¹ (״אותו האיש״)

בליפסיה, בבית הוצאת־הספרים של האִי, יצא בשנה הזאת ספר קטן חדש, הוא ספרו האחרון של פרידריך ניטשה, בשם ״אֶקְצֵי הוֹמוֹ״, אשר נשאר אחריו בכתב־יד ואשר מעריציו חכּו ליציאתו זה יותר מעשרים שנה. הספר הוא זר ומשֻׁנה ונפלא, אשר אין דוגמתו בספרות כל העולם. יורשי ניטשה, אלו הממונים על הוצאת ספריו, לא ערבו את לבם לגשת אל הדפסת הספר הזה עד עתה, קודם שנתבסס היטב כבודו של ניטשה בעולם ועדָתוֹ היתה לעדה גדולה, כי יָראו פן יפנו מאחריו למראה הספר הזר והמשֻׁנה הזה גם אוהביו ומעריציו היותר גדולים, וגם עתה, אחרי שכבר היה ניטשה לאליל היום והיתד אשר תקע בקרב הדור החדש לא תמוש עוד, גם עתה לא מצאו עוד את לבם לעשות את הספר לספר־עָם, אשר יד כל אדם תוכל למשמש בו, וילכו וידפיסו ממנו רק 1250 אֶכּסמפּלרים וישימו עליו מחיר גדול מאד. הספר הוא מין ספר־ודוּי, מין אוטוֹבּיוֹגרפיה, מין השקפה לאחור על חייו ועל ספריו. אולי הוא הַוִּדּוּי היותר משֻּׁנה שהביעו שפתי אדם עד כה.

האם גאוניות היא שגעון? – מאז ומעולם ידענו, כי הנשגב עם הנאלח, החכמה היותר עליונה עם השטוּת היותר מרגיזה, הגאוניות עם השגעון יש להם איזה מגע ומשא זה עם זה, ויש שנכנם האדם ישר מן האחר אל השני; ואולם שיהיו דרים בכפיפה אחת, תחת צל קורתו של קונטרס אחד, במרחק איזו פסיעות זה מזה, עד למִדה זו לא פללנו כל זאת. ויש שנתערבבו התחומים כל־כך, עד שאין אנו יכולים להבדיל עוד ביניהם. הנה אנחנו קוראים איזה פסוק. האם דוברת אלינו פה החכמה היותר עליונה? האם השגעון מטיף באזנינו? האם שומעים אנו את האמת היותר נשגבה? האם שטותו של אותו אדם, שאין עוד לפניה שום מעצור ושום עכּוּב ואינה רתומה עוד לשום מניעה, מתפרצת ושוטפת וסוערת פה על פנינו? ואמנם גם זאת עלינו לזכור: בחֹדש נובמבר 1888 כתב ניטשה את וִדּוּיוֹ זה, ובראשית ינוּאר 1889 הן כבר חלה את מחלת שגעונו. ובאמת, כאשר נקח את הספר הזה לתוך ידנו, יש רגע שנאמין, כי הגבה היותר עליון, שאליו יכול רוח האדם להגיע, אליו הנה הגיע פה אדם בפעם הראשונה, ואולם מיד ברגע השני והנה ערפל עב וכבד מקיף אותנו ואנחנו נמש אותו בעצם אצבעותינו. ומדי אשר נקרא, עלינו לדעת בכל רגע ורגע היכן אנחנו: פה הנה דובר אלינו רוח האדם העליון, ופה הנה דובר האיש מן השגעון. ואיֻמה ונוראה המלחמה אשר בין שניהם, ורוחנו תתפעם בנו למראיה ונשמת רוחנו תחדל רגע אחד מדי הביטנו בהֵאָבקם יחדו. בלי־משים נזכור את החזון הנורא אשר חזה לנו ניטשה בספר ״כה אמר סרתוסטרא״, בעלות סרתוּסטרא אל ראש ההר הגבוה: ״ישב עלי זה אשר חציו גמד… והוא מַזִּיל עופרת על אזני ונטפי מחשבות עוֹפרת אל תוך לבי״, וסרתוסטרא חוגר את כל כחו להשמט מתחת סבל העופרת הנוראה הרובצת על ראשו והוא צועק: ״הבה נא, גמד, אני או אתה! ואני הנני החזק משנינו!״ והם נאבקים… ופה בספר הזה אנחנו רואים את המלחמה הנוראה הזאת ואיך הם נאבקים. ופה אנחנו רואים מי הוא הגמד. רגע אחד הולך הגמד הלוך וגדול, לרגע אחד יגבר סרתוסטרא, רגע אחד יהיה הגמד לעֲנָק וצִלּוֹ כבר פורש את מלֹא רֹחב כנפיו על מקור מחשבות כבירות וגדולות להעיבן ולהקדירן, ורגע אחר עוד ישוב וינצח האדם העליון, ידו בעֹרף אויבו ושפתיו נוטפות דברים נשגבים, אשר כמוהם לא נשמע עוד מפי שפתי אדם, ואנחנו שומעים את תרועת גיל המנצח: ״ואני הנני החזק משנינו!״…

ואנחנו עוצרים בעד נשמת אפֵּנו וּמָטים את אזננו ומקשיבים. האם נשמע פה את הסוד האחרון של כחות רוח האדם? האם נגיע עד הגבול האחרון של יכֹלת הרוח? מה זה אדם? מה זה עולם? למה זה אדם? למה זה עולם? למה כל אותו הכח הפועל בלי־הרף בחללו של העולם? לאיזו תכלית מתגלגלים כל אותם גלגלי אין־סוף של הויה והפסד אשר לגרמי השמים? לאיזו תכלית מתעוררים חיים וידיעה בתוך סדר העולם? מה רעיון כל הבריאה? – ופתאום ישפל רוחנו בנו מאד מאד והיינו קטנים בעינינו, עד בלתי יכֹלת עוד לחפוץ ולשאול דבר; על כל פסוק ופסוק כתוב ממעל: עזבו את כל־תקוה, כל הבאים הֵנה…

מיד בקראנו את השורות הראשונות של הספר, נחרד לאחור: – ״בראותי מראש, כי עוד מעט ואהיה מוכרח לגשת אל האנושיות עם התביעה היוֹתר גדולה, שהֻגשה אליה מעולם, רואה אני את עצמי אנוס, להגיד מי אני״. ואחרי זה באים הפרקים עם השמות הזרים והמשֻׁנים. על הפרק האחד כתוב ממעל: ״מדוע הנני חכם כל־כך״. על הפרק השני: ״מדוע הנני נבון כל־כך״. ועל השלישי: ״מדוע אני כותב ספרים טובים כל־כך״. – לא רבים יהיו, אשר יוכלו לקרוא את שמות הפרקים המשֻּׁנים האלה בלי מנוד ראש. ואולם מדי נוסיף לקרֹא כן נבין, מדוּע פקפק כל־כך ניטשה בעצמו ימים וחדשים בהוצאתו (כפי הנראה מתוך מכתביו, שכתב בימים ההם) ומדוע פקפקו כל־כך גם יורשיו מלהוציאו במשך עשרים שנה חדשות. דינַמיט יותר מדי טמון בקונטרס זה - ורק להלל אנחנו יכולים את המוציאים, על־דבר אֹמץ לבם הגדול, אשר עמד בם רוחם לפרסמו בלי שום השמטות וקִצּוּרים. עצמיותו, גורל חייו ואֹפן יצירתו של ניטשה בתור חטיבה שלֵמה נחשבו בעיניהם, לאָשרֵנו, יותר מכל הפקִפוקים. ובאמת אין עלינו לשכוח רגע אחד, כי דבר לנו עם איש כניטשה וכי ההיסטוריה הקולטורית יש לה זכות על הספר השלם עם כל צלליו ודמדומיו. אמת: העב השחורה של השגעון כבר רובצת על הגליונות האלה; אין אדם יכול לצַיֵר לו, עד לאיזו מדרגה הגיעה בספר הזה תהלת־עצמו של ניטשה. חושב הוא את עצמו לא רק לעליון מכל אדם, אלא גם למין אלהים. אין בעולם שום גֹבה, אשר עליו עומד בן־אדם, וניטשה לא יחשבהו שפל הרבה מתחתּיו. ואוּלם לא הגיון בריא, ואפילוּ לא הגיון בדרך כלל עלינו לבקש בספר הזה. ההגיון שלו הוא – הסגנון, זה הסגנון הסוער וזועף ומפָרק הרים ועוקר עולמות. הנבקש הגיון אצל רוּח סוער? הנבקש הגיון אצל אש שוטפת? סערת זעפם ועזוז שטפם הם המה מבחר מופתיהם ואותותיהם. הרִתּמוּס של ההתפעלות הנלהבת הבוערת בכל פסוק ופסוק שבספר הזה – זה הוא הכל.

״מדוּע חכמתּי כל־כך, מדוּע נבונותי כל־כך. מדוע אני כותב ספרים טובים כל־כך״. רבים ינידו ראש למקרא הזרות האלה – ואוּלם באמת לא טוב נעשה, לכתוב את כל זאת על חשבון תהלת עצמו וגאותו היתֵרה של ניטשה. באמת אין כל זאת אלא מין פַּרוֹדיה, מין לֵצנות (גם ממכתבו של ניטשה לגיאוֹרג בּרַנרֶס על־דבר ״אקצי הוֹמוֹ״, שנמצא בספרו של ברַנדס ״מענשען אוּנד ווערקע״, נראה ברור, כי לא תמיד עלינו לקרוא את הדברים כהויתם) – והלצנות היא אחת ממדותיו של ניטשה, שלא עמדו עוד עליה מבאריו כהוגן. כל מי שידע אותו פנים אל פנים, כל מי שקרא את מכתביו, כל מי שעִיֵּן היטב בהקדמותיו לספריו, כל מי שפשפש היטב בסרתוסטרא שלו, זה יודע עד כמה היה אדם זה לץ. מפעל טוב היה עושה מי שהיה קם וכותב לנו דיסרטַציה: ״ניטשה בתור לץ״. היסודות של הספר שלפנינו הם: גאוה של אחד הגאונים היותר גדולים, שגעון וקלות־ראש של לצנות.

אחרי אשר בספריו הקודמים מִגר לארץ את האמונה, את המוסריות, את הפילוסופיה, את תורת הנוצריות בנוגע לאהבת האדם לרעיו, את האידיאל של העבודה בשביל האנושיות, שהיא לו רק המון או אספסוף, והשאיר לנו רק את האמָנוּת, הנה הוּא בא עתה ומראה לנו, כי גם בנוגע לזו נתבררו ונצרפו בין כך וכך מחשבותיו וכי אין הוא חושב עוד לאמנות אלא את היכֹלת לתאר את עצמו גופו, הלא היא האמנות של הבודד – אשר דוגמאות ממנה הוא נותן לנו בספרו ״אקצי הומו״. אין הוא – כך הוא מבאר לנו – ״מפלצת של מוסר״, ואין הוא בא להיות לנביא לאלילים חדשים. את האידיאלים של האדם אין הוא סותר, אלא שהוא ״נועל רק את נעלי־ידיו בשעה שהוא בא לשמש בהם״. התחפצוּ לדעת, איך היה למה שהיה? הלא הדבר פשוט: על־ידי אבותיו נעשה למה שנעשה, והוא מוצא, כי בעצם אין הוא אלא ״אדם שעלה יפה״. כמדֻמה לי, שבדיוק יותר גדול לא סִמן עוד איש גאון את טבעו ואת תכונתו, מאשר עשה זאת ניטשה פה בבאורו, שהוא אדם שעלה יפה. ״אדם שעלה יפה נוח לחושינו. אדם כזה רצוי לו רק מה שיהיה לו למועיל. לבו יגיד לו תחבּולות רפואה כנגד מומים, במקרים רעים הוא משתמש לתועלת לנפשו; מה שאין לו לסם־מות זה מחַזקו. מכל אשר הוא שומע, הוא בורר באֹרח אינסטינקטיבי את הסך שלו: כח בורר הוא, והרבה הרבה הוא מניח להתפזר מבין אצבעותיו ולנפול לארץ. תמיד הוא נמצא בחברתו שלו, בין שיש לו מגע ומשא עם ספרים ובין עם בני־אדם ובין עם מדינות: כבוד הוא מחַלק מדי בחרו ומדי נתנו לאחרים ומדי בטחו בהם. אין הוא מאמין לא באסון ולא באשם, גובר הוא על עצמו ועל אחרים, יודע הוא לשכוח – חזק הוא למַדַּי, עד שהכל יהָפך לטוב לו״. ואחרי־כן הוא בא אל הענין החביב שלו, שכבר הִרבה כל־כך לדבר עליו גם בספריו הראשונים: אל החמלה. החמלה נחשבת לצדקה רק אצל דיקדנטים. ״ידים חומלות נועצות לפעמים את אצבעותיהן ועושות הרס בגורל גדול, בבדידה מתוך פצעים, בזכות שיש לו לאדם על אשמה כבדה… אַל־נא תקלו בכבוד אדם גס; הגסות היא הצורה היותר הומַנית, ואוּלי היא אחת מן הצדקות הראשונות שלנו״. ״היות שונא – דבר זה שואל מעמנו קודם־כל טבע חזק. הטבע החזק שואל כחות מתנגדים, ולכן הוא מבקש לו כחות מתנגדים. הפַּתּוֹס של התנפלות שַׁיך בהכרח לכל גבורה, כמו שרגש הנקמה שַׁיך לכל חולשה. כל מין של גדלות נותנת את אותותיה בזה, שהיא מבקשת לה מתנגד גדול עם פּרובּלימה גדולה״. ״גֹעל נפשי מפני האדם ומפני האספסוף היה לי תמיד סכנתי היותר גדולה״. ואוּלם את זאת אנחנו יודעים כבר מתוך סרתוסטרא שלו.

מדוּע הוא חכם כל־כך, מבאר לנו אותו הָאַנַטוֹם של עצמו, שאינו שב מפני כל, בזה, שמעולם לא נתן את לבו לחקור ולחשוב על־דבר שאלות שאינן כלל שאלות, כמו: אלהים, השארת הנפש, נשמה, פדיון נפש ומה שמעֵבר לקבר – דברים אלו לא העסיקו כמעט את מוחו מעולם. ״אלהים היא תשובה גסה מאד, מין חֹסר־אסטניסיות כנגדנו החוקרים״. חשובה יותר משאלת־אלהים נחשבה לו השאלה של ״שמירת־עצמו״, אשר העיקר שלה מתגלה בבחירת המזון (פה נותן לנו ניטשה תורה שלֵמה בדבר המאכלים היפים והטובים, מין רצפּט בשביל בתי־המבשלות), בבחירת המקום לישיבה, בבחירת האקלימה ובחזוק הכחות. אשר האדם לא יראה דברים הרבה, לא ישמע דברים הרבה, לא יתן לדברים הרבה לגשת עד לעצמו ועד לבשרו – זוהי החכמה הראשונה. מתעב הוא את חיי העיר הקטנה בגרמניה עם ״העולם השטוח והתפל שלה״, וגם את חיי העיר הגדולה הוא מתעב, ״זאת החַטָּאת הבנויה, אשר לא יצמח שם דבר ואשר הכל שם נסחב מן החוץ״. בקצוּר: איך ״נעשה האדם למה שהוא״ (זהו הטיטל השני של ״אקצי הומו״, כפי שהוא רשום צל שער הספר תחת הטיטל הראשי) מבאר ניטשה בזה, שהוא קורא לו ״שמירת עצמו״ וכן הוא קורא לזה גם תרבות־עצמו או אהבת־עצמו. ואוּלם בעוד הוא דובר אלינו דברים כאלה, הברורים לפי־ערך, וּפתאום והנה עולים עליו הצללים הכבדים של אותו השד הרודף אחריו, השגעון, והוא מדבּר פתאום על־דבר האחריות הגדולה, שהוא נוטל על עצמו לנֹכח כל אלפי הדורות של העתיד, והוא מתגאה ומתהלל עד לבלי־קץ באישיותו הגדולה והנפלאה וגומר: ״בעת מוקדמה עד לאין שַׁחַר, בעוד לא מלאוּ לי שבע שנים, כבר ידעתי, בי דבר אדם לא ישיג את אזני עד לנצח״…

תחת הצללים של הענן הזה, המבשרים את השואה הקרובה, עומד כמעט כֻּלּו הפרק אשר כתוב עליו: ״מדוע אנכי כותב ספרים טובים כל־כך״. ברוח עִועים גדולה וחזקה הוא מספר לנו, כי סרתוסטרא הוא ״המתנה היותר גדולה, שנתּנה לבני־אדם מאז ומעולם״. בסרתוסטרא ״התנשאתי עד לגֹבה של אלפי מילים למעלה מכל זאת שנקרא פואיזיה ער היום הזה״, והוא מאמין: כי בעוד עת מועטה והוקמו קתדרות מיֻחדות בכל ערי האוניברסיטה הגדולות, ללַמד משם לכל העולם את סרתוסטרא ולעשות לו פֵרושים ובֵאוּרים. וכן הוא סוער ושוטף בשגעון נורא משם והלאה ושופך קיתונות שלֵמים של לעג על הקוראים ועל המבקרים ועל הגרמנים – הגרמנים היו לו תמיד השעירים לעזאזל – עד שהוא מגיע לידי כרקטריסטיקה נפלאה ומצֻינה, לסַמן בה את הסגנון שלו, לאמר: ״האמנות של הרִתּמוּס הגדול, הסגנון הגדול של בנין הפסוקים, בכדי לבטא על־ידי־זה את המעלות ואת המורדות החזקים של ההתפעלות למעלה מכח אדם – את זה גליתי אנכי ראשונה״. ובין כך וכך והוא מפליט ומשמיע משפטים שונים וזרים על־דבר ספרים וסופרים, ויש בהם שהם נעלים מאד ויש שהם תפלים מאין כמוהם: בצדק הוא מהלל את הינה על־דבר שהוא יודע להשתמש בלשון, ואת שקספּיר על־דבר יוּליוס קיסר שלו (כונתו לברוטוס, עַיֵּן ״אנושי, יותר אנושי״) ואוּלם לעֻמת זה הוא אומד, כי ״מנפרֶד״ של בַּירון עולה הרבה על ״פויסט״ של גֵיטה, ובדַבּרוֹ על איבּסן הוא אומר פשוט, כי הוא ״טפּוס של בתולה זקנה״.

אבל מי קורא בא לבקש משפטים נכוחים ונאמנים דוקא ב״דוֹקוּמנט האנושי״ הזה? יש רגעים שנאמין, כי לא נברא כל הספר אלא בכדי שיוכל מחבּרוֹ לגמור על נפשו מין הַלל גדול, שכמותו לא נשמע עוד, ואנחנו רואים את האיש בהיותו סוער ושוטף ונחפז לעינינו לשׂים בראשו כתר מלכות, אשר יתּנֵהוּ עליון על כל, ואזנינו שומעות בּזַמרוֹ ברוח עועים ובשכּרוֹן של הוללות שיר־מזמור לספָריו, אשר כלִמה תכסה את פנינו לשמעוֹ. ובכל־זאת אולי זה הוא היסוד היותר חשוב שבספר הזה, כי סוף־סוף הוא נותן בֵּאוּרים דקים לנפש הנפלאה הזאת ופורש אוֹרים גדולים על תכונתה ופותח חלונות רחָבים, אשר מהם אנחנו יכולים להבּיט על הנעשה בה. כמו בּבּוּאה גדולה ועצומה מאד נתגלית פתאום לעינינו תמונת החוקר והאמן ניטשה, אלא שהתמונה נעקשה ונתעקלה עד לאין מדה, והיתה כמו עב־ענן גדולה, איֻמה, התלויה על־פני השמים וזורעת פחדים. לא נתפלא כלל, אם נבוא עד לידי פסוקים כאלה: ״מזלי הוא שחפץ, כי אנכי אהיה האדם הטהור הראשון וכי אדע בנפשי שאני ההפך מן הכזב אשר שרר בעולם זה אלפי שנים… אני הוא, שגליתי ראשונה את האמת… יודע אני מטרות, שגם ההבנה בשבילן חסרה עד כה… רק ממני, מתחילות מחדש התקווֹת״…

ספר כזה אין ״מבקרין״. בכלל אין ניטשה נחשב בין האנשים, שבאים ״לסתור״ אותם. אוהב הוא את האמת רק בגלל כחה השולל, וכל הפילוסופיה שלו אינה באה אלא בכדי לסתור את עצמו הלוך וסתור, הלוך וסתור; חייו כֻלם אינם אלא מלחמה כנגד עצמו, כנגד מהוּתוֹ, כנגד נטיותיו ומחשבותיו. בן זה של כהן אֶוַנְגֶלִי נעשה לאויב היותר גדול של הנוצריות, מעריץ זה, שהעריץ את שופֶּנהוֹיאר ואת וַגנר מאין כמוהו, געשה למתנגד היותר גדול של שני הגאונים האלה, רוֹמַנטיקן גדול זה נעשה לאנטי־רוֹמנטיקן בעקשנות שאין דוגמתה, אומר ״לא״ זה, שאינו יודע אלא לכלות ולהרוס ולשולל, נשתלשל ונעשה לאומר ״הן״ היותר גדול של האנושיות. וגם את מחשבותיו היותר אחרונות היה ודאי ובודאי סותר, אילו רק נשארה בִינָתוֹ נאמנת עמו זמן מועט עוד…

ובאמת: מי איש, שבשבילו כתב ניטשה את ספריו, עומד על אדמת הדת והחֻקים? מי זה מקרבּנו דואג עוד לאותן ה״שאלות״ שניטשה לועג להן בספרו ״אותו האיש״, כמו השארת הנפש, אלהים, מעֵבר לקבר וכדומה? בכלל אין לנו לבקש אצל ניטשה רעיונות יסודיים; אפשר רק בספריו האחרונים נמצא כמותם (רעיון דיוניסיס שלו לקוח מאת יעקב בורקהַרט, רעיון יתרון האצילות מן ההמוניות אנו מוצאים אצל רנַן, את האדם העליון שלו מצא בראשונה אֶמְפֶּדוֹקְלֶס ובספרות הגרמנית ידועה המלה הזאת עוד לפני ״פויסט״ של גיטה, את המלחמה וההזיה של כל הנמצאים באר לני הֶרַקְלֵיטוֹס, את הטענות כנגד המוסריות טענו עוד הסופיסטים, וכן עוד ועוד). אמת, אדם כגיטה לא היה בא מעולם למַלא את מקום השאלות בדבר אלהים והשארת הנפש בשאלות על־דבר המזונות והעִכּוּל והאקלימה וחזוק הכּחות הגופניים, כמו שעשה ניטשה ב״אקצי הומו״ שלו, כי היה גיטה בריא יותר מדי. ואולם מי שהוא חולה־מעים, עליו לא יזעף לבּנוּ אם נראה אותו מתעסק לעתים בדברים שלא יעלו לעולם על מוחם של אנשים בריאים, ורק טוב הלה עושה אלמלא היה נותן בשביל אנשים בריאים פרוּבּלימוֹת של בתי־המבשלות בתור השקפת־עולם חדשה. את מקורן של רֻבֵּי תורותיו של ניטשה היינו יכולים למצוא במעמדי רוחו הפרטיים, במאורעותיו הפרטיים, בצרותיו ובנטיותיו הפרטיות. כבר רמזנו למעלה, באיזה אֹפן נולד אַנטיכריסטוּס שלו או גם אַנטי־וַגנריסמוּס ואנטי־שוֹפּנהויאריסמוּס ואנטי־רומנטיוּת שלו, ואפילו אנטילֹא שלו. ואולם גם רעיונותיו היסודיים, כמו אלה המתגלים לנו בספרו ״רצון אל הכח״ בתור השקפת־עולם יסודית, יוצאים מתוך תכונה יסודית שבניטשה, אשר כל הספר ״אקצי הומו״ מראשיתו ועד אחריתו יהיה לה לסימן בולט ומובהק אחד, ואשר אחד ממביניו היותר ראשונים, גיאוֹרג בּרַנדס, צִיֵן אותה היטב בזה, באמרו על ניטשה, כי הוא אדם ״צמא לכבוד עד לידי מחלה״. נראה לי, כי ה״רצון אל הכח״, שאין שום ספק כי נמצא בו שֵׂכל עמֹק וחד מאד, יכול היה לקבל את צורתו המשֻׁנה רק לרגלי מה שמחברוֹ הוא איש ״צמא״ כזה, כמו שאותו החזיון, לתת את שאלת־המזון תחת שאלת־האלהים, יכול היה לצאת רק מתחת ידו של איש חולה־מעים.

והטרגדיה העמֻּקה של החיים האלה הלא היא זו, שאותו הצמא לא נשתתק אפילו במעט מן המעט, ואף לא כמלוא טפה אחה, כל־זמן שהאיש היה בריא עוד ברוחו. הצמא לכבוד הוא שמלא את כל נשמתו. ורוחו לא נפל עליו ולבו לא נתמלא ספקות אפילו רגע אחד למראה העולם העצל, שעמד מרחוק ולא נפל על בִּרכּיו ולא השתחוה לו, אלא הַכָּרַת ערכו על־ידי עצמו הלכה מרגע לרגע הלוך וגדֵלה, הלוך וחזקה, עד שבאחרונה ראה את עצמו כראות אלהים ובא לידי כך – לכתוב לנו את הספר הזה. כי רק בזה ראה את נחמתו ואת תשועתו. דברים אחדים, שכתב אל בּרנדס, אחרי כתבו את ״אותו האיש״, מראים לנו ברור, כי ככה היה מצב נפשו. רק באֹפן כזה נבאר לנו את התמרמרוּתוֹ על חֹסר־הכבוד לעצמו ואת התנפּלוּתוֹ על גרמניה ואת קִצפּו אשר הוא מַזֶּה על כל גדול וטוב.

ואולם גם טענותיו וגם זעקותיו בספר הזה עולות תת״ק אלפי פיל על כל מה שנקרא ״ספרות״ במובנו של בעל־בית עד היום הזה, עד כי לא נשמע כלל את תנואותיו ועקמומיותיו וסתירותיו ותהפוכותיו, ורק בנשימה עצורה נשמע את הרִתּמוּס של הסגנון ואת הרִתּמוּס של המחשבות הלוהטות המתפרצות, הלא הוא הרִתּמוּס העולה על כל מה שנתנה לנו ספרות, איזו שתהיה, עד כה. הרִתּמוּס הזה מראה לנו את ניטשה עצמו בתור מין ניטשה־עליון. וסוף־סוף יסוד הספר טרַגי מאין כמוהו. את הודוי הזה חשב ניטשה לעשות למין התחלה אל מה שיבוא אחריו – והוא היה אחריתו. ויש שנדמה כי הוא בעצמו ידע את כל זאת היטב וכי זאת אחריתו, כי על־כן הרים את ראשו למעלה מכל נמוס ומכל זמן ומכל מקום, אל נֹכח הברק הרים את ראשו, ואת כל גאונו ואת כל מכאובו שפך בתור מזמור־שיר של משֻׁגע לגדלות. מתוך הסערה והזוָעה, השופכות את זעמן על הציור הנפלא והנורא הזה, אנחנו שומעים מין קול, כמו זעקת ענק הנוטה למות. הנה ענק נופל… ואנחנו כורעים לארץ ביראה ובכבוד ולואטים את פנינו ועונים ואומרים: ״אותו האיש״!

1909.