תזכיר לשופט ברנדייס.

בעיית הבעיות בארץ־ישראל בשעה זו היא בעיית הקרקע. מראשית פעולתנו היתה השיבה לקרקע הכוח הדוחף והמסעד הבטוח ביותר בבנין ארצנו. מביל״ו עד החלוצים האחרונים ראינו בהתישבות חקלאית יסוד היסודות של חיי־עם בריאים בארצנו אנו. ״חובבי ציון״, הבארון רוטשילד והתנועה הציונית כולם הקדישו רוב מרצם להתישבות.

בשנת 1901 היו בארץ־ישראל 18 מושבות של יהודים על שטח של 225,000 דונם; ב־1914 — 43 מושבות על שטח של 408,742 דונם; ב־1922 — 70 מושבות על שטח של 649,000 דונם; בנובמבר 1931, בספירה השניה — 110 מושבות פזורות על שטח של 1,200,000 ד׳. האוכלוסיה היהודית בו בפרק היתה 175,000, בממוצע 7 דונמים לנפש.

מאותו פרק גדלה האוכלוסיה היהודית כמעט בכפלים. ואילו שטה הקרקע של היהודים לא גדל אלא במקצת. בשנת 1932 נרכשו 18,893 דונם; ב־1933 — 26,036; ב־1934 — 62,114, בסך הכל 33,0117 דונם. בשלוש השנים האלו גדל הישוב, מחמת ריבוי טבעי ויתר על הן מחמת עליה, ב־130,000 נפש. גם בשנת 1931 היה אחוז ההתישבות החקלאית קטן ולא־נורמלי — רק 24 אחוז מכל האוכלוסיה. מאותו פרק הורע המצב, ועם ריבוי העליה בשעה זו בעיית הקרקע הולכת ומחריפה.

העליה ההמונית בארץ־ישראל הולכת וגדלה במהירות ובלא הפסק. בשנת 1932 נכנסו לארץ־ישראל 9553 עולים; ב־1933 — 30,937; ב־1934 — 42,359. המספרים הללו אינם כוללים את התיירים, שנשתקעו בארץ בלא רשות הממשלה — מספרם מגיע בשלוש שנים למעלה מ־20,000. אין ספק, שהשנה יעלו המספרים על אלה של 1934, שהיתה שנת שיא בעליה. בארבעת החדשים הראשונים של שנה זו נכנסו לארץ־ישראל למעלה מ־21,000 עולים חדשים. בשנת 1935 יכנסו בלא ספק למעלה מ־50.000 עולים ואולי יגיע מספרם ל־60.000.

חוסר העובדים המורגש עדיין בארץ־ישראל מעיד על כך שהמספרים הללו עדיין אין בהם משום מכסימום… מצבם הנורא של המוני היהודים באירופה המזרחית ובגרמניה, שהוא גם למעלה מכוח הסבל וגם ללא סבר וסיכוי, בשעה שכל ארצות קליטת הגירה לשעבר דלתותיהן נעולות, עשה את ארץ־ישראל מקלט יחיד להמוני היהודים. אין שום ספק, שאנו עומדים לפני עלית המונים גדולה לארץ־ישראל.

בכדי שהתפתחותה של ארץ־ישראל תהא בריאה ובת־קיימא, יש צורך שחלק מסוים מן העולים יתישב על הקרקע. עד הזמן האחרון התישבות מועטת בערך סיפקה צרכינו. ואילו ריבוי העליה מעמידנו בפני הצורך הדחוף והחיוני של התישבות המונית. אנו עומדים בפני תביעת קרקע בשיעור גדול יותר. אנו עומדים בפני צורך תכוף של רזרבה קרקעית, כדי שנוכל ליישב חלק מסוים של העולים, ביחוד את היסוד החלוצי. זוהי עכשיו הבעיה החיונית והדחופה ביותר בעבודת הבנין שלנו.

מניין לנו הקרקעות, שאנו צריכים להם?

לפי שעה אין לפנינו אלא ארץ־ישראל המערבית, ששטחה הוא 10,000 מילין מרובעים, או 26 מיליון דונם מטרים. לצרכי התישבות, השטח הזה מתחלק לארבעה חלקים:

1. עמק החוף, מראש הנקרה (הגבול הצפוני) עד רפיח (הגבול הדרומי). זוהי אדמת מישור, משופעת במים ומוכשרת ברובה,לגידול הדרים. לשטח זה אפשר לצרף עמק יזרעאל. ההתישבות היהודית מרוכזת רובה ככולה בשטח זה. כאן מושבות הפרדסים והכרמים שביהודה ובשומרון וישובי העובדים בעלי משק מעורב שבעמק.

שטח זה תופס 5,000,000 דונם בערך. מחיר הקרקע גבוה והאוכלוסיה צפופה באופן יחסי.

2. השטח ההררי המרכזי משתרע מהגליל העליון בצפון, בהפסק עמק יזרעאל, דרך הרי השומרון שבמרכז, עד הרי יהודה דרומית מחברון. שטח זה תופס 8,000,000 דונם בערך, וכאן אין כמעט ישוב יהודי (חוץ מכמה מושבות סמוך לירושלים). שטח הררי זה אינו מוכשר, לפי שעה, להתישבות יהודית גדולה.

3. עמק הירדן, לרבות החולה. גיזרה זו משופעת במים והאקלים הסוב־טרופי מכשירה לחקלאות אינטנסיבית של כל המינים: תבואה, פירות וירקות. ישוב יהודי אינו אלא בפינה של החולה ובדרומה של הכנרת. חלק גדול של שטח זה, שהיה אדמת הממשלה, חולק על ידי הנציב העליון הראשון, סיר הרברט סמואל, לשבטי בידואים. הם קיבלו אדמה במידה כזאת (במקרים רבים 1000–500 דונם למשפחה), שאין בידם לעבדה בעצמם. מסתבר, שהאדמה ברובה מוברת. חלק מסוים דינו ליעשות מקום להתישבות יהודית. אלא כל השטח אינו גדול ביותר, ותופס 1,200,000 דונם בלבד.

4. הנגב זהו המרחב הדרומי של ארץ־ישראל הנמשך מחברון ובאר־שבע עד מפרץ אילת. שטחו 12,000,000 — כמעט לא מאוכלס, ומעובד רק במקצתו.

שטח גדול זה, חוץ מבאר־שבע, שיש בה אוכלוסיה של 5000, ועקבה שיש בה אוכלוסיה של כמה מאות, חציה כפרית וחציה עירונית, אין בו שום ישוב־קבע, לא של יהודים ולא של ערבים. כמה אלפים בידואים נודדים עם גמליהם וצאנם במרחב זה. יש יסוד להאמין שאדמה זו משופעת בנפט (בסביבות ים המלח) ובכמה שפוני טמוני מינרלים. הנגב עני במים, עני בגשמים, שומם, וחלק מסוים אינו ניתן לעיבוד. מכל מקום אפשר לעבד בקלות שטחים גדולים ממנו אם ימצאו מים להשקאה. לדעת הופּ־סימפּסון יש בנגב,כמות בלתי מוגבלת של קרקע ראוי לעיבוד, אם ימצאו מים. החורבות הרבות בשטח זה מעידות, כי בשכבר הימים היתה כאן אוכליסיה גדולה. נתגלו כמה ערים, שיש בהם רחובות סלולים, בתים, בארות, גתים ובתי־בד ושדות מדורגים — כל אלה מעידים על כלכלה עתיקה. בימינו אין כאן נפש חיה. ארץ זו היא רשות הפקר. אין לה בעלים מבחינת הדין, וכל אדם העובר אדמה ברשות הממשלה, הריהו בעליה לפי החוק התורכי, שתקפו עדיין לא פקע בארץ־ישראל.

בעיית המים המכרעת עשויה להיפתר בשתי דרכים:

1. אגירת מי־הגשמים היוצאים לבטלה ונופלים דרך העמקים לתוך הים, בלא שימוש.

2. חפירת בארות. התורה מספרת לנו, שאבותינו אברהם ויצחק חפרו כאן בארות. לפי דעת מומחי גיאולוגיה עלינו לחפור כאן בארות ארטיזאניות, שכן יש סימנים, שיש בנגב אגמים תת־קרקעיים גדולים.

אשתקד, באבגוסט 1934, היה לנו משא־ומתן עם הנציב העליון בענין הנגב, ויחסו לתכניותינו היה חיובי. בשיחה אחת, שהיתה לנו לא כבר (12 בפברואר 1935) עם הנציב, נדונה בהרחבה כל בעיית הקרקע. הנציב העליון הדגיש את הצורך בקביעת מינימום של קרקע בשביל הפלח בתורת שטח מחיה. היחידה שנראתה הכרחית לפני כמה שנים, סובלת עכשיו, לדעת הנציב, הפחתה יתירה. טעם ונימוק להפחתה, הוא נסיון הפיתוח היהודי, שאפשר להתקיים על יחידה קטינה זו.

אנחנו העירונו, שאמצעים שליליים אין בהם כדי עזרה לפלח, ושרק בדרך קונסטרוקטיבית בלבד, על ידי עיבוד אינטנסיבי, ישפרו את רמת־החיים של האכּר הערבי. עמדנו על כך שהממשלה חייבת לא בלבד להגן על האוכלוסיה הערבית, דבר שאנו מסכימים לו, מסתבר, ברצון, אלא חייבת חובה גמורה לפתח את ההתישבות היהודית, ככתוב בפירוש בסעיף 6 של המנדט:

״…לעודד התישבות יהודית על הקרקע, לרבות קרקעות הממשלה ואדמה שוממה…״

הנציב העליון הסכים עמנו, שחובת הממשלה להגן על החקלאי הערבי כרוכה בחובה לסייע להתישבות יהודית.

אחרי השיחה הזאת שלח לנו הנציב העלית תעודה חשאית בכתב, החוזרת על דעותיו בבעיית הקרקע וחוזרת ומאשרת דעתו, שיש צורך ״… בחוק מיוחד המבטיח שטח־מחיה לחקלאי הערבי… הפלח הזעיר יהא חייב במכירת חלק מאדמתו, לשייר לעצמו שטח מספיק לקיומו… אלא שטח זה ניתן לשינוי הערכה מפקידה לפקידה לפי יבולו השונה… ״

אף הוא הודה — ״…שטובת הבית הלאומי מחייבת התישבותו של אחוז גבוה של מתישבים ציונים על הקרקע בארץ־ישדאל… בריכת רמדן והחולה הן מופת חותך, שניקוז יש בו כדי ליצור אדמה חדשה להתישבות יהודית ולפתח אדמתו של הפלח הערבי. יש סבר וסיכוי, שקידוחי בארות בנגב יכשירו עוד קרקעות, ובאמת־מידה גדולה מזו, למטרה כפולה זו. אחר כך יש סיכוי שימצאו במקום אחר קרקעות למטרה זו. (ב״מקום אחר״ כיוון הנציב העלית לעבר־הירדן).

עיקר חשיבותו של הנגב הוא בעובדה, ששטחים גדולים ריקים הם מאין יושב, פשוטו כמשמעו. כאן אנו יכולים, על־ידי קידוח בארות, ליצור התישבות המונית צפופה, שלא תיתכן בשום מקום אחר בארץ־ישראל המערבית.

אם הערבים הנודדים המועטים שבנגב אף הם יקבלו קרקע מספיק ביד רחבה להתישבותם, עדיין ישתיירו מיליוני דונמים, שיש בהם מקום להתישבות יהודית ממושכת באמת־מידה רחבה.

במרחב זה של הנגב, שבעתיד הקרוב דינו להיות עיקר מטרתנו בעבודת ההתישבות, יש מקום אחד התובע תשומת־לבנו מיד ויש לו, חוץ מערכו החקלאי, חשיבות מדינית, כלכלית ואסטרטגית ממדרגה ראשונה. זהו מפרץ אילת והאדמה שמאחוריו — עמק הערבה.

עתידנו בארץ־ישראל — זיקתנו לים. כשם שאנו צריכים ליעשות בארץ־ישראל עם עובד אדמה, כך אנו צריכים ליעשות עם יורד־יד. הים מילא תמיד תפקיד חשוב בחיי ארץ־ישראל (ביפי צור וצידון — גם תפקיד היסטורי־עולמי). הים, על ידי דייג, ויתר על כן על ידי ספנות, הריהו מפרנס עכשיו אלפי משפחות בארץ־ישראל. וחשיבותו הכלכלית הולכת וגדלה במהירות. עלית תיירים בעתיד, העברת מאות אלפים עולים והיבוא והיצוא ההולכים וגדלים עושים את משק־הים גורם כלכלי ממדרגה ראשונה.

ארץ־ישראל נתברכה בשני ימים, הים התיכון המחבר את ארץ־ישראל לאירופה ולאפריקה, וים־סוף, המקשר אותנו ליבשת הגדולה של אסיה. ארץ־ישראל, שתעודתה ליעשות מרכז התעשיה במזרח הקרוב, תהא צריכה ביחוד ליצור יחסי מסחר עם העורף האסיאתי. כאן חשיבותו המרובה של מפרץ אילת.

המפרץ מילא תפקיד חשוב בשכבר הימים, בתקופת התנ׳׳ך, בחיי היהודים. ״ואני עשה המלך שלפה בעצית־גבר אשר את אלות על שפת ים־סוף בארץ אדום׳׳ (מלכים א׳ ט׳, כו). בעתיד הקרוב תמלא אילת תפקיד מדיני וכלכלי גדול מזה שבתקופת התנ׳׳ך. תעלת סואץ, ששימשה לאימפריה הבריטית עורק מרכזי, עלולה להפסיד חשיבותה בקלות. אנגליה עומדת במוקדם או במאוחר, לצאת ממצרים. תעלת סואֶץ צרה לספינות מודרניות גדולות, ובשעת מלחמה קל לחסום אותה. די לטבע ספינה אחת כדי לשבש דרך התעלה. דרך אחרת להודו אינה אלא דרך ים־סוף, מחיפה דרך אילת. שתי נקודות אלו מקבלות מפני כך עכשיו חשיבות מרובה.

מסביב למפרץ אילת יש עכשיו ארבע ממשלות. ממזרח — איבן סעוד (דרומית) והאמיר עבדאללה (צפונית); ממערב — מצרים (דרומית) וארץ־ישראל (צפונית). הממשלה הבריטית התחילה בזמן האחרון להקדיש תשומת־לב רבה לעקבה לפני כמה שנים הוציאה את עקבה מחג׳אז ומסרה אותה להלכה לעבדאללה בעברי הירדן, ועל־ידי כך העבירה אותה למעשה לידי האנגלים.

בחוברת האחרונה של ״קורנט היסטורי״ (יוני 1935), במאמר ״הבריטים בעקבה״, כתוב לאמור:

״בראשית אפריל נעשה חוזה בין האמיר עבדאללה מעבר הירדן, הגנראל ארצ׳יבאַלד מונטגומרי—מסימברג, ראש המטה הראשי של האימפריה הבריטית, והשלטונות האזרחיים והצבאיים של ארץ־ישראל ועבר הירדן, שלפיו הצבא הבריטי אחראי להגנתה של עקבה, כפר־חוף קטן בראש מפרץ אילת, לשון ים־סוף, ממזרח לחצי־אי סיני. במלחמת־העולם (הראשונה) שימשה עקבה בסיס, שממנו פשטו קולונל לורנס והנסיך פייסל על האגף המזרחי של הצבא התורכי. מבחינה אסטרטגית הריהי הנקודה החשובה ביותר במזרח הקרוב״.

בשבילנו כפר עקבה אין לו שום ערך, שכן הריהו בתחום עבר־הירדן, הסגור עדיין לפנינו. אולם חלק ממפרץ אילת והעורף הם ברשות ארץ־ישראל המערבית. לא רחוק מעקבה, מערבית, באום־רשרש, יש תחנת משטרה, ששלטיה הם בשלוש הלשונות של ארץ־ישראל: עברית, ערבית ואנגלית. היא בתחום הבית־הלאומי. העורף של אילת (עמק ערבה), הנמשך מן המפרץ עד ים המלח, רובו בארץ־ישראל המערבית. זהו שטח של חצי מיליון דונם, משופע במים. (כאן נמצאו מים בעומק מטר אחד, לפעמים — חצי מטר). החלק הצפוני של אילת, סמוך לים המלח, אדמתו מלחה ותועלתה מועטת לחקלאות. ואילו החלק הדרומי סמוך למפרץ, כרבע מיליון דונם, אדמתו פוריה. (תחנת הנסיונות של הסוכנות היהודית בדקה כאן את הקרקע ואת המים ומצאה את המקום מוכשר לחקלאות). האדמה מסביב למפרץ פוריה מאד וגידולים מכל הסוגים, אף ירקות ותבואה, מצליחים.

חשיבות כלכלית ומדינית גדולה שבגדולות היא לייסד ישוב יהודי כאן תיכף ומיד, כדי ליצור עובדה קיימת. הממשלה מתכנת עכשיו כביש אסטרטגי גדול מעזה דרך באר־שבע עד אילת. כביש שני, ואולי גם מסילת־ברזל, יבנו מאילת דרך ערבה עד ים המלח. בקצה אחד של ערבה יש לנו כבר ישוב יהודי. זהו מפעל האשלג, דרומית מים המלח. ועלינו, מבעוד זמן, להתישב גם בקצה השני, החשוב יותר וסמוך למפרץ אילת. מי המפרץ משופעים בדגים ועלול הוא ליעשות מרכז דיג לארץ־ישראל.

צפונית־מערבית מאילת (בתחום הבית הלאומי) עלינו ליישב תיכף ומיד קבוצת של 100–50 חלוצים, בתורת החלוץ של צבא הכיבוש להתישבות יהודית בנגב. הקבוצה תעסוק מקצתה בדיג ומקצתה בחקלאות. לשם כך עלינו לרכוש בערבה שטח מספיק למטרה זו. התחבורה עם ארץ ישראל תהא באוירונים, כדי ליצור קשר מהיר עם המרכזים. ישוב זה, תהא לו במשך הזמן אותה השיבות שיש לחיפה, שכן חיפה ואילת הן החוליות המחברות את אירופה ואסיה.

ההתישבות באילת מצריכה 20 אלף לא״י (100,000 דולאר) לשיכון, מכשירי דיג, קרקע ושנים — שלושה אוירונים. ההשקעה תהא בחינת קרן אבודה, שכן יש לנו להניח, שבתקופה הראשונה עד שיתפתח המקום, הישוב לא יביא רווחים. אלא כדאית היא ההשקעה, כדי לפתוח את הנגב ודרך הים להודו לעבודה וליזמה של יהודים.

עתידנו קשור בהתישבות חקלאית גדולה בנגב ובפתיחת פתח לעבודה ויזמה של יהודים על פני הים. ויפה שעה אחת קודם. במידה שנקדים לעשות את הדבר, נבטיח עמדתנו בשטח רב־סיכויים זה, בין ביבשה ובין בים.

ניו־יורק, 4 ביוני 1935.