מרד בר-כּוֹכבא היה האַקוֹרד האחרון של היאָבקוּת-ישראל על חירוּתוֹ המדינית. במרד זה נגמרה בכשלון וּבמַפּלה צבאית מלחמת העם היהוּדי על אדמתו נגד הכּובש הרוֹמאי וחוּסלה תקות-האוּמה לשוּב ולזכּוֹת בעצמאוּת מדינית בכוח החרב. ועם סיוּם פּרק זה של תקוּפת העצמאוּת הלאוּמית והמלחמה המדינית-צבאית לחירוּת הלאוּמית מתחילה תקוּפת התקווֹת והציפּיות הדתיות, תקוּפת הגעגוּעים והכיסוּפים לביאת הגוֹאל. בר-כוכבא היה המלך-המשיח האחרון, אוּלם הוּא היה גם הראשון לאותה תנוּעה משיחית, אשר לא פּסקה בישראל עד המאה הי"ח, אשר הגיעה לשׂיאים של שלמוּת מוּסרית, כגוֹן שליחוּתוֹ של המקוּבּל הטהוֹר והקדוֹש, האנוּס ר' שלמה מולכו, אשר נשרף על מוֹקד האינקביזיציה, שליחוּת שצללה בתהומות של טוּמאָה ומשיחיוּת-שקר, וכגון זו של שבתי-צבי ויעקב פרנק. בר-כוֹכבא עומד על הגבוּל בין שתי תקוּפות היסטוֹריות, ומכאן הכפילוּת שבדמוּתוֹ ובמפעלו, הכפילוּת הטרגית של זהרי-מלכוּת ודמדוּמי-שקיעה, הכפילוּת של כל משיחינוּ וגוֹאלינוּ. זוהי דמוּתוֹ ההיסטוֹרית של בר-כוֹכבא וּממילא צריכה להיות כזו גם דמוּתוֹ האמנוּתית – דמוּת קוֹרנת, מַזהירה עטוּפת-צללים של גוֹרל טרגי.

תקוּפת בר-כוֹכבא לא זכתה להיסטוֹריוֹן שלה, כתקוּפת החשמוֹנאים וכמלחמת הקנאים. הספרוּת הדלה על אותה תקוּפה – האגדות והמשלים והרמזים הפּזוּרים בספרוּת התלמוּדית והמדרשית מחד גיסא והמקוֹרוֹת הלוֹעזיים מאידך גיסא אינם מספּיקים, כדי לעשות רקוֹנסטרוּקציה מדעית מדוּייקת של אותה תקוּפה העטוּפה בערפלים. עד היום איננוּ יודעים בדיוּק מתי פּרץ המרד: יש שמקדימים זמנו ויש שמאַחרים אותו; כן אין אָנוּ יודעים, כמה זמן נמשך המרד; גם מוֹצאוֹ וּפרשת חייו אינם מחוּורים לנוּ; ואשר לשמו – בר כוכבא – יש הרואים בו כינוּי גיאוּגרפי על שם הכפר כוזיב ויש המגלים בו כינוּי פּוליטי. אין אָנוּ יודעים בשלמה פּרץ המרד ואף כאן מחוּלקים ההיסטוֹריוֹנים בדעותיהם. ואם במדע כך, אין פּלא שכל המשוֹררים והדרמטיקוֹנים שבחרוּ את עלילת בר-כוכבא כנוֹשׂא יצירתם, פּרקוּ מעליהם את עוֹל הדיוּק ההיסטורי ונתנוּ את פּירוּשם האמנוּתי האינדיוידוּאַלי לדמוּתוֹ של בר-כוכבא; כן אין פּלא, שבין כל הפּירוּשים האלה אין דמיוֹן והדמוּיוֹת של גוֹלפדן וּוֶרְכְליצקי , פינסר ויהוּדה ליבּ לנדאו, צ’רניחוֹבסקי והלקין, רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, עם כל מה שיש אֶלמנטים משוּתפים בתיאוּר הרקע הכללי של התקוּפה.

אחת ברוּר לנוּ: הדרמה של בר-כוֹכבא בשבילנוּ היא הדרמה של גבוּרת ישראל ותקותוֹ הלאוּמית. האגדה על גדוּד מקוּטעי-האֶצבּע, על מעשׂה-גבוּרתוֹ בהגנת-ביתר, נצחוֹנוֹתיו על שני מפקדי-הצבא הרוֹמאים, נציב סוּריה ונציב גרמניה, יחס הכבוד שנהגוּ בו אפילוּ הרוֹמאים, עצם העוּבדה של התנגדוּתוֹ לרוֹמאים במשך שנתיים – כל אלה מעידים נאמנה, שבּר-כוכבא היה המַנהיג הדגוּל והנערץ של תנוּעת-השחרוּר הלאוּמית, הכוח המאוּרגן והמַלהיב של המרד. לגוֹדל שמוֹ ותהילתוֹ בישוּב סייע גדוֹל התנאים ר' עקיבא, שסמך עליו את ידיו, שדרש עליו את המקרא “דרך כוֹכב מיעקב” והכריז עליו כעל מלך המשיח. הדמוּיות הנוספות של המדינאי המתוּן ר' יהושע בן חנניה ושני רוֹדפי-השלום בן קסמא ובן תורתא מצד אחד וּדמוּתוֹ האכזרית של הנציב טורנוס רופוס מצד שני – הלא הן אבני הגזית של ספרוּתנוּ העתיקה, שעליהן הוּשתת בנין-הדרמה, - אבנים קשוֹת, בלתי- מסוּתתוֹת, אוּלם אבני-יסוד היסטוריים. נחוּץ היה מלט, מלט ספרוּתי-בימתי שיחזק וידביק את האבנים האלה, לשם הקמת בנין דרמתי; ואת רוּבוֹ של המלט הזה נתן לנוּ ורכליצקי. אם התלמוּד נתן לנוּ עמוּד-השדרה הרעיוֹני, את הקו המאוּנך של העלילה, בא וירכליצקי כמשוֹרר וסיפּק את הממַד השני, את הקו המאוּזן, - את רוחב היריעה. מלבד המבנה הדרמתי של כמה וכמה תמוּנות, נתן ורכליצקי את אַקלים התקוּפה, את הרוּחוֹת הפּוֹליטיים, את סערוֹת-הויכּוּחים, את אש-המלחמוֹת. ונוֹסף לזה – רעמים וּברקים של פּתוֹס פּוֹליטי וּלאוּמי.

אוּלם גם מקור שני זה – יצירתו של ורכליצקי – לא הספּיק. אין לשכוח ש“בר-כוֹכבא” של ורכליצקי אינו בעצם דרמה, אלא פּוֹאֶמה דרמטית במוּבנה החיוּבי והשלילי של מילה זו. גם מבּחינה כמוּתית גם מבּחינה איכוּתית לא נוֹעדה יצירה זו להצגה תיאטרלית. ביצרה זו משמשים בערבּוּביה שירה וּפרוֹזה, ליריקה ואֶפּוֹס, מסתוֹרין וּפנטסטיקה, שפע של מליצות וּפתוֹס מוּפרז במוֹנוֹלוֹגים אין- קץ, שלא יתוארוּ על במה. אך הפּוֹגם ביצירה זו עוד יותר היא עצם גישתוֹ של ורכליצקי לבעת בר-כוֹכבא ולתקוּפה, שהיא גישה נוצרית ביסודה. ורכליצקי, למשל, לא נמנע משילוּב בדותא היסטורית ליצירתוֹ, בהאשימוֹ את רבני-ישראל בהרעלת בארות ביתר, מה שלא יתואר ולא ישוער לגבי רבנים – ורק נוצרי, מתוך תמימוּת או זדוֹן, יכול להעלות כדבר הזה בכתב. כידוּע העז בר-כוֹכבא לחשוד בר' אלעזר המודעי בקשרי בגידה עם רומי ושלא במתכון גרם למותו – והרי על כך נענש קשה: על כך חרבה ביתר ואז באה ראשית שקיעתו של בר-כוכבא. אך ורכליצקי לא הסתפּק בעלילת-שקר, הוּא שילב ליצירתו גם עלילת-דם, ללא כל טעם וצוֹרך והנמקה מעשית ופסיכוֹלוֹגית.

כדי לבסס את הדרמה (בהצגתה של “אהל”) ולהצדיקה, נתגלה איפוא צורך לפנות למקור שלישי: התקוּפה הנוכחית. ביקשנוּ את הממַד השלישי: העומק, במוּבן החיוּניוּת והאַקטוּאַליוּת של הדרמה ההיסטורית. כי זה גם תפקידו של התיאטרון העברי בימינו: לא לשמש במה לאֶסתטיזם אמנוּתי בלבד ולא במה למדע, אלא להציג את הגורל הישראלי. ההיסטוֹריה מעניינת אותנוּ לא כאֶפּיזוֹדה מתה, אלא כמוּסר-השׂכּל, כמוֹרת-דרך, כספר השגיאוֹת של העם המצפּות לתיקוּנן. כך ולא אחרת יש לגשת לאינסצניזציה של מאורעות ועלילות היסטוריים ביחוּד כשיש דמיון כּבּיר בין התקופה הרחוקה ההיא ובין זמננוּ ובעיקר כשתקוּפתנוּ הסוֹערת והדווּיה זקוּקה למוּסר-השׂכּל היסטורי זה.

מוֹמנט האקטוּאליזציה נתבלט ביותר, כשעמדנוּ במערכת השלישית על סיבות כשלון-המרד. משום מה נכשל המרד? התשובה היא פּשוּטה: ישראל נוּצח משום שהיה עם קטן ודל, שלא יכול היה להחזיק מעמד בפני האימפּריה הרוֹמאית האדירה. אם יש להתפּלא, הרי לא על כשלוּן המרד, אלא על העוּבדה, שלא פּחות משנתים התנגדה האוּמה לרוֹמאים ושאפילוּ המפקד הרוֹמאי הגדוֹל סברוס, שחזר מאנגליה, לא יכוֹל היה לכבּוֹש את המבצר האחרון ביתר אלא על-ידי הרעבה. עדוּתוֹ של דיו קסיוס על חצי מיליון יהוּדים שוֹלפי חרב שנפלוּ במלחמה – מלבד חללי אש, רעב וּמחלות – דיה להוכיח את עקשנוּתה של האוּמה שנלחמה לחירוּתה. ואף-על-פי-כן היוּ מוֹמנטים נוספים שהיוּ אף הם בעוֹכרי המרד פּחות או יותר, ואחד מהם הוא הנגע, שפּשה בגוּף ישראל בכל הדורות עד ימינוּ – הלא הוא פּירוּד הלבבות. ריב נצחי זה בין קמצא ובר-קמצא, פּילוּג היסטורי זה במוֹמנטים מַכריעים בגלל תרנגוֹל ותרנגוֹלת, על שׁקא דריספק, הרי זו מחלה מַמאירה, שלא יכולנוּ ולא רצינוּ להתעלם ממנה. זאת לא היתה סתם אַקטוּאליזציה: עמדנוּ כאן על בסיס היסטורי. ודאי ר' עקיבא, ר' טרפוֹן ואחרים סייעוּ בידי בר-כוֹכבא וּתנוּעתוֹ, אוּלם אין ספק, שרבים מחכמי-ישראל התנגדוּ למרד ובתוכם רווחה המגמה הפציפיסטית של ברית-שלום עם רומא. האמרה הידוּעה של בן תורתא: “עקיבא, עשׂבים יעלוּ בלחייך ועדין בן-דוד אינו בא”, המשל הידוּע של ר' יהושע בן-חנניה על האריה והעגור המסתיים בפרזה קלסית: “דיינוּ שנכנסנוּ לאוּמה זו בשלום ויצאנוּ בשלום”, ההתנגדות של בן קסמא לבר-כוכבא המטיל מוּמין בישראל, ההפרזה ההיסטוֹרית הפּרוֹ-רוֹמאית של בן קסמא לר' חנינה בן תרדיוֹן: “אוּמה זו – מן השמים המליכוּה”, הפּסוּק הידוּע “לא תסעד ולא תסכף”, שבו פּנה בר-כוכבא אל האלוהים – כל המימרות והרמזים האלה מעידים, שאפילוּ על סף אבדן העצמאוּת הלאוּמית היתה בקרב האינטליגנציה היהוּדית התנגדות לפוליטיקה של אקטיביוּת לאוּמית. ומשום כך מצאנוּ לנחוּץ להבליט את הפּירוד הזה, העובר כחוּט השני במחזה החל מהתמוּנה הראשונה של הסנהדרין וכלה בתמוּנה האחרונה על חומת ביתר ההרוּסה.

ועוד מוֹמנט אַקטוּאַלי: יחס העמים אל ישראל. אף כאן בעצם היה בסיס היסטורי. על יחס הכותים, הנוצרים-היהוּדים ועמים אחרים יש די רמזים וּרשימוֹת בתלמוּד וּבספרוּת המדרשית. ושוּב, לא שלא נצטמצמה ההבלטה בתחוּמי ההיסטוֹריזם, אלא שהגרעינים ההיסטוריים הוּבאוּ לידי גילוּי על קרקע-מציאוּתנוּ. רומא וירוּשלים אין רק היסטוֹריה מלפני אלפים שנה. זהו הסמל הנצחי של מלחמה בין ישראל ואוּמות-העולם, של הניגוּד הנצחי שמצא ביטוּיוֹ הקלסי אצל משה הס ושימש לו יסוד לביסוּס הציונוּת-הסוציאליסטית שלו. רוֹמא וירוּשלים – הוא משהו יותר ממלחמת ישראל והיטלר. אין זו מלחמה בהמן בלבד אלא גם ב“הוּמניזם” האָרוּר של דורנוּ: מלחמה לא רק בהמן, אלא גם בעשרת בניו המפוּזרים על פּני תבל. ומשום כך, כשהוּשׂמה בפי ר' יהושע בן חנניה, ששב בידים ריקוֹת מן הגוֹלה, הבּשׂוֹרה על בגידת-העמים, היתה כוונה לא לאיזו בגידה היסטורית שהיתה או שלא היה בדורו, אלא לאותה הבגידה האיוּמה של העולם הגדול, שיש לה חלק גדול בהשמדתם של ששת מיליוני אחינוּ.

ועוד מוֹמנט אחד: הרגשה כבדה מאוד, המעיקה על לב כוּלנוּ באָה לידי ביטוּיה במחזה. אין ספק כי מה שאָסוּר ליחיד מוּתר לכלל, ועם ישראל תמיד ידע להוקיע מתוך התאכזרוּת מוּפלאה על עצמו גם את חלקו הוּא באסוֹנוֹ ואת אי-רצונו להיגאל. הנביא זעם: “חי אני, נאוּם ה' אלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטוּיה ובחימה שפוּכה אֶמלוֹך עליכם – והוֹצאתי אתכם מן העמים וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטוּיה ובחימה שפוּכה”… וכעבור כמה פּסוקים בא הפּסוּק המַחריד: “וּברוֹתי מכם את המוֹרדים והפּוֹשעים בי, מארץ מגוּריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא”… והמשוֹרר הלאוּמי, מַצפּוּן האוּמה, לא חדל לזעוק על אהבת-ישראל לגוֹלה וברגע שׁל יאוּשׁ קוֹנן בכאב משׁגע: “אֶל נָוִי אָשׁוּב וְאֶל עֲמָקָיו, / וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שׁקְמֵי-יַעַר, / וְאַתֶּם - אַתֵםְ מְסוֹס וְרָקָב / וּמָחָר יִשָׁא אֶת כֻּלְכֶם סָעַר!” ולמנהיג הפליט מילים פשׁוּטוֹת ולוֹהטוֹת: “עם ישׂראל אַיֶךָּ”? אין זאת כי עם ישראל רצה בגלוּתוֹ, לא העריך את הציוֹנוּת במלוֹא ערכּה החיוּני כתנוּעה של הצלה עצמית פיסית מהשמדה וכליה. – מילים אלוּ בערך הוּשׂמוּ בפי ר' יהושע בן חנניה!

ואף-על-פי-כן – דויד המלך לא מת. דויד מלך ישׂראל חי וקים – זאת היתה התפיסה ההיסטורית שלנוּ. בר-כוֹכבא לא מת. הוּא חי ויחי לעולם. בלי רוּחם הטהורה והבּוֹנה של אישים דוּגמת ר' עקיבא ובר-כוכבא לא נבצע את מפעלנוּ. קרני-זהרם של לוחמינוּ הגדולים מהווֹת את האור הגדול של חירוּתנוּ, עצמאוּתנוּ וקוֹממיוּתנוּ הלאוּמית. מחוּטי-הדגל של המכּבּים ובני כוֹכבא שזרנוּ את דגלה של הבּריגדה העברית. ויחד עם ר' עקיבא יכולים אנו להתנחם: “הרבה דמים רוותה אדמת קדשנוּ, אך מדמנוּ השפוּך תצמח כמיהה נצחית למרד ולחופש. לא, לא ישקוט ולא יחדל מרדנוּ, עד שוב העם לנחלתו כקדם, כי יום נקם בא, שילוּמים לריב ציוֹן, נקם יבוֹא, גמוּל אלהים”.