האופל: פרח־ביצות ללא עציץ רועד בחלל החדר.

גיפופי רגליים, לחי מול לחי הביטו שני האחים בפרח זה שגבעולו נעוץ ביער הסמוך.

הנה הירח, כצפור, על כרכוב החלון. מעיניה דולף כחול זה לתוך החורשה המגולפת בשמשות. אף לא הגה של צפור אחרת בצרור אורנים עירומים אלה.

אבל על הקיר: כינור משתען על קשתו: וירטואוז־שווקים מרופט על כתף יתומו.

הילדים רעבים בלילה זה הנטול שמש. הירח, רחמן לפי מהותו השמימית, עובר גלגולי ארצי. דיסקוס זה, שבו אנו משחקים באהבה, הופך כיכר לחם עטורה הילת קרניים.

לחם טוב, השביע בבשרך הזורח את עיני הילדים המלאות אגדות! האח הקטן מוציא יד המפזרת משהו את האופל, משהו את השלג ונאנח:

— לשתות…

— ששש… הביט על הסייח…

הירח, גם מוקיון לפי מהותו. יוצא לזירה שמימית זו בדמות סייח שחור־הפרווה. הוא דוהר מכוכב אל כוכב ומצליף בזנבו על המזלות. רוח מן היער מטאטאת אותו מקמטיה, כמקמטי מסך, יוצאים עורְבים המתייצבים על הירח. הם מקרקרים. כל קרקור חושף מכשפה כבפנטומימה.

— למה, אבא, לא שב?…

— הוא מטייל… הוא אוהב לילות כאלה…

מתוך מסגרת עץ זורחת האם בעיניים, בצדף, באלמוגים.

יִבוּב חשאי:

— לשתות…

האח הגדול צונח מן המיטה ומתנדנד: כה רופף האופל! בעוד רגע הוא מנופף גרזן כרוצה לגדע פרח־ביצות זה מגבעולו היערי. אבל ככל הירואיקן, חלש הוא וחוצב בגרזן בחבית פקוקה כפור. ספל מים בידו, הוא חוזר אל המיטה. האח הקטן גומעו בגמיעה אחת: אלכוהוליקן זה שבעתיד!…

בינתיים והלילה זז לאטו. היער שבאופק מתפקק כשלד בכל עציו. הילדים עוצמים את עיניהם, אבל העורבים מנקרים את גרעיני השינה מבין ריסיהם. שדות השלג מתחלפים כתפאורות של מוטיב אחד: הנה צרורות צללים העונדים בקעות, נחל הנושא ברווזיו על קרחו, שלוש פרות המלחכות גבעה כשטלפיהן באוויר.

גרוד בדלת: עורב, מכשפה,.. לא. זה היה רקס שנעלם. הנידו בראשם: כלב מסכן! ירדו מן המיטה ובגרזן פתחו את דלת הלילה עד היער. צלו הגדול עישן סגולית. הכלב הצטייר על פני השדות, גיגנטי, עטוף פרוות כפור כשועל צפוני. הכניסוהו ונתקטן לרקס שמנחיריו יוצאים ציצי כפור.

מנורה מתפייחת ציינה את קונטורות פרח הביצות. בפינה, מצאו חופן נסרים. מיד השחיר עשן את חורשת האורנים הגלופה והדמיע את רקס. רצו שיספר את הרפתקאותיו, אבל רוך הבית הרדימהו. עלו על המיטה, הכלב נתכרבל לרגליהם, האש דעכה, והפרח פתח את גביעו כעטלף את כנפיו.

השדות, כסוסי הקרוסלה, כנופי אלבום, חזרו על עצמם במסעם. בינתיים והעורבים הביאו על גופם את השחר האפרי. עלי־הפרח נתכרכמו. מאחרי חורשת החלון נסעו הכפריים אל השוק כמסע כלולות, והסייחים, עירומים בשלגים אלה, הנידו את פעמוניהם כתינוקות.

הילדים הקיצו: פרח הביצות מתגולל בפינה, לכינור מיתר אחד, הקשת מדובללת כלאחר אורגיה, והאם מתה היא במסגרתה על עיניה ואלמוגיה.

הכלב לצדם, הלכו האחים מאלון לאלון שגלשו לטחנה קיטעת. שמאלה עמד היער בצמותיו המושלגות. הוליכו את עיניהם על פני השדות, בהם הגרנות: איכרים מושלגים עד מקטורותיהם, עד גבותיהם המטאטאיות, הבליטו כרסי זהב.

השתפלו על אלון גדוע והסתכלו בשמש שגלגלה את הדיסקוס שלה על השדות. באה סוסה אפורה־צדפית: באוכפה ישב אדם שהצמיד את עיניו, לורנטה כמעט, לילדים, לכלבם: שלישיית יתמות שאנדרטה שימש לה שלג זה, כה אכזרי וכה אגדי.

הסוסה, האפורה־צדפית, גלשה ליער ונעצה את פרסותיה בשמש. הילדים ירדו לשדרת הליבנים.

אף איש בין צללים אלה הדקים ככלבים גזעיים זולת וילות נעולות על פסנתריהן המתים. הילדים צעדו שפי ביניהם בעצרם בכלב שתקפו החשק לרדוף אחרי הצפורים.

בלונדית ולבושה פרוות קרקול צעדה אשה צעירה לקראת הסוסה הצדפית שהגיחה מאחד המשעולים. זה שבאוכפו שעיניו לורנטה, אלצה להזדקף. מפחד הזדקפו גם הצפורים על זנבותיהן. צחוק האשה בין ענפי הליבנים הפיליגרניים. וילה נפתחת ונסגרת כספר מוזיאלי. השדרה גולשת עד תחנת הרכבת בצורת פעמון והכלב רודף אחר הצפורים המכונפות.

סימטה הגיחה והוליכה את הילדים אל השוק. מפחד לאבד את כלבם נשאוהו חליפות. ראו סייחים מפשילים את צוואריהם על צווארי האמהות: איזה רוך אכזרי!

השמש גלגלה את הדיסקוס שלה על הגגות הנמוכים, עורבים צילמו את צלם בפיח על השלג, עיוור גישש במקלו בין דמדום לדמדום, הסייחים דהרו אחרי האמהות לאורוות המרופדות תבן חם והילדים חזרו עם כלבם לביתם.

האב נעץ כבר את פרח האופל ביער, ניפץ אליו את כינורו — מיתרו האחד מת לילי — ובנופפו בקשת:

— אנגן על כל עץ ועץ…״