(1896)
לְאִישׁ אֶחָד הָיְתָה אֵשֶׁת מְדָנִים לְאִשָּׁה. וַתְּמָרֵר אִשְׁתּוֹ אֶת חַיָּיו בְּדַרְכָּה לִקְצוֹף פִּתְאֹם קֶצֶף גָּדוֹל. וְלוֹ קָשָׁה הַדָּבָר הַזֶּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, בַּעֲלֵי נְשֵׁי מְדָנִים, כִּי עַל כֵּן הָיָה לֹא רַק פְּרוֹפֵיסוֹר לְפִילוֹסוֹפִיָּא, כִּי אִם גַּם אִישׁ הוֹגֶה בֶּאֱמֶת. יוֹתֵר מִכֹּל אָהַב לַהֲגוֹת בִּמְנוּחָה בַּחֲדַר עֲבוֹדָתוֹ. לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בִּהְיוֹתוֹ קוֹרֵא וְכוֹתֵב וְצוֹלֵל בְּרוּחַ הַסְּפָרִים אֲשֶׁר לוֹ, אוֹ בְּהַעֲמִיקוֹ חֲשׁוֹב בֵּין הָעַרְבָּיִם, תִּפְרֹץ אִשְׁתּוֹ פִּתְאֹם אֶל חֶדְרוֹ וְתָחֶל לָרִיב אִתּוֹ עַל דְּבַר הָבֶל. אָז יִכְהֶה רוּחוֹ וּמָלֵא רִגְשֵׁי חֶמְלָה עַל נַפְשׁוֹ יָנוּס מִבֵּיתוֹ. בִּרְגָעִים רָעִים כָּאֵלֶּה הָיָה בְעֵינָיו כְּכֶלֶב אֻמְלָל וְנִדָּח אֲשֶׁר לֹא יֵדַע אָנָה יִפְנֶה. הוּא הָיָה שׂוֹנֵא הִתְגַּלּוֹת לֵב וְלֹא אָהַב רֵיחַ בָּתֵּי מַשְׁקֶה וְשִׂיחַת שׁוֹתֵי שֵׁכָר. וּבְשׁוּבוֹ עָיֵף הַבַּיְתָה הִתְחַדְּשָׁה הַמְרִיבָה אוֹ דְמָמָה כְבֵדָה שָׂרְרָה שָׁם, דְּמָמָה אֲשֶׁר הֵעִיקָה עַל לִבּוֹ מְאֹד. הָאִישׁ הַהוּא הָיָה מוֹרֶה פִילוֹסוֹפִיָּא וּבְעַצְמוֹ לֹא הָלַךְ בִּדְרָכֶיהָ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה בָּאָרֶץ לְעִתִּים לֹא רְחוֹקוֹת.
פַּעַם אַחַת הֵצִיקָה לוֹ מְאֹד, וְהַפִּילוֹסוֹף הַזֶּה, תַּחַת אֲשֶׁר הָיָה לוֹ לַעֲצוֹר בְּרוּחָה בְּדֶרֶךְ חֵמָה אוֹ בַהֲתוּלִים, כְּמַעֲשֵׂה בַּעַל מְהִיר שֶׂכֶל מִמֶּנּוּ בְּמִקְרֶה כָּזֶה, עָזַב אֶת בֵּיתוֹ וַיָּנָס, וַיֹּאמֶר לְנַפְשׁוֹ, כִּי עֵת לָשִׁית קֵץ לְחַיִּים כָּאֵלֶּה, וּבְלִי מְצוֹא עֵצָה אַחֶרֶת גָּמַר לְמַהֵר וּלְהִתְנַפֵּל הַמָּיְמָה, וּבְכָל מַר נַפְשׁוֹ צָחַק מְעַט צְחוֹק נָקָם בְּשִׁיתוֹ לְנֶגֶד עֵינָיו אֶת צָרַת נֶפֶשׁ אִשְׁתּוֹ. מוֹתוֹ יִהְיֶה לָהּ עֹנֶשׁ קָשֶׁה, אִם גַּם כְּפָעֳלָהּ וְכִגְמוּלָהּ. בַּגִּימְנַזִיוֹת הָעֲתִידוֹת לִהְיוֹת יַרְשִׁיעוּהָ עוֹד יוֹתֵר מֵאֵשֶׁת סָקְרַטֶס. וּכְבָר שִׁוָּה לְנֶגְדוֹ אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת אֲשֶׁר תָּבֹאנָה עַל יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר הָלַךְ לַעֲשׂוֹת בְּקָרַת רוּחַ כָּזֹאת. הוּא יָכֹל לִבְטוֹחַ בְּצֶדֶק, כִּי יִסְפְּדוּ לוֹ בָּעִתּוֹן הַפִּילוֹסוֹפִי הַיּוֹצֵא אַרְבַּע פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. הוּא הִצְטָעֵר מְעַט אַךְ עַל דָּבָר אֶחָד, עַל כִּי הַפְּרוֹפֵיסוֹר שְׁרֵיאֶר יִקָּרֵא לְהַטִּיף תַּחְתָּיו מֵעַל הַקַּתֶּדְרָא אֲשֶׁר יַעֲזֹב. רַע הָיָה בְּעֵינָיו, כִּי זֶה יָקוּם תַּחְתָּיו וְלֹא אַחֵר. אַךְ מְהֵרָה הֵבִין יְסוֹד קִנְאָתוֹ זֹאת: הִיא הָיְתָה אַךְ תּוֹאֲנָה בְּקִרְבּוֹ לְכַסּוֹת אֶת תַּאֲוַת הַחַיִּים וַיִּתְחַזֵק וַיְסִירֶנָּה מִלִּבּוֹ. פִּילוֹסוֹף הוֹלֵךְ לָמוּת, עָלָיו לְהַבִּיט בְּרוּחַ עֹז וּבִמְנוּחָה עַל כֹּל, גַּם עַל אֶפְשְׁרִיּוּת מְמַלֵּא מָקוֹם כִּשְׁרֵיאֶר.
הַפְּרוֹפֵיסוֹר הָלַךְ בַּחֲשֵׁכָה בְּצַעֲדֵי אוֹן וּבִמְהִירוּת כְּאִישׁ יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ הֵיטֵב. עַל הַנָּהָר מִחוּץ לָעִיר הָיָה מָקוֹם אֶחָד אֲשֶׁר בָּחֲרוּ בוֹ הַמְאַבְּדִים אֶת נַפְשָׁם לָדַעַת מִכְּבָר. וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר נִקְרָא לוֹ שָׁם “הַחוֹף הָאַחֲרוֹן”. בַּמָּקוֹם הַהוּא נָסַב הַנָּהָר פִּתְאֹם הִסֹּב וְשָׁטוֹף בִּמְהִירוּת רַבָּה. כָּל הַנּוֹפֵל הַמַּיְמָה מִשָּׁם לֹא יֵרָאֶה עוֹד עַל פְּנֵי הַנָּהָר. הַמְטַיְּלִים הָיוּ נִמְנָעִים מִלֶּכֶת בְּחֵלֶק הַחוֹף הַהוּא. וְהַפְּרוֹפֵיסוֹר זָכַר, כִּי גַם הוּא לֹא הָיָה שָׁם זֶה שָׁנִים רַבּוֹת. זֹאת זָכַר בִּרְאוֹתוֹ שָׁם בֵּית עֲבוֹדָה גָּדוֹל. לְפָנִים לֹא הָיָה הַבִּנְיָן הַזֶּה עִם מִגְדְּלֵי אֲרֻבּוֹתָיו הַגְּבוֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מִלְּבַד זֹאת עָמַד עַתָּה לְמַטָּה אֵצֶל הַחוֹף הָאַחֲרוֹן עוֹד בַּיִת אֶחָד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה שָׁם לְפָנִים. מִמַעַל לְדֶלֶת הַבַּיִת הַהוּא הָיָה פַּנָּס מַגִּיהַּ אוֹר כֵּהֶה, וּלְאוֹרוֹ קָרָא הַפְּרוֹפֵיסוֹר אֶת הַכָּתוּב שָׁם עַל לוּחַ לֵאמֹר: " בֵּית מְלוֹן אֲנִילִין". אוֹת הוּא, כִּי הַבִּנְיָן הַגָּדוֹל הָיָה בֵּית עֲבוֹדַת סַמֵּי הַצֶּבַע הַזֶּה וּבְהַבִּיטוֹ אֶל כָּל זֶה הַבֵּט וְהִתְבּוֹנֵן, תָּמַהּ הַפְּרוֹפֵיסוֹר בְּלִבּוֹ, כִּי בְּרֶגַע אֲשֶׁר כָּזֶה יוּכַל לָשִׁית לֵב לְדִבְרֵי חֹל כָּאֵלֶּה. הוּא הִסְבִּיר לְנַפְשׁוֹ אֶת הַדָּבָר בְּאָמְרוֹ, כִּי בְּרִגְעֵי שְׁאוֹל כָּאֵלֶּה כָּל אֲשֶׁר מִסָּבִיב לָנוּ מוֹשֵׁךְ אֶת לִבֵּנוּ
הוּא בָא עַד הַחוֹף, וְהַמַּרְאֶה אֲשֶׁר נִרְאֶה לְעֵינָיו הָיָה אָיוֹם וְגָדוֹל יַחַד. מִמַּעַל מֵאַחֲרֵי הָעֲנָנִים הַמְרַחֲפִים בִּמְרוּצָה, הֵצִיץ אוֹר לָבָן מְעַט; מִצִּדּוֹ בֵּית הָעֲבוֹדָה הַכֵּהֶה עִם מִגְדָּלָיו הָעֲשֵׁנִים, וּמִתַּחַת לְרַגְלָיו הַגַּלִּים הַשּׁוֹאֲגִים בְּקוֹל תְּלוּנָה דַקָּה — מְקוֹם שָׁם קֶבֶר לוֹ. הוּא קָרַס וַיִּכַּף…
פִּתְאֹם שָׁמַע קוֹל קוֹרֵא אֵלָיו: — שְׁמַע נָא! הַמָּקוֹם הַטּוֹב מִמְּךָ וָמָטָּה…
הַפְּרוֹפֵיסוֹר רָגַז תַּחְתָּיו, אַךְ הִתְחַזֵק כְּרֶגַע וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ יוֹשֵׁב עַל גֶּזַע עֵץ וּמְקַטֵּר בִּשְׁפוֹפֶרֶת.
— מָה אַתָּה דוֹבֵר אֵלַי, חֲבִיבִי?
— דִּמִּיתִי כִּי אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִטְבּוֹעַ.
הַפְּרוֹפֵיסוֹר כְּמוֹ נַעֲוָה לְמִלָּה זֹאת. — לִטְבּוֹעַ! אָמרַ בְּלַחַשׁ, אַךְ לֹא כִחֵשׁ, וַיִּשְׁאַל:
— וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּזֶה?
— אֲנִי שׁוֹלֶה אֲנָשִׁים מִן הַנָּהָר.
הָאִישׁ הַהוֹלֵךְ לְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לָדַעַת שָׁמַע וַיִּסְמֹר בְּשָׂרוֹ, וַיֹּאמֶר בָּחֳרִי אַף: מְלָאכָה נְקִיָּה.
— לֹא מִן הָרָעוֹת שֶׁבַּמְּלָאכוֹת.
— וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה?
— אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בִּדְרָכִים שׁוֹנִים.
— כַּוָּנָתִי הִיא: אָנָה אַתָּה מֵבִיא אוֹתָם?
הַפְּרוֹפֵיסוֹר נִבְעַת לַדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹצִיא מִפִּיו.
— אָנָה אֲנִי מֵבִיא אוֹתָם? שָׁנָה אַחֲרָיו הָאִישׁ הַנּוֹרָא בִּשְׂחוֹק: — זֹאת לֹא אַגִּיד לְךָ, בְּטֶרֶם תִּתֶּן לִי אֶת חַיֶּיךָ.
— אֶת חַיָּי?
— כֵּן, הֲלֹא חָפַצְתָּ לְאַבְּדָם. אֵין לָהֶם אֵפוֹא כָּל מְחִיר.
— בַּמֶּה תֵּדַע כִּי חָפַצְתִּי לְאַבְּדָם?
— שִׁמְעָה נָא! קָרָא הַדַּיָּג בְּלָשׁוֹן גַּסָּה, — הֱיֵה אִישׁ אֱמֶת אַךְ בְּרֶגַע כָּזֶה! וְאִם אַיִן וְהָיִיתָ בְּעֵינַי כְּאַחַד הַלֵּצִים הַפּוֹחֲזִים וְנִחַמְתִּי כִּי נוֹדַעְתִּי לָךְ.
— לוּ יְהִי כִדְבָרֶיךָ כִּי בֶאֱמֶת… לָחַשׁ הַפְּרוֹפֵיסוֹר בִּמְבוּכָה.
— הֲתִתֵּן לִי אֵפוֹא אֶת חַיֶּיךָ?
— סְלַח נָא, זֶה לֹא יִכְשַׁר. הֵן תּוּכַל לְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ וְלֹא יִתָּכֵנוּ.
— תְּשׁוּבָה כָּזֹאת אֶפְשָׁר לְקַבֵּל. לְפִי הַנִּרְאֶה אָדָם הָגוּן אַתָּה, אִם כֵּן זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר אָשִׂים לְפָנֶיךָ: תְּנָה נָא לִי אַךְ אֶת הַלַּיְלָה הַזֶּה. אַל תִּדְאָג: הַנָּהָר יִהְיֶה בְּעֶצֶם הַמָּקוֹם הַזֶּה גַּם בַּעֲלוֹת הַבֹּקֶר, אִם יִיטַב בְּעֵינֶיךָ תּוּכַל לִשְׁכַּב עַל קַרְקָעוֹ, הָבָה נֵלְכָה נָא עַתָּה אֶל בֵּית מְלוֹנִי!
— אֲבָל מִי אַתָּה?
— אֲנִי בַּעַל בֵּית “מְלוֹן אֲנִילִין”.
וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לוֹ בְּלִי הַבִּיט אַחֲרָיו, הָלוֹךְ וְדָפוֹק בִּנְעָלָיו הַכְּבֵדוֹת. וְהַפְּרוֹפֵיסוֹר הָלַךְ אַחֲרָיו כִּמְעַט בִּבְלִי דָעַת.
וַיָּבֹאוּ בַּפֶּתַח אֲשֶׁר מִתַּחַת לַפַּנָּס הַכֵּהֶה, בַּפְּרוֹזְדוֹר הָאָפֵל וְהַמְטֻנָּף הָיָה רֵיחַ עִטְרָן חָזָק. הַפְּרוֹפֵיסוֹר שָׁאַף בְּאַפּוֹ.
— רֵיחַ עִטְרָן פֹּה, אָמַר בַּעַל הַבָּיִת.
— הַרְגֵּשׁ אַרְגִּישׁ, כִּי לֹא רֵיחַ שׁוֹשַׁנִּים הוּא. אֵין זֶה כִּי אִם פּוֹעֲלֵי בֵּית הָעֲבוֹדָה הֵם הַמְּבִיאִים אֶת הָרֵיחַ הָרָע הַזֶּה הֵנָּה.
הֵם בָּאוּ אֶל חֲדַר הַמִּשְׁתֶּה, וְהַחֶדֶר שְׁפַל תִּקְרָה, וְקִירוֹתָיו מְסֻיָּדִים. אֵצֶל שֻׁלְחַן הַמִּמְכָּר נִרְדַּם הַמְשָׁרֵת, וּבַחֶדֶר הָיָה אוֹר.
— אָמְנָם יָדַעתָּ מֵאַיִן יוֹצִיאוּ שֶׁמֶן אֲנִילִין, אָמַר בַּעַל הַבַּיִת: — אֲבָל רֵיחַ הָעִטְרָן פֹּה יוֹצֵא מֵהַלַּבָּרַטָרִיָא אֲשֶׁר לִי. אֲנִי בְּעַצְמִי עוֹסֵק בְּסִנּוּן.
— בְּסִנּוּן יֵין דָּגָן?
—לֹא, בְּסִנּוּן שְׁמָנִים קַלִּים וּכְבֵדִים וְעוֹד דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. אֲנִי עוֹסֵק בָּזֶה מֵאַהֲבָה…אַךְ אוּלַי תִּסְעָד לִבְּךָ מְעַט?
— לֹא: זֶה מְעַט אָכַלְתִּי אֶת לֶחֶם הָעֶרֶב.
— שָׂבֵעַ הוּא! לָחַשׁ בַּעַל הַבַּיִת כִּמְדַבֵּר אֶל לִבּוֹ. זֶה יִכְבַּד יוֹתֵר.
בְּתִמָּהוֹן הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְגָדוֹל פָּנָה הַפְּרוֹפֵיסוֹר, כֹּה וָכֹה בַּחֶדֶר וַיַּבֵּט אֶל בַּעַל הַבַּיִת הַמְשֻׁנֶּה, אֲשֶׁר נַחַת בְּכֹבֶד גְּוִיָתוֹ עַל כִּסְאוֹ, וְהַכִּסֵא חָרַק תַּחְתָּיו. הוּא הָיָה אִישׁ גְּדָל קוֹמָה וְחָזָק, לָבוּשׁ בְּגָדִים פְּשׁוּטִים, בִּגְדֵי דַיָּג מִדַּיָּגֵי הַחוֹף. נְעָלָיו הִגִּיעוּ כִּמְעַט עַד שׁוּלֵי מְעִילוֹ הָקָּצָר. יָדָיו הָיוּ יָפוֹת, אַךְ בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו הָיָה עוֹרוֹ צָרוּב עַל יְדֵי מִינֵי חֹמֶץ. בִּזְקָנוֹ הַמְגֻדָּל נִרְאוּ שַׂעֲרוֹת כֶּסֶף. מִצְחוֹ הָיָה גָבוֹהַּ, וּבְעֵינָיו הָיָה בָּרָק מְשֻׁנֶּה. בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַפְּרוֹפֵיסוֹר מַבִּיט אֵלָיו בְּעֵינַיִם בּוֹחֲנוֹת אָמַר אֶל בּוֹחֲנוֹ בִּשְׂחוֹק:
— הֲלֹא תָבִין עַתָּה מָה אָנִי?
— הָאֱמֶת אַגִּיד, כִּי לֹא אָבִין מְאוּמָה, הֵשִׁיב הַפְּרוֹפֵיסוֹר: — אַךְ אִם תִּתֶּן לִי כּוֹס יַיִן וּתְבִיאֵנִי אֶל הַלַּבָּרַטָרִיָא אֲשֶׁר לָךְ, וְיָדַעְנוּ בְּוַדַּאי אִישׁ אֶת אָחִיו יוֹתֵר.
— טוֹב יַיִן יֵשׁ גַּם בַּלַבָּרַטָרִיָא אֲשֶׁר לִי, יַיִן טָהוֹר כְּמוּבָן, דַּם עֲנָבִים.
הַלַבָּרַטָרִיָא הָיְתָה בְּחֶדֶר מְרֻוָּח נֶחֱלָק לִשְׁנַיִם עַל יְדֵי דַלְתוֹת בַּרְזֶל עֲשׂוֹיוּת לְהֵעָתֵק. מַחֲצִיתוֹ הָאַחַת הָיְתָה בֵּית מוֹקֵד כִּימִיאִי, וְתַנוּר גָּדוֹל בָּהּ, וְרֶטָרְטוֹת1 וְסִירִים לְהַתִּיךְ וּבַקְבּוּקִים וְכוֹסוֹת וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְמְשֻׁנִּים בִּתְמוּנוֹתָן. וּמַחֲצִיתוֹ הַשֵּׁנִית לִשְׁכַּת אוֹהֵב מַעֲשֵׂי אָמָן, קְבוּצַת סְפָרִים, צִיּוּרִים, נְחשֶׁת מֻצְהָב, פְּסִילֵי שַׁיִשׁ קְטַנִּים, מַעֲשֵׂי אֶרֶג מֶשִׁי, כְּלֵי נֶשֶׁק וּפְרָחִים. בַּעַל הַבַּיִת הֶעֱמִיד בַּקְבֻּק יֵין רְהֶנוּם (רְהֵיין) וַיְּבַקֵּשׁ מֵאֵת אֹרְחוֹ לָקַחַת לוֹ מִמֶּנוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל הַלַּבָּרַטָרִיָא וַיַּבְעֶר אֵשׁ בַּתַּנּוּר וַיִּפַּח בַּמַּפוּחַ. בִּהְיוֹתוֹ עָסוּק בַּעֲבוֹדָתוֹ הָיָה כְּשׁוֹכֵחַ אֶת אֹרְחוֹ. וְהָאֹרֵחַ שָׁתָה כּוֹס יַיִן וַיַּרְא אֶת כָּל הַיְּקָר הַצָּבוּר בַּמָּקוֹם הַנִּפְלָא הַזֶּה; זְמַן רָב עָמַד לִפְנֵי תְמוּנַת אֵשֶׁת דְשְזִיקָנְדָה2 מֵאֵת לֶאָנַרְדָא-דַא-וִינְטְשִׁי בְּהַעְתָּקָה נִפְלָאָה; אַחֲרֵי כֵן יָגַע לִקְרוֹא אֶת הֶחָרוּת עַל קֶבֶר רוֹמִי מֵעַל לוּחַ אֶבֶן נִשְׁחָקָה מֵרֹב יָמִים, אֲשֶׁר עָמַד שָׁם בְּקֶרֶן זָוִית, וּבָאַחֲרוֹנָה הֶעֱמִיק בְּעֹנֶג רָב בִּסְפָרִים יְשָׁנִים.
כְּשָׁעוֹת אֲחָדוֹת עָבָרוּ, וְאַחַר פָּנָה אֵלָיו בַּעַל הַבַּיִת מִמְּקוֹם שִׁבְתּוֹ לֵאמֹר:
— הַאֵינְךָ עָצֵב?
רַק אָז זָכַר הַפְּרוֹפֵיסוֹר מָה רָחוֹק הוּא מִמַּטְּרַת בּוֹאוֹ אֶל הַחוֹף “הָאַחֲרוֹן”. וַיָּבוֹא אֶל הַלַּבָּרַטָרִיָא וַיַבֵּט דֶּרֶךְ שְׁאֵלָה.
— אֲנִי מְסַנֵּן אֵדֵי מָיִם בִּדְבָרִים שֶׁחָמְרִים קַלִּים עֲצוּרִים בָּהֶם. הָאֵד מַסִּיעַ אֶת הַחָמְרִים הַמְעוֹפְפִים וַאֲנִי קוֹבְצָם. הַאֵין זֶה מַחֲזֶה נִפְלָא בָּאֲוִיר? כְּמִין מְחוֹלַת בְּנוֹת שְׂעִירִים. נִזְכְּרָה נָא כִּי בִגְלַל נִפְלָאוֹת קְטַנּוֹת מֵאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה אֲנִי וְכָל תַּלְמִיד עוֹסֵק בְּכִימִיאָה הָיִינוּ מוּצָאִים בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לְהִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ כְּמִשְׁפַּט מְכַשְּׁפִים. אָכֵן מַמְלֶכֶת פְּלָאוֹת הִיא הַכִּימִיאָה הָאָרְגַּנִּית!
— דַּיָּג בַּעַל בֵּית מִשְׁתֶּה, אַלְכִּימִיאִי — וּמִי אַתָּה אֵפוֹא בֶּאֱמֶת? שָׁאַל הָאֹרֵחַ.
בַּעַל הַבַּיִת לֹא עָנָהוּ כְּעִנְיָן.
— הָאַלְכִּימִיאִים הָיוּ אֲנָשִׁים נִבְעָרִים אוֹ שְׁפָלִים. זָהָב הָיוּ מְבַקְּשִׁים! מַה דַּל הָרַעְיוֹן הַזֶּה! אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים עַתָּה דָּבָר אַחֵר בִּכְלִי מְלַאכְתֵּנוּ, לֶחֶם אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים! שֶׁגַּם הוּא זָהָב, זְהַב שַׁדְמוֹת עוֹטְפוֹת בָּר. הָאִישׁ אֲשֶׁר יְגַלֶּה סוֹד יְצִירָתוֹ — וְאוּלַי חַי אִתָּנוּ עַתָּה אִישׁ מְאֻשָּׁר כָּזֶה וְהוּא עוֹמֵד בָּרֶגַע הַזֶּה כָּמוֹנִי אֵצֶל תַּנוּרוֹ; אוּלַי אֶהְיֶה אֲנִי הַמְאֻשָּׁר הַזֶּה, וְאוּלַי יִוָּלֵד מִקְּצֵה מֵאָה שָׁנָה — אֲשֶׁר יְגַלֶּה סוֹד זֶה יְשַׁנֶּה פְּנֵי הָאָרֶץ וְגוֹרַל כָּל הָאָדָם. הַסּוֹד הַזֶּה צָפוּן בְּאַחַד הַחָמְרִים אֲשֶׁר בְּלִי סָפֵק אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים אוֹתָם וְעוֹבְרִים עֲלֵיהֶם בְּלִי שִׂים לֵב. מִקְרֶה, רַעְיוֹן גָּדוֹל אוֹ שְׁגָגָה יְכוֹלִים לְהַמְצִיא אֶת הַמֶּזֶג הַמְבֻקָּשׁ. אַךְ נִחְיֶה נָא, לוּ אַךְ נִחְיֶה וְרָאִינוּ זֹאת!
— אִם כֵּן, אָמַר הַפְּרוֹפֵיסוֹר: — עָלֵינוּ לִחְיוֹת מִשְּׁאִיפַת חֲדָשׁוֹת, אוֹ אִם נַכְנִיס בִּדְבָרֶיךָ כַּוָּנָה יָפָה מִזֹאת, מִצָּמָא לַמַּדָּע? אַךְ שָׁכוֹחַ תִּשְׁכַּח, כִּי “יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב”.
— וּמַה מֶּנּוּ יַהֲלֹךְ? קָרָא בַּעַל הַבַּיִת, הָאֵין דְּבַר עֹצֶב יָפֶה בַּבּוּז אֲשֶׁר יָבוּז אִישׁ לְמַכְאוֹבָיו, בְּכִשְׁרוֹנוֹ לְהָסִיר לְבָבוֹ מֵהֶם וְלִנְטוֹת אֶל הַטּוֹב וְהַנִּשְׂגָּב? רַק חִדְלֵי אִישִׁים יָשִׂימוּ עֵינָם וְלִבָּם אֶל צָרְכֵי נַפְשָׁם לְבַד. הָאִישׁ הָרָאוּי לְשֵׁם זֶה מְבַקֵּשׁ דַּעַת וְחַיָּב לְבַקֵּשׁ דַּעַת. הוּא יִצָּרֵף בְּמַכְאוֹבִים. אֱמָר נָא מִי אַתָּה, אֹרֵחַ נִכְבָּד?
— פְּרוֹפֵיסוֹר לְפִילוֹסוֹפִיָא.
— וְאַתָּה הוֹלֵךְ לִטְבּוֹעַ? אָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי מָה הֱבִיאֲךָ עַד הֲלוֹם, אַךְ לְבַעֲבוּר תַּגִּיד לִי אֶת כָּל לִבֶּךָ, אֲסַפְּרָה נָא לְךָ בָּרִאשׁוֹנָה אֶת אֲשֶׁר עָבַר עָלָי. גַּם אֲנִי בָאתִי כָמוֹךָ פַּעַם אַחַת אֶל הַחוֹף “הָאַחֲרוֹן” הַזֶּה. נַפְשִׁי עָיְפָה מֵחַיֵּי הֶבְלִי. אֲנִי עָשַׁרְתִּי, שָׂבַעְתִּי כָּל מִינֵי תַּעֲנוּגוֹת, וַתָּקָץ נַפְשִׁי בַּכֹּל. חֳלִי עֹצֶב קָשֶׁה חָלִיתִי וָאֶתֵּן אֶל לִבִּי לָשִׁית קֵץ לְחַיָּי. כַּאֲשֶׁר בָּאתִי בָּעֶרֶב אֶל הַנָּהָר הָלְכוּ הַפּוֹעֲלִים מִבֵּית הָעֲבוֹדָה לְבָתֵּיהֶם. לְמַרְאֵה גְוִיּוֹתֵיהֶם הַדַּלּוֹת וְהָרָעוֹת חָשְׁקָה נַפְשִׁי פִּתְאֹם לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִמָּהֶם, וָאֲחַלֵּק בֵּינֵיהֶם אֶת כָּל הַכֶּסֶף אֲשֶׁר הָיָה תַּחַת יָדִי, וּבִרְאוֹתִי מַה צָּהֲלוּ פְנֵיהֶם הִצְטָעַרְתִּי, כִּי אַךְ מְעַט כֶּסֶף נִמְצָא תַּחַת יָדִי. אָז עָלָה עַל רוּחִי, כִּי טוֹב הָיָה לִי לְהוֹרִישׁ אֶת הָעֲנִיִּים הָאֵלֶּה אֶת כָּל רְכוּשִׁי אֲשֶׁר לֹא יִסְכָּן לִי, מִלְּהוֹרִישׁוֹ אֶת קְרוֹבַי הָעֲתִידִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּדַרְכֵי אִוֶּלֶת כַּאֲשֶׁר הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בּוֹ אָנִי. עִם אֶחָד מֵהַפּוֹעֲלִים אֲשֶׁר לָקְחוּ מַתָּת מֵאִתִּי נִכְנַסְתִּי בִדְבָרִים. הוּא סִפֶּר לִי הֲלִכוֹת חַיָּיו, וּמַה מְּלֶאכֶת בֵּית הָעֲבוֹדָה, וּשְׂכַר הַפּוֹעֲלִים הָעוֹשִׂים בָּהּ מָה הוּא. בְּדַבֵּר הֶעָנִי אֶת דְּבָרָיו לְפָנַי הָיִיתִי בְעֵינַי אִישׁ אֲשֶׁר קָרַב קִצּוֹ. וְעִם זֶה הֶעֱסִיקוּנִי דְבָרָיו. מַה נִכְבָּד בֵּית עֲבוֹדָה כָּזֶה גַּם בְּחַיֵּי הָאֲנָשִׁים הָעוֹסְקִים בּוֹ גַּם בְּמַעֲשֵׂה עִבּוּדוֹ, וּמַעֲשֵׂה עִבּוּדוֹ נִכְבָּד בְּיִחוּד. בַּבַּיִת הַזֶּה יְעֻבְּדוּ מִינֵי פְסֹלֶת אֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה לֹא יָדַע אִישׁ מַה לַעֲשׂוֹת בָּהֶם. בְּבָתֵּי עֲבוֹדַת הַגַּז יֵשׁ שְׁיָרֵי עִטְרָן, וּבָרִאשׁוֹנָה הָיוּ שׂוֹכְרִים אֲנָשִׁים לְהוֹצִיא אֶת הַפְּסֹלֶת הַמַּבְאֶשֶׁת הַזֹּאת. וְהִנֵּה נִמְצְאָה תַחְבּוּלָה לְעַבֵּד אֶת הָעִטְרָן, וְעַתָּה יוֹצִיאוּ מִן הַחֹמֶר הַנִּמְאָס הַזֶּה הַרְבֵּה דְבָרִים מוֹעִילִים וִיקָרִים. הָאֲנִילִין הוּא אַךְ מִין אֶחָד מִפְּרִי עִבּוּדוֹ. כַּאֲשֶׁר הִרְצָה הַפּוֹעֵל לְפָנַי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁהוּא, הִשְׁתּוֹמַמְתִּי עַל הַחִלּוּק הָרַב אֲשֶׁר בֵּין הַצֶּבַע הַיָּפֶה, הַמְשַׂמֵּחַ לְבַב אֱנוֹשׁ, וּבֵין הָעִטְרָן, אֲשֶׁר הַצֶּבַע הַזֶּה כְּמוֹ יָצִיץ וְיִפְרַח מִמֶּנוּ. הָרַעְיוֹן הַזֶּה הִמְצִיא לִי מוֹפֵת אֲשֶׁר יָרַד חַדְרֵי בִטְנִי: הַאֵין חַיַּי דוֹמִים גַּם הֵם לַפְּסֹלֶת הַזֹּאת? וּבְכֹחַ הַרְהוֹרֵי לְבָבִי אֲשֶׁר בָּאוּ בִי עַל יְדֵי הָרַעְיוֹן הַזֶּה נִדְחֲתָה הַשְׁקָפָתִי הָרִאשׁוֹנָה עַל הַחַיִּים — הַשְׁקָפַת לַעַג, מֹרֶךְ וְרוּחַ נְכֵאָה — מִפְּנֵי רוּחַ חָדָשׁ. אָמְנָם הָרוּחַ הֶחָדָשׁ הַזֶּה אַךְ בִּתְקוּפוֹת שָׁנִים שֹׁרַשׁ בְּקִרְבִּי וַיַּהַפְכֵנִי לְאִישׁ שָׂמֵחַ בַּחַיִים כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עַתָּה. תַּחַת אֲשֶׁר הָלַכְתִּי לִטְרוֹף נַפְשִׁי בָּנִיתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה וָאֶקְרָא לוֹ “בֵּית מְלוֹן אֲנִילִין” לְזֵכֶר הַדָּבָר אֲשֶׁר חִדֵּשׁ רוּחַ נָכוֹן בְּקִרְבִּי. מַכִּירַי אֲשֶׁר לֹא עָלָה עַל רוּחָם לְחָשְׁבֵנִי לִמְשֻׁגָּע, בָּעֵת אֲשֶׁר בִּלִיתִי כָל יָמַי בְּשִׁכָּרוֹן וּבְזִמָּה וּבְמִשְׂחַק כַּרְטִיסִים, גָּמְרוּ כִּי מְשֻׁגָּע אֲנִי כַּאֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בְּחַיֵּי דַעַת וְחֶשְׁבּוֹן. אַךְ כָּל מֵכִין צַעֲדוֹ בְדַעַת לֹא יָשִׂים לֵב לַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הַבְּרִיוֹת. וַאֲנִי לֹא אֶסְתַּפֵּק בְּעִנְיָנֵי הַמַּדָּע אֲשֶׁר לִי, כִּי יֵשׁ לִי עוֹד עֲבוֹדָה אַחַת שֶׁפְּעוּלָתָהּ רַבָּה.
— וּמָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת?
— אֲנִי מְצוֹדֵד אֲנָשִׁים הוֹלְכִים לִטְבּוֹעַ, אֹרֵחַ נִכְבָּד. וּכְבָר הֲשִׁיבוֹתִי מִן הַנָּהָר הַזֶּה טוֹבְעִים רַבִּים וָאֶעֱשֶׂה אוֹתָם לְפוֹעֲלִים מוֹעִילִים. בְּמִקְצָתָם צָלַחְתִּי מְאֹד. אֲנִי אֶקַּח אֶת הָאֲנָשִׁים בָּרֶגַע אֲשֶׁר יֶחֱזַק יֵאוּשָׁם עַד מְאֹד וְאָשִׂים אוֹתָם בְּמִשְׁאַרְתִּי לְבַעֲבוּר יִלּוֹשׁוּ שֵׁנִית…מָה! אַתָּה חָפֵץ לִטְבּוֹעַ! טוֹב, לֹא אִיעָצְךָ לְהִמָּנֵעַ מֵעֲשׂוֹת זֹאת. רַק אַחַת אֹמַר לְךָ: הַמְתִּינָה נָא וּרְדֵה מְעַט בְּיֵאוּשֶׁךָ. הֲלֹא הוּא חֹמֶר יָקָר אֲשֶׁר יִצְלַח לְהוֹצִיא דְבָרִים נֶחְמָדִים: אֹמֶץ לֵבָב, פְּרִישׁוּת, אֹרֶךְ רוּחַ, מְסִירַת נֶפֶשׁ… וּבְכָל פַּעַם מָצָאתִי לַנֶּפֶשׁ הַמֻּצֶלֶת מִמָּוֶת עֲבוֹדָה מוֹעִילָה. אֶת קְשֵׁי הָעֹרֶף שֶׁבָּהֶם יָעַצְתִּי לִמְסָר נַפְשָׁם עַל דָּבָר גָּדוֹל, וַאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה הִגְדִּילוּ לַעֲשׂוֹת. אֶת אֲשֶׁר לֹא יוֹאִילוּ לַעֲשׂוֹת נְבוֹנֵי דָבָר מְצוּיִים יַעֲשׂוּ הֵמָּה. חֲנִיכַי אֵלֶּה מְטַפְּסִים גַּם בְּמָקוֹם רָם וְזָקוּף עַד מְאֹד… הַגִּידָה נָא אַתָּה הַאֵין חַיִּים כָּאֵלֶּה מְלֵאִים טוֹבָה? לָקַחַת חֶלְקַת אֲדָמָה קְטַנָּה מִן הַיָּם — לֹא דָּבָר גָּדוֹל הוּא מְאֹד. הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה בְּדַעַת גָּדוֹל מִזֶּה. בְּהִתְבּוֹנְנִי אֶל דִּבְרֵי הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, אֲדַמֶּה כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הַגְּדוֹלִים עָמְדוּ פַעַם אַחַת עַל הַחוֹף “הָאַחֲרוֹן” וַיָּסוּרוּ מִשָׁם לְבַעֲבוּר יִתֵּן יֵאוּשָׁם פִּרְיוֹ; אֲדַמֶּה כִּי כֵן עָשׂוּ כָּל הַמַּמְצִיאִים וְהַנְּבִיאִים וְגִבּוֹרֵי הָעַמִּים וְהָאֳמָנִים הַגְּדוֹלִים וְגַם הַפִּילוֹסוֹפִים, אֹרְחִי הַיָּקָר, כִּי פִּילוֹסוֹפִיָּא נִשְׂגָּבָה עוֹלָה עַל לֵב אָדָם, רַק אַחֲרֵי אֲשֶׁר יִכּוֹן לִקְרַאת מָוֶת. הַשְׁקִיפָה נָא בְּעַד הַחַלּוֹן! הִנֵּה הַשַּׁחַר נִשְׁקָף בְּזֹהַר קַרְנָיו אֶל פְּנֵי הַנָּהָר הַחִוְּרִים. בֹּקֶר נֶחְמָד יִהְיֶה. הַעוֹדְךָ נָכוֹן?
—לֹא, עָנָה הַפִּילוֹסוֹף: — וּבוֹשׁ אֵבוֹשׁ לְהַגִּיד, מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵעִיר בְּקִרְבִּי רַעְיוֹן כָּזֶה. שָׁלוֹם לְךָ, אֲדוֹנִי הַטּוֹב. אֲנִי מוֹדֶה לְךָ.
הוּא הָלַךְ הַבָּיְתָה; עַל פְּנֵי הַחוֹף “הָאַחֲרוֹן” רִחַף אוֹר שׁוֹשַׁנִּים, וְהַפִּילוֹסוֹף צָחַק בְּקִרְבּוֹ וַיָּשָׁב אֶל אִשְׁתּוֹ הָרָעָה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.