פורסם ב-“דבר” 26 פברואר 1959

הסדקים הפתוחים להגירה (ולירידה) לאמריקה הצפונית וקנדה, ארצות אמריקה הלטינית, אפריקה הדרומית ואוסטרליה, מתכווצים והולכים יותר ויותר. ונערמים קשיים גם על דרך כניסתם לארצות הללו של מומחים ופועלים חקלאים – הסוגים המיוחסים של המהגרים עד כה.

כבר עמדנו במדור זה על הקשיים היתרים, החמריים והרוחניים, בהם נתקלים “היורדים” בקנדה, הם ובעיקר ילדיהם.

עתה פירסם “הקונגרס היהודי בקנדה” הודעה שגב' אלן פיירקלו, המניסטר לענייני אזרחות והגירה בקנדה, דחתה את בקשתו, שלא לאסור על כניסתם של "פליטים יהודים" לקנדה. הנימוק הרשמי של הממשלה הוא – האבטלה הגדולה שפשטה במדינה, שכניסתם של מהגרים חדשים עלולה, כמובן, להחמיר את המצב.

עם זאת הבטיחה גב' פיירקלו לנציגי הקונגרס היהודי, שמוסדות ההגירה הקנדיים, וביחוד הקונסוליות בחוץ לארץ, יבחנו את בקשותיהם של בעלי-מקצוע יהודים המבקשים להגר לקנדה, והמדובר אינו אלא באלה מהם שיש להם בני-משפחה קרובים בארץ זו ואחריותם עליהם.

כפי שכבר סופר ב“דבר”, נסערה בזמן האחרון דעת הקהל בקנדה עקב משפט של “יורדים” יהודים בשל זיוף מסמכי-הגירה (זיוף תעודות “תיירים” והמרתן בתעודות “מהגרים”). נראה, שקיימים משרדים מיוחדים המתמחים ב“מקצוע” זה, ואין עניינם ביהודים בלבד, כי רבים הבאים לקנדה בדרכים שונות ובאורח ארעי ומבקשים לעשות ישיבתם בה קבע. אולם למותר לעמוד בזה על חילול כבודנו הלאומי ועל הנזק המוסרי הכרוך בדבר לישראל, מדינת העלייה והקליטה.

“סדנא דארעא חד הוא”

מוזרים דרכי הנדידה היהודית. יהודי גרמניה שהיגרו עם שואת היטלר ונמלטו על נפשם – רבבות מהם עלו לישראל והתערו בה. אולם חלקים ניכרים מהם התרכזו בארצות מעבר לים. בעלי יזמה ונסיון בתעשייה, בעלי השכלה ומקצועות חפשיים, ניכרת תרומתם לכל ארצות מגוריהם, שבהן שמרו על זיקתם ההדדית, הקימו מוסדות, ייסדו עתונים וכו'.

והנה, היתז מן ההגירה הזאת נאחז כאן בחקלאות. בהתמדה, בסבלנות, ביסודיות – כדרכם. ועתה הם בין בעלי המשקים החקלאיים המצליחים ביותר באמריקה הצפונית ובארצות אמריקה הלטינית.

והם נקלטו, בין היתר, במושבות הותיקות של הברון הירש בערבות ארגנטינה (“הפמפה”) ובסביביהן. חלוצי המתיישבים היהודים מגרמניה הגיעו לכאן עוד בשנת 1936 ונקלטו במושבה אביגדור, במחוז אנטרָה ריוס. לימים נתרבה מספרם והם מונים 300 משפחות.

סופר “טאָג” שסייר במושבות הללו, מביע התפעלותו מרמתן, הישגיהן המשקיים והחברתיים, ממוסדותיהן – בתי-ספר, בתי חולים, קואופרטיבים. ואולם, על אף כל אלה, עזה ועמוקה הזיקה לישראל, וחלק ממתיישבים אלה כבר עלה לארץ.

הרי, דרך דוגמה, משפחה של מתיישב, בעל מקצוע חופשי, המעבד זה עשרים שנה נחלתו, משק עופות פורח. אין דאגות קיום, אולם מה יהא על שלוש הבנות? שתים משתלמות בבואנוס איירס, והשלישית עומדת לעזוב; אין האֵם רוצה להישאר בלא בנותיה, ואין האב רוצה לנטוש נחלתו שבנה בעמל של שנים.

ואין זה אלא פרט המלמד על הכלל, לרבות המתיישבים הותיקים והצעירים, עסקנים, עיתונאים, הקהילות שלאחר השואה. הנה, גדלים בנים ובנות, נתפסים לציונות, עוזבים להשתלמות – והמושבה מתרוקנת מהנוער, ממשיך הדרך והמפעל שחיי ההורים משוקעים בו. והדברים ידועים – גם מניסיונות אחרים של היאחזות יהודים באדמה בארצות נכר, אפילו ארצות חופש.

נמשך "פולמוס ז’יוואגו"

הדי “פולמוס ז’יוואגו” – לא שככו עדיין בעיתונות היהודית שמעבר לים, ועניין מיוחד לנו בבחינה היהודית שלו. אולם ראוי להעיר, שהכותבים כאהרון צייטלין ואחרים שוללים גם את ערכו האמנותי.

בחריפות יתירה תוקף השנון בסופרי יידיש, יעקב גלאטשטיין (ב“יידישער קעמפער”) את סופרו של “הארץ” בארצות הברית, עמוס אילון, שנזדרז והודיע לעיתונו, כי הוא (גלאטשטיין) “העז וכינה את הספר פטפוּט היסטרי”.

מסביר המבקר חד-התפיסה גלאטשטיין, שסופרו של “הארץ” לא הבין דבריו כהלכה. שלא לספר נתכוון, אלא להכרזות שפסטרנק שם בפי גיבוריו, כגון, שאין ההיסטוריה האנושית מתחילה אלא בישוּ ועד אז לא היתה בלתי אם דם וזוועות". וגלאטשטיין מוסיף ואומר, שאם אין לכנות הנחה זו כפטפוט, ראוי לה הכינוי שקר מחוצף. מדוע, איפוא, סבור סופרו של “הארץ”, שיש בכינוי זה משום “צרות אפקים וקטנוניות”? האין תולדות ישראל מאשרים אותו?

ידידו של ד"ר ז’יוואגו ואהובתו לאַרה מטיפים לשמד ולטמיעה. “רק היהודים בלבד נשארו כפותים לחובה הנחרצת להישאר אומה – ואומה בלבד”. עם ישראל חטא, שפנה עורף לישו, והיה לעם “בינוני” ואמונתו “עוברת-בטל” הוא ויש להיפטר ממנה. ועוד “אמיתות” כיוצא באלה.

להלן מסביר גלאטשטיין, שאמנם יש מן ההעזה בכתיבת ספר זה בארץ-מגוריו של המחבר, ואולם אין בכך כדי להצמיח בו גדלות רוחנית וסגולות אמנותיות שאין בו (והוא עומד בהתחרות, בארצות-הברית, עם הספר רב-המכר, הפורנוגראפי למחצה “לוליטה”…). וזו גם דעתו של המוסף הספרותי של “ניו יורק טיימס”. מבין 58 סופרים שנשאלו בעניין זה על ידי מערכת “ניו יורק הרולד טריביון” המליצו על ד"ר ז’יוואגו – שלושה בלבד.

הפתרון שמציע פסטרנק לבעייה היהודית, עולה בקנה אחד עם כלל-תפיסתו – יפסיקו להתקיים כיהודים ויפסיקו לסבול. ייאחזו ב“חיים”, בגואל ישו… “ואם נזעק עמוס אילון, הלמאי העזתי למתוח בקורת על ד”ר ז’יוואגו, הרי ראוי לו שיקרא את הספר כולו וסופו שיסכים, שיכול אדם להיות בעל ‘אפקים נרחבים’ ולא להיתפס למקהלת-ההלל עליו" – כותב גלאטשטיין.

“יצר ההתבוללות, חבורות היהודים – מוסיף גלאַנץ לעיעלעס – עיוותו דמותו, הרעילוה. דל ועלוב הוא היהודי שבמשורר, וממילא לקתה שירתו”.