טעם שאינני אוהב קבצנים הוא שאנוכי אחד מהם. הם – קבצנים בגלוי, מומחים במלאכתם ומצליחים בה; ואני – קבצן בסתר, טירון-עולם ולא-יוצלח. קבצנותי היא טבועת-פנים, דבר שבגזירה; ואפילו אני עובד, איני נפטר מעלבונה של פשיטת-יד.
שנים מלמדים בבית-ספר, אָדון וא“ו-החיבור ואנוכי. א' וא”ו-החיבור לוקח משכורתו בגאון; לי היא ניתנת כנדבה. אפילו אם אעמול כפלים, אפילו אם אתן מיטב מוחי וחלבי בהוראה, לעולם חושד בי המנהל, וחושדים בי התלמידים, כי נקודת-נפשי הפּנימית היא במקום אחר: כי צל בעיני בת-מלכה רחוקה, או הבנין הגיאומטרי של קור-עכביש, מעסיק את לבי יותר מגניבת-דעת מצד תלמיד בשעת בחינה; כי, בהתלבט המורים מתוך צער בשאלה העמוקה, אם יש לחבר כתה ב“ג עם ב”ד, או ג“ח עם ג”ט, אני מאוד אדיש לצערם.
שנים מתרגמים ספר בשביל המו“ל, אני וא' חתימת-שפם. תרגומי שלי מהולל מפי מבקרים וקוראים; של חתימת-שפם – אין איש מזכירו. אף-על-פי-כן, נכנס חתימת-שפם אל המו”ל כאורח טוב;הוא בטוח בהם, והם בטוחים בו. אני בא בשפה רפה. יודעים המו“ל, כי מלאכה שהם נותנים לי ולא אני בחרתיה, או מלאכה שאני בחרתיה והם נותנים אותה לאחרים – נפשי האמנותית רגוזה בגללה. לחתימת-שפם אין נפש אמנותית, ואין דורשים ממנו שימכור אותה. על כן, הוא – מעגלותיו עם המו”ל חלקים; ואני – הליכתי אתם בקושי. בלבם עלי: “ראו-נא את חוצפתו של בעל-חלומות זה הרוצה להגיד לנו מה להוציא אל השוק ואת מי להעביד!” ובלבי עליהם: “ראו-נא את אנשי-המסחר הללו המחליטים מה יהיו בני-ישראל קוראים, ומי יהיה עושה בחומר-הקריאה! וי לספרות, לידי מי היא מופקדת!” וכשאני מקבל איזו עבודה מן המו"ל, גם כי אתן להם את תמצית-כשרוני, הם מרגישים כי צדקה גדולה עשו עמדי.
לא יסלחו לי החנוונים-בנפש הקרויים מנהלים, מוציאים לאור, ממוני-תרבות, שאין אני מכור להם במאה אחוז, כי בפנימיותי אני חפשי מהם, חותר תחת סמכותם, אף בוז אבוז להם. ובשלמם לי, הרגשתם היא כי כסף-חינם הם נותנים לי.
ומקנא אני בקבצנים הותיקים, שקבצנותם היא אומנותם, והיא הולמתם. הקבצנות אינה סימן טוב לחברה (וכן הספסרות, ועריכת-הדין, וריבוי-הרופאים – כי עדה שחייה בריאים זקוקה למיעוט ריפוי, – והנהנים מנדבות-הצבור והם שואפים להיות רודים בצבור). אבל פה על המדרכה הקבצנים חטיבות-צבע הם, – דברים שבּנוי.
הרי הזקנה אצל הגדר, שהיא כולה כפופה, ומצחה קמוט, וחטמה עקום, וסנטרה חד: פושטת היא יד גרומה, פשוקת אצבעות; קפואה היא על מקומה כפסל, ומטפחתה יורדת מעל ראשה ואופפת ברכיה בקיפולים גראציוזיים. תמיד היא מתלבשת בחן: מטפחת אדומה ושמלה כחולה;יש – כולה שחורים עם פס אחד לבן;ופעם ראיתיה בעטיפה אחת גדולה, כחולה, רקומה בפרחים, כרקיע-לילה על משבצותיו. איך באה הנה? איפה תלין? סודית היא כספינכס.
והנה היהודי החוזר במסעדות. מדיו – שמלה מזרחית מלוכלכת, וממעל לה קפוטה מאובקת. בידו – מטה, על שכמו – שק;זקנו מחודד. מסוגנן הוא כמו “היהודי הנצחי” או “המשולח” שב“הבימה”. שחקן הוא, עם חוש לבימוי; והוא מאוד חצוף. אומר הוא “ירחם, ירחם!” בקול פקודה והשבעה. על כרחך תתן! – דרוש לך כוח לקבור פניך בספל-הקפה ושלא לתת!
וזו האם הצעירה – מאדונה עגלגלת וקצרת-רגלים. ערבית היא או בת אחת העדות המזרחיות? מיניקה היא את התינוקת שלה לעיני-כל על המדרכה. שעות על שעות היא ישנה, התינוקת מקופלת בידיה, וכף-יד אחת שלה פשוטה לעוברים. והנה גדלה התינוקת – אבק, רפש וזבובים לבריאות ולכוח הם לה – והיא מתחילה להתגלגל מסביב לאמה מתוך עליצות. סוף-סוף תהיה התינוקת נודדת מעליה, ולא תתן עצמה להיות מנוצלת לצרכי תחנונים. תצטרך האם להמציא דרך חדשה.
מקנאה שאני מקנא בקבצנים עקב הצלחתם באומנות-בחירתם, דרכי לעבור עליהם בחפזון ושלא לתת כלום. ואולם יש לי עוד נימוק לקפיצת-ידי.
באו אלה לנצל ונמצאו מנוצלים. אין הם יודעים היאך הם עושים לעיני תמונות צבעוניות, רוות-סגנון. לא אחלל את הנדבה שהם מנדבים לי שלא בכוונה. אעבור עליהם, איהנה מהם, ולא אשלם להם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.