרית. נצטמק עור הידיים המחזיקות ברסן. בנחירי האף גירה דבר-מה, עד שהיה מעלה דמעות מן העיניים. האברים נצטננו אחד-אחד. רק אותם חלקי הגוף, הקרובים אל בשר הבהמות, ספגו לתוכם חמימות נוחה, לחה וחיה. והגוף נעשה מרושל וכאילו צנח כובדו למטה ונצמד בכוח אל הבשר החי שמתחתיו, המפיק הבל נעים זה.

עשׂינו את דרכּנו בשתיקה גמורה והתנהלנו לאיטנו. עברו לפנינו נירים חרושים, מנומרים, אפורים, שחרחרים ואדמדמים. ואותו שלל-צבעים של עפרות הגליל היה מתגוון ביותר בבשׂר הנץ-החמה את בואו. כל רגב מגובש וכל פלח חלמיש המבליט שינוֹ החדה מתוך חיק האדמה ואותן אבני החצץ הפזורות לרבבות על פני השדות – כל אלה כאילו היו מקרבים אל עצמם ובולעים אל תוכם את קווי האור הראשונים של שמש-בוקר. והקרקע שמתחת רגלינו והמישורים מסביב ומדרוני הגבעות המכוסות ירק רך ובכיר והדי פעמי הפרדות וציוץ עראי של ציפור-שחרית הנופל על ראשינו – הכול התמזג יחד כעצם חי נושם בכבידות ברגעי תרדמה אחרונים ומקיץ לתנועה רבה. האוויר התחיל מתבהר ומזדקק. לא היה כל ערפל. האדים הקלים, שהיו מתחבטים על פני האדמה ומחפשים אחיזה כל-שהיא בין חגווי הסלעים וקמטי התלמים, הלכו ואבדו גם הם בזוהר הרגיע. והשמים הלכו וגבהו, הלכו ונישאו עד אין קץ באותו הגובה שאין ערוך לו, ואשר אך עינה הכחולה של אַיילה נידחה ותועה על צמרותיהם של הררי הגליל תשיגו!

עזבנו את הפרדות לנפשן. לא רצינו להגיע אל “אם הגבעות” אלא עם אור היום. מוֹנוֹטוֹני נשמע קול קשקוש השלשלאות התלויות מעל צווארי בהמותינו, וקול חריקותיהם של אופני המחרשות הנגררות מאחורינו. פרדותינו הרכינו את ראשיהן בעצלות וקטפו פה ופה תוך כדי הליכתן אחד העשבים בצדי הדרכים; יש גם שהיו מתעכבות ומרחיבות נחיריהן ומריחות בהתאמצות יתירה באחד הרגבים שמצאו לפניהן. גם אנו הרוכבים היינו שלווים. הרגליים התלויות משני עברי כרס הבהמה היו מדולדלות כמטוטלת זו, קדמה ואחור בתנועה שווה ומדודה. וחושינו היו הולכים ונרדמים מתוך שלוות שחרית זו, אלמלא בא רגש משונה, אותו הסער החבוי, לקוסס בתוך הלב כתולעת בבשר הפרי החי. וכה מוזר ולא-מובן נראה לנו רובה זה הטעון על שכמנו ומבליט קצהו מעל לשכם ומטיל צלו על הקרקע לרגלינו והמלווה אותנו בלי-הרף בצדי דרכים. כלי-מוות זה, הכדורים הערוכים באזור עם נרתיקיהם המזהיבים, נראו לנו כה מיותרים, ולא נתמזגו יחד עם אפסרים אלה וחבלי-הרתמה והרסנים שהיו משתרבבים ולופתים את כרסי בהמותינו, המייגעות פרסותיהן הרכות והממועכות מרוב לשלוּש ודריסה באדמות הנירים החרושים. לא, לא היינו גיבּוֹרי-מלחמה. היינו עובדי-אדמה שקטים היוצאים עם אור בוקר לפועלם. וכלי-הזין שעל גבינו – כגוף זר ורחוק לנו.

סוף-סוף עלתה באופק שמש מגודלת ואדומה. דפקנו בבהמותינו להחיש צעדיהן, וכעבור רגעים מספר הגענו למחוז חפצנו. “אם הגבעות” היתה בקעה רחבה וחמודה, נתונה בתוך מסגרתה של שרשרת הרים וזרועה גבנונים גבנונים. הגבעות הקיפו את הבקעה מכל צד. רק במקום אחד נמצא שביל צר המחברהּ עם דרך המלך. מעֵבר לגבעות נראו אוהלי בדווים. ואף כי רחקו מאתנו, הרגשנו במציאותם; ריח חמיץ של קוּם וגללי צאן הגיע עד אפינו.

אחד החברים הראה באצבעו על הגבעות, ואמר:

• משם יבוא אלינו הכדור הראשון.

עברנו בשתיקה על דבריו והתחלנו לערוך את סדר העבודות.

את חבל האדמה חילקנו לארבע, שהרי היינו שמונה “מחרשות”, ויצאו שתי “מחרשות” לכל רביע. העבודה היתה קשה מאד. המחרשות נצמדו אל האדמה כפלדה אל אבן השואבת, התחיל לעוררה ולהפוך בה, מתחילה ברעדה ובחוסר בטיחות, ולבסוף, מכיוון שחשו פרדותינו שהפעם לא נחמוד לצון לנו, היו המחרשות מתחלקות במהירות והן מטילות לצדדים בחצאי עיגולים חישוּקי-אדמה שמנים ומבריקים. הכְּנָרים המכסיפים והקוצים האפורים, שהיו מכסים את פני כל הבקעה, כלו והלכו. זה אחר זה נעקרו מן השורש, ועפר המחרשות היה מצניעם ומקבּרם בחיק התלמים. רק פה ופה נתגלו לעין חבילות עשבי-הבר היבישים עם מחטיהם ועוקציהם המלבינים, והם מתבלטים על השטח החום כעומרים נשכחים בשדה הקוצרים, ושעל פי מקרה מָעלה יד החורש במלאכתה ועברה עליהם מבלי-משים.

עם העבודה הוּרם גם מצב-הנפש. והרוח הרעה, שהיתה שוכנת בהיחבא באחד מחדרי הלב, נדחתה הלאה. מארבע פינות הבקעה נשמעו קריאות זירוז לבהמות וקטעי מזמורים. להקות ציפורים, אשר אמרו בטעות כי יד זורע מפזרת גרעינים למאכלן, חגו מעל לראש החורשים, ירדו אל תוך התלם הפתוח וניקרו בּרימַת העפר התחוח ומילאו את האוויר בניתוּריהן ובציוּציהן. שוב היינו עליזים, כרגיל. הכוח הטמיר והצפון ברגביה המהבילים של אדמת בור זו, ואשר ריאותינו היו מתמלאות מערפלי צמיחה ושגשוג אלה, כאילו נתמזג עם הדם ועוררהו; וברקן של בורכי המחרשות הלטושות והמצוחצחות היה מוציא ניצוצות מתוך העין ומשכיח תבל ומלואה.

פתאום לפתע נפסקה העבודה על פני הבקעה בכל ארבעת הצדדים. לאוזנינו הגיעו שעטות פרסות רוכבים. חיש הרפינו מהמושכות, וכל אחד הוריד רובהו ועמד הכן. הדי הפרסות קרבו. נרעד נים חבוי בלב. היה אפוא צורך בכלי משחית זה, התלוי למעמסה על השכם ומכביד ומטריד. אולם עד מהרה נוכחנו, כי פחד שווא היה פחדנו. על פני השביל נראתה סוסתו של פקיד החווה גבוהה ויהירה, פיה מלא קצף, וכולה אחוזה רעדה משטף דמיה הסוערים בעורקיה, המשתזרים מתחת לעוֹרהּ האפור והרך המתבּלטים ברשת מסוּבּכת על כּריסהּ ועל שוקיה המלאות והיפות. פקיד החווה בא אלינו במהירות והפעם בשבתו רכוב על סוסה גבוהה ואיתנה זו, נתכווצה קומתו ביותר. את הראשון שנתקל לו בדרך שאל מתוך קוצר רוח:

• לא אירע כלום?

קראנו לו מרחוק:

• לא מאומה!

והלכנו מאת בהמותינו ועמדנו מסביבו, ואחד הבחורים פתח:

• אם עוד שלוש שעות למצער שכנינו עוזבים אותנו למנוחות, מחר לאלפי שדים, על אַפּם ועל חמתם נצא לזרוע!

הפקיד הקיף את הבקעה במבטו.

• נכון מאוד, רבה העבודה שעשיתם.

ואחר הוסיף מתוך צחוק של עורמה:

• אולם כך עליכם לעבוד תמיד, בכל יום.

החלטנו, לאחר שהפסקנו את עבודתנו, לאכול סעודה חטופה ולשוב אל החרישה עד סיומה. ישבנו בעיגול והתחלנו בסעודה. הפקיד ירד מעל סוסתו ועמד סמוך לנו, מחזיק הרסן בין אצבעותיו ונכנס אתנו בשיחה מקורבת. מן הצד היו מוטלים שמונת הרובים בציבּוּר, מעורבים יחד עם השוטים והרצועות כדבר שאין כל חפץ בו. מלבנות הקרקע החרושות והפרושות לעינינו הרנינו את הלב. אדמת הבקעה היתה עוד בבתוליה, אדמת-בור ממש, מעובה, מלאה לשד ומבריקה כמהולה בשמן. וניכר היה כי עד בואנו רב היה מספר השנים שאדמה זו היתה עזובה ומשומטת, פראית, מדשיאה לרצונה את גידוליה הבּרים באין מפריע.

והנה, בעוד אנו יושבים שקטים ושלווים, עסוקים בענייני סעודה ומבדחים דעתנו בשיחה קלה, קפץ אחד מחברינו ממקומו כאילו נחש הכישו, חטף אחד הרובים ויצא בריצה אל מחרשתו, בהשאירו מאחריו רק את הנאקה הזאת:

• פרדותי!

על מדרוני הגבעות נראו נקודות שחורות מתנועעות ובאות בזהירות ובזחילה. ונדמה, שנקודות אפילות אלו נפלטות מתוך קמטי הסלעים מכל צד עד שהקיפו את הבקעה סחור-סחור. ושלא מדעת נולדה בלב איבה רבה מעורבת ברגש של פיגול לאותן הנקודות הרוחשות בפחד ובמסתרים ומתוך המארב. חיש קל נזדיינו ברובינו, וכל אחד מיהר לגשת אל זוגו. בשעת ריצה ראינו את חברנו שמואל מתאבק ומגין על עצמו מפני מתנפּליו, אחר ראינו אותו נופל לַאחוריו, ואחד הערביים נמלט חיש רכוב על פרדה אחת מזוגו של שמואל. מעל ראשי הגבעות נשמעו קולות מפץ. ניסרו שריקות חדות וחצו את האוויר, מבריחות את הציפורים הזרועות על פני השדה החרוש להקות להקות. טיילו קולות-פרא, צעקות, קריאות איוּם ועידוד. אבל מיד כשנתעלם הרוכב על הפירדה הגזולה מן העין אבדו גם הנקודות השחורות על הגבעות וכאילו נפתחה האדמה מתחתם ובלעה אותם חיים.

כל זה עבר במהירות רבה ולא נתנו אימון למראה עינינו. היתה ערה רק הרגשה אחת סתומה וסמויה: הפרדות! ורק אחרי כן, לאחר שניצלו כל ה“זוגות”, שבנו אל מקום חרישתו של חברנו שמואל. מצאנו כאן את הפקיד ואת חברו לחרישה של שמואל עומדים סמוך לו וגוחנים על גבו ומטפלים בו. הוא היה מוטל מתבוסס בדמיו. דם היה מזנק בשטף מתוך חזהו. ידו האחת הוסיפה עוד לאחוז בקצה החבל שנחתך לשניים יחד עם אצבע היד. זה היה אגודלו, שהיה מונח עכשיו טבול דם ומלוכלך בעפר על יד המחרשה. וכף היד השנייה, הבריאה, אחזה ברובה בחוזקה יתירה, והאצבעות היו תועות סביב למַקוֹר, כרוצות למותחו. עיני שמואל הביטו לנכחן, ובסקירה קופאת ומעולפת זו היה עוד רועד זיק של חימה עזה.

מיהרנו להחזירו הכפרה, כי מצבו עורר דאגה. הפקיד עלה על סוסתו, ואנו, שבעת הבחורים, הרימונו את גופתו של שמואל, בחור כתיפני ורחב גרמים, והושבנוהו על האוכף. הפקיד חיבּק את שמואל בשתי זרועותיו שהתחילו מסתמקות מדם הפצוע שהיה שותת בלי הרף, והסוסה פנתה לדרכה, מתחילה כרעה קימעה תחת כפל משׂאהּ, אבל אחרי כן אספה כוחות וצעדה קדימה בפסיעה גסה ובוטחת. מתוך צער עמוק ליוותה עיננו את הרוכבים המתרחקים. ורק לאחר שצִלם נבלע בין דופני השביל ונעלם, התאוששנו, הבטנו איש בפני רעהו, אחר הבטנו על הקרקע שמתחת לרגלינו. הדם השפוך נקווה לשלולית קטנה, והעפר התחיל כבר סופגו ומטשטשו. דם זה צעק חמס ממעמקי האדמה. ומראה האצבע החתוכה, אותו אגודל מקוצר עם ציפורנו הסמוקה, אמר נקם.

אחד החברים פלט:

• נכסה עליה!

ומיד ניגש אל אבן אחת גדולה, שהיתה מונחת שקועה בקרקע מן הצד. הוא אחזהּ בשתי ידיו והתחיל מזעזעה בכעס מרובה. אך היא לא זזה ממקומה. הוא צעד פסיעות אחדות לאחוריו והסתער עליה שנית. הפעם התפקעה האדמה מסביבה והאבן נתהפכה על פיה. כולנו התחלנו לגלגלה למקום המעשה וכיסינו בה את דם חברו השפוך.

פתאום נשמע קול אחד החברים:

• לעבודה! ויבואו הללו ויראו את כוחותיהם, שפנים, טפוּי!

הוא ירק במלוא פיו ואחז במושכות בהמותיו. עשינו כמוהו. עבדנו עכשיו בקהל, זה אחר זה. והפעם היו רק שש מחרשות, כי לסירוגין עמד אחד מאתנו על המשמר לבחון את תנועת המתנפלים. העבודה התקדמה במהירות רבה. את בהמותינו זירזנו בלי רחמים. הכול נשכח מאתנו. לא ראינו מאומה לנגד עינינו. לא חסנו על הדם שנשפך, הרי לשם כך באנו הנה. אולם השתוקקנו לקרב גלוי, ולגועל היה לנו חמס-מסתרים זה של שכנינו. צעדנו אפוא מתוך ציפייה גדולה מאחרי המחרשות צמאים להתפרצות, רעש שערורייה, אשר בהם נשפוך את כל חמתנו הבוערת.

כך עבדנו ארבע שעות. מתוך שיכּרוֹן ועקשנות ובלי הפסק ובנשימה אחת. חיכּינו בכיליון עיניים להתנפלות, אבל לשווא. היא לא באה. פעמים מספר נתגלו אמנם אותן הנקודות השחורות בראשי הגבעות. אבל עכשיו היו מיד כדורינו שלוחים לקראתם, וכלעומת שעלו כן נעלמו. גם פרדותינו היו אחוזות רוגז. הן רצו על פני השדה כמטורפות, מטלטלות את חרטומיהן אילך ואילך ונושמות אוויר במלוא חזותיהן. המחרשות נגררו אחריהן כקיסמים קלים והן מכסות את הדשאים ואת הקוצים ברגבי עפר גדולים, הנזרקים לצדי התלם בחצאי עיגולים כחישוקי חביות מעוקמות. ובתוך הנפש נעשה קל, כאילו היינו מריקים תריסר הינים יין משובח ועתיק. נמתחו השרירים. הוצתו העיניים. הלב דפק בחוזקה. לא מתוך מורא. אותו לא ידענו עכשיו. הלב דפק מתוך תשוקה רבה וקוצר-רוח וכוסף, כלבו של אוהב המצפה מאחורי גדר דחויה לרעיית נפשו. הרגליים היו מתנשאות מאליהן בעפר תחוח זה, כאילו מתחת לעקבותינו נתרככה הקרקע ונעשתה גמישה וסופגנית כקצפם המבעבע של גלי ים סוער.

לפנות ערב שוב הגיע אלינו פקיד-החווה בלווית שני שומריו. הוא הביא את הבשורה הטובה, כי פצע שמואל אינו עמוק ואינו מסוכן. הפקיד לגלג: “כל הזמן אינו פוסק להכריז, מחר יֵצא לזרוע בשדה”.

הוא חיכה עד שגמרנו את מלאכתנו. לעיניו עשינו שתיים שלוש הקפות ותלם עם תלם נפגשו. רחבה וגדולה ומוקפת גבעות, כמימי יאור שחרחרים, נפרשה הבקעה הקטנה, מכוסה תלמים תלמים ועטופה ערפל קל, מזדהב, תחת השמים המתלקחים בדמדומי בין הערביים, והיתה כמסתירה בתוך חיקה סוד ששונם של חייה החדשים.

באמצע התנשאה אבן אחת אפורה ומושכת אליה את העין. מתחתיה פיעפעו עוד דמי חברנו שמואל. ובעוברנו על ידה דבק המבט בה לרגע קל, וכאילו לחש הלב על האוזן: חכי מעט, עוד ימים יבואו, ימי גידול ופריחה, ושדות דגן מלאים יכסו עלייך בקמתם.

הפקיד יצא בראש. אנו באנו אחריו. בשעת רכיבה לא הוציא איש הגה מפיו. דומם שקעה החמה. שמי מערב נתכסו פז. ראש התבור התחיל מצטנף בענני שקיעה. העמקים ניטשטשו ומלאו אבקות של זהב מתעפר. נשארו רק ההרים ושיאיהם. לבסוף נעלמו גם הם מן העין. הגבולות נתרחבו. האוויר היה בן גוון אחד, שהתחיל מתעבה מרגע לרגע. ומרחוק עלו צללי הבתים של החווה, מקום מגורינו.

בקרבת החצר, בפנותנו אל הקרפף, עיכּב הפקיד את סוסתו, ואמר:

• מחר תצאו ל“אם הגבעות” לזרוע

לא ענינו דבר. כלום היה ספק בכך?

ולמוחרת עם עלות השחר יצאנו לזרוע.