במסיבה לשרידי הקונגרס הראשון, א׳ אלול תש״ז— 17 באבגוסט 1947
דברי ימינו מאז יצאנו לגולה, רצופים תאריכים שלא ישכחו. אך התאריך שאנו חוגגים אותו היום הוא מסוג אחר; ההם מציינים מה שאומות העולם עשו לנו. הם ימי זכרת לרדיפות, גזירות, גירוּשים, שחיטות, השמדות. ואולם יום זכרון זה הוא מאז נהרסה עצמאותנו הממלכתית אחרי תבוסת בר־כוכבא התאריך הגדול המצטיין בשתי תכונות: א) שאָנו עשינו אותו, ב) הוא עשה אותנו מחדש לעם. הקונגרס הציוני הראשון לא עשה זאת יש מאין. אף על פי שהיינו זרועים ומפוזרים וגולים היינו עם, אך העולם לא ידע על קיומנו בתור שכזה, והיינו רק עם בכוח. היום הזה,, לפני חמישים שנה, עשה אותנו ואנו עשינו את עצמנו לעם בפועל. ביום זה ב־1897 קם מחדש העם היהודי המכיר בעובדת היותו עם והמכריז על רצונו להיות שוב ככל העמים — עצמאי במולדתו.
האחראי הראשי לתאריך זה, ד״ר הרצל, כתב אז מעין דברים אלה:
״היום יסדתי את המדינה היהודית. אם אומר זאת בגלוי עכשיו יראה הדבר לרבים נלעג, בעוד חמש שנים או בעוד חמישים שנה יכירו בזה רבים״.
זו לא היתה התרוננות של איש חזון והזיה, אלא אינטואיציה היסטורית עמוקה של מדינאי גאון כי אמנם נוסדה אז מדינת היהודים. מדינה נוסדת תחילה בלב העם.
ומענינת העובדה שהרצל נקב שני מועדים: חמש שנים וחמישים שנה. גם בזה נתגלתה אינטוּאיציה גדולה של יוצר הקונגרס. הוא האמין כי תוך חמש שנים עשויה להיווצר מדינת היהודים. ספק אם היה בכוחו לעשות מה שעשה, לולא האמין בזה, ושיפוט קלוקל יהיה מצדנו אם נאמר סתם שהוא טעה. הוא לא;טעה כל כך. הדבר לא היה מן הנמנע בהחלט. אין לומר שלא היתה כל אפשרות. יש נתוּנים בהיסטוריה שאינם מתקיימים, והחוזה רואה, את מציאותם של הנתונים ולוחם כדי לממש אותם. לא תמיד מסתייעת מילתא. לא מפני שהרצל היה חוזה שוא לא נסתייע הדבר.
והרצל הוסיף עוד מועד: חמישים שנה. תאריך שני זה מעיד שראה גם אפשרויות של עיכובים ודיחויים. והדבר טרם קם. ״פּקחים״ שמלאכתם בכך, אומרים: ״הנה פרי ההזיות״. אַל ימהרו לחרוץ משפט. היובל הזה, התאריך הגדול ביותר בדברי ימינו בגולה, נחוג עתה בתקופת משברים שכמותם לא היו לנו במשך דורות. ראשית — החורבן, אשר לא היה כמותו זה מאות בשנים. ושנית — העם היחיד והראשון שהושיט עזרתו לנו נהפך למתנגד לנו. ושלישית — העננים הכבדים בארץ. ואני אומר לא תחת רושם של מה שקרה בשבוע שעבר.1 יתכן שזהו מאורע חולף. גם לפני שבועיים הייתי מציין את העננים הכבדים. ורביעית — המצב מבפנים. מעולם לא קמו מהרסים ומחריבים מתוכנו כמו עכשיו.
יובל חמישים השנים בא לא רק בימי משברים בתולדות עמנו. הננו עומדים גם על סף הקמת המדינה. אין זה מתיחס דוקא למה שנעשה בז׳נבה, בועדה של או״מ או באסיפת או״מ. עובדה היא כי מדינתנו הולכת וקמה בארץ. מה שיש כאן הוא ראשית מדינה יהודית. ובכוח זה נתגבר על המשברים, החיצוניים והפנימיים.
הבגידה בהצהרת־בלפור נהפכת למלחמה בציונות, ומ״הספר הלבן״ דרך הכרחית לפרעות בליוורפול; המלחמה בציונות היא בהכרח מלחמה ביהודים. אַל נקל ראש במצב. יש מזימה לעשות בנו כאן מה שעשו ביהודי גרמניה ופולין. זוהי המזימה של האיש שהשתתף בתכניות הטבח שם. ואַל נתעלם גם מסכנת החורבן הפנימי. השאננות תהיה חטא לא יכוּפר, ובכל זאת עובדה היא, כי אנו עומדים לא בלי דאגה אבל בלי פחד בפני המשברים, כי למעשה הקימונו את ראשית המדינה שלנו בארץ.
שום ועדה שתפנה את עיניה לארץ הזאת לא תוכל לאמור, כי כאן נמצא סתמי קיבוץ יהודי של אחת התפוצות. אי־אפשר שלא לראות, כי כאן אומה יהודית בעלת תכונות ממלכתיות כאומה עצמאית.
ועוד דבר שאין להתעלם ממנו. כמעט כל הכיבושים שלנו הם פרי טרגדיות שעברו על עמנו. בצורה בולטת מתגלה, כי עמנו הוא בעל סגולה להפוך את האסון הקשה ביותר למקור התאזרות חדשה, למקור יצירה והתעלות. הוא אינו נכנע. זהו פירושו של החזיון שקוראים לו עקורים או מעפילים. גם מי שיש לו ידיעה בתולדות ישראל ובספרותו וידע על הקשר של היהודים לארצם, לא היה לו מושג מה עמקו של הקשר הזה. בא החזיון האדיר, איום־ההוד, חזיון ההעפּלה, והוכיח, כי שום עם לא גילה קשר עמוק כזה לארצו כפי שהתבלט בדרכי המעפילים. גם אלה בגויים שחשבו אולי כי דברינו על הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארצו הם בגדר מליצה, בגדר מצות אנשים מלומדה, לא יוכלו עוד לפקפק בדבר הזה למראה אנית ״יציאת אירופה״.
ואין כל זה ממַצה את הכוח שאותו רצה הרצל לכנס ולגייס ושבכינוסו ראה בצדק יסוד למדינה היהודית; זהו רק הכוח הנגלה. למראהו
מוכרח גם עיור להודות שהקשר היהודי לארץ־ישראל הוא עז כמוות. ויש עוד כוחות גנוזים, טמירים.
לפני שני דורות היה גם קשר כזה גנוז, כיום נתממש, אולם הציונות הגנוזה עודנה גדולה מזו שנתגלתה.
אנו עומדים על סף המדינה היהודית, לא זו שבחזונו של הרצל. אנו עומדים על סף המדינה בשלב הראשון, כמידת הכוח הנגלה שלנו בארץ, כמידת הכוח שבבר מתממש במפעלנו בארץ ובחזיון ההעפלה. ואַל פחד, אם זה יהיה רק שלב ראשון. זה יהיה לא שלב אחרון, אנו עומדים על הסף.
המעטים ששרדו אתנו מבוני הקונגרס הראשון,זכו בזכות היחידה שעל פּי טבע הדברים רק מעטים יכולים לזכות בה: זכות ראשונים. והם זיכו את העם היהודי בתאריך גדול שהפך את דברי ימינו מפאסיביים לפעילים. מתוך תקוה שהברכה עשויה להתקיים, אברככם שתזכו לראות בימיכם את תקומת המדינה היהודית.
-
התנפלות על גן ״הואי״, התנגשויות בגבולות יפו—תל־אביב וליד אבו־כביר וסלמה, בהן נהרגו ונפצעו הרבה יהודים. — המע׳. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות