(על הכתל המערבי)
– – – כעס נאמן לעיקרי המסורת שלו, אנו מרימים גם עתה על נס את הכלל הגדול הזה, לא בחלקת לשון חנף ובהבטחות שוא, אך כיסוד מוסד להנהגתנו וכראש פינה לכל מעשינו בארץ ישראל, וביחס אליהן– שלום, ולא רק שלום, אך גם הערצה וכבוד וחיבה בינינו ובין הדתות והכנסיות השונות; המקומות הקדושים קודש הם, ואין לנגוע בהם! לנו המקומות האלה קדושים הם גם בחורבנם גם בבניניהם החדשים. כל מקום שהחזיקו בו בעלי דתות אחרות, ונקדש להם, הוא מוקף ענני כבוד של קדושה; ומעולם לא עלה רעיון בלב יהודי לנגוע בו; ואילו היתה יד ישראל תקיפה, הלא ראש כל חוקי מדינתנו כתוב בתורה: חוקה אחת ומשפט אחד לגר ולאזרח, ושנוי בנביאים: ילכו כל העמים איש בשם אלהיו ואנחנו וגו'. לבנו דווה בשמענו פעם בפעם על דבר תיגרות ופרעות, שפרצו בין כוהני כנסיות נוצריות על דבר תחומי מקומותיהם הקדושים וגדרי זכויותיהם ויפויי כוחם, תיגרות ופרעות, אשר לא אחת הביאו לידי שפיכות דמים. כמכבדי-דת בכלל, נעכר רוחנו לשמע מעשים מעציבים כאלה, שהם שיירי השאור שבעיסה, המעכב את המנוחה, השאור הקדמון של הקנאות הדתית ונפתוליה וסכסוכיה, שהפכה את התבל לשדה קטל במשך דורי דורות, אשר מדי עבר שוט שוטף שלה עשתה גם בנו שמות, ותורידנו לבור צלמוות יותר מאשר עשתה זאת לכל עם אחר.
יותר מדי ידענו שורש נחש זה, והצפע היוצא ממנו: ריב דת! יותר מדי ידענו ונזכור, כמה חרשו חורשים בתוקף היצר העז הזה על גבנו ועל גב ארץ אבותינו; כמה שואה ומוות, מהפיכה ושממה, עלולה שרירות-לב זו, בגעש עברתה, בנכלי מזימותיה, בשלהבת עוזה, ובעיקשות—לאין קץ– להמיט על הישוב המנומס והמתוקן בכל הארצות, ועל אחת שבע בארץ אבותינו, אשר בה כמו במסכה צרה התכנסו הרבה דתות והרבה קדושות, ואשר עוד בדור העבר היה בה סכסוך דתי לראשית אסון ואבן נגף, שמהן היו תוצאות למלחמת-עמים גדולה (מלחמת קרים); ותהי זאת נחמתנו, שתורתנו, תורת שלום ואמת, הבדילתנו מן התועים הקנאים. ותורה לנו את הדרך הישרה, שתפארת לה מעושיה ותפארת לה מן האדם, לכבד כל דת אחרת וכל עם אחר, לבקש שלום ולרדפהו. התגאינו בזה מאז, והננו מתגאים בזה עתה, שעקרנו את השורש הפורה רוש ולענה של קנאות, ושאיש מאתנו מעודו לא הניע אצבע לפגוע בקדשי דת אחרת או ברגשי הקודש של עם אחר “להחזירם למוטב”, או להסיג את גבולם.
זאת היתה ותהי לעד שיטתנו, הבנויה על אדני תורתנו, מגמתנו הלאומית, השקפותינו ונסיונותינו במשך אלפי שנים, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזונו ממקומנו זה. מעולם לא גיירנו באונס, מעולם לא כבשנו בית כניסה לנוצרים, או בית מסגד למושלמים; מעולם לא עשקנו ולא רצינו אף שעל אדמה קדושה לזולתנו, אף אבן מקיר או כפיס מעץ; וכאשר שדדו עריצי עמים קדמונים, שדוד ונשל אותנו מאחוזותינו ומבתי קדשנו, הבלגנו על סערת רוחנו ותהי תורת חסד על לשוננו: “שכינה לא זזה ממקומה”.
וכל הרוחות שבעולם לא יזיזונו גם בימינו אלה משיטתנו: עשות משפט ואהבת צדק ויושר ונכוחה עם העם הערבי. הננו מבשרי שלום ומשמיעי ישועה לכל העמים ובעלי הדתות בארץ ישראל, ולא נתייצב לשטן לאיש, ודבר אין לנו עם תחרות כנסיות. ככל עם מתוקן בעת החדשה הננו מפרידים בין מסכת חולין וסדר קדשים. לא גבהי שמים נפעל, ולא ארובת ממרום נפתח לנו, אך את האדמה נעבוד, וכפרים וערים אנו בונים; לא נעורר רפאים שוכני עפר, מנוחתם כבוד, וכבודם לעפר ישכון, אם שמם נקרא עלינו, בכבודם נתיימר, ולא נתן לאחר כבודם, כי תורתם תורתנו, שפתם שפתנו, ודמם נוזל בעורקינו; ואם שמם נקרא על בני דתות אחרות – מי פתי יסור הנה להגיש עצומות ולערוך משפטים, כמשפטי הוויכוחים בדורות הביניים, במקום שם לא יועיל כל מופת, וכל חכמה תתבלע? הלא אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, ורוח ה' תקבצנו יחד, לשים את ארץ ישראל לזבול האחוה והשלום. אנחנו – לא רק שלום ואחוה נבקש, אך התנאים האלה הם דרושים לחפצנו, והם היסוד, אשר עליו אנו בונים. לא נוכל לשכון בין לבאים ולשבת אל עקרבים.
מעולם לא היה לנו ריב עמוק נוקב ויורד עד התהום עם העם הערבי, עם בני שם, הקרוב אלינו קירבת גזע; מעולם לא שמרנו לו עברתנו ולא נטרנו לו קנאה, אך להפך, וגם בשנים האחרונות, בהצב הממשלות האדירות גבולי עמים חדשים, דרשנו את משפט העם הזה ואת הצלחתו, ונעורר את לב הממשלות על החובה להסיר מעליהם את כבלי העבדות; ואמנם לא נעדה גאון וגובה להחליט, כי אנחנו הכרענו את הכף, אך, על כל פנים, הראינו את מגמת רוחנו ואת אשר אנחנו חושבים לצדק ויושר גם לברכה בעד ארצות הקדם; כי אמנם, למרות מראות הנגעים של סכסוכים, המקדירים לפעמים את עיני הצופה, כל חוקר המעמיק לחדור לתוך נבכי השאלות המסובכות, יבין, כי נקודות המגע בין עסקינו וצרכינו ועסקי העם ההוא וצרכיו הן, לאמתו של דבר, מרובות מנקודות הפירוד, וסוף האמת לנצח, ושני העמים הם מושבעים ועומדים ע“י הטבע וע”י הגיון מאורעות הדורות, בדיני אדם ובדיני שמיים, בשביל עצם מטרתם ואשרם, לעזור איש לאחיו; ומקום יש במזרח הקרוב להשלים חפץ שניהם ביחוסים מתאימים ובעזרה הדדית. לא נפליג לאמר, שהדבר הזה יוכל להיעשות על נקלה וכלאחר יד! רק מעשה הרס ופרצים, סכסוך והסתה נעשים על נקלה באש קנאה ובשוט לשון שקר ובשאט נפש על ידי כל כותב פלסתר ודובר סרה ומוציא דיבה חורש רעה לעמו; בניין שלם הוא עבודה קשה, מורכבת, דורשת חכמה רבה, מתינות גדולה, זהירות מופלגת ורגש אחריות עמוק; אך העבודה הזאת היא הכרחית, ואין תחבולה להימלט ממנה, ואין אנו בני חורין להיפטר ממנה.
והנה באו בעלי התעמולה הערבית, ויעמידו קול זוועות, שאנו זוממים לשלוח יד בקדשיהם, ומתנכלים לקעקע את בירת מקדש עומר, ולהפוך את הקערה על פיה, ותהום אל תהום קורא בעולם המושלמני, “מהודו ועד כוש”, ומרעישים עולמות בשמועות שקר ודיבת שוא, אשר מפריחי יונים משלחים אל הממשלות, אל אגודת העמים ואל העתונים, להונות אותם ולהוליך את דעת הקהל שולל, ויקראו אחרינו מלא, ויתנונו לחותרי-מחתרת תחת הר הקדש ולמחבלי מזימות, לעולל בעפר את היכלי אמונתם! בוז לנבלים, נושאים שם אלהים על שפתם לשוא, והמעילים עלינו עלילות ברשע, אשר בדו מלבם, בלי בבואה דבבואה של מעשה ידינו או של הרהור קל במחשבתנו! אנשים, אשר כל קודש לא יקדש בעיניהם, שורקים לבני אמונתם הרחוקים, לעורר זעמם; חנפים, מתקדשים לעיני רואים, מציגים את מקדשם המפואר כסמל הקנאה המקנאה; אנשים אשר אין שלום בנפשם, האוטמים אזניהם כפתן חרש לכל דברי השלום, אשר אנו מעתירים ומדברים אל עמם באמת ובנכוחה, השכם ודבר, בראו להם משחית לחבל דבר שוא זה, כדי להקניטנו ולקפחנו! תאלתנו למלשינים נרגנים ומפיחי כזבים, היודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה!
יודעים הם, כי בני עמנו, אשר באו לארץ אבותיהם לא באו אל הקברים ואל האשמנים הנכבדים והקדושים, לדרוש אל המתים של מקומות תפילותיהם, ולחשיהם ופולחנם הנקדש, אך הקרב הקריבו כל ששון חייהם בדמי ימי נעוריהם להרים מאשפתות את הארץ השוממה, לבנות בזיעת אפיהם את נווה-עמם העזוב, ולהיטיב לכל יושבי הארץ, אשר את שלומם אנחנו דורשים; אך כאן מצאו בעלי חוב מקום לגבות את חובם, לטמון פח יקוש לביתנו הלאומי, ולנסות להוריד את עבודתנו, עבודת מדינה ותרבות, חקלאות ותעשיה, לבור השאון של ריבי מקומות קדושים, שהיו מכבר מעין מכת מדינה מחוץ למחנה ישראל, והעלולים להמיר כבוד ארץ ישראל בקלון, בהביאם ללבות הפתאים הבוערים בעם את אמונת-התעתועים. שהיהודים כורים שוחה לבתי מקדשם, הפתאים, שהם יכולים למצוא מסילות ללבם הרבה יותר ממנו, וגם ללבות האנשים הערומים בדעת אשר יצודו דגים במים דלוחים, ונפלו על מציאה זו, להשתמש בה להבאיש את ריחנו.
רבים הם בארץ הזאת1 ובארצות אחרות אנשים לא מבני עמנו, הישרים בלבותם, העוזרים לנו בכל לבם להקים נווה לעמנו, שרי מדינות ונכבדי ארץ, חכמים אנשי שם בשערי הספרות, החכמה והמדעים, מחוקקים יועצי ממשלות ומנהלי מפלגות גדולות; אך אל לנו להרדים את עצמנו בנדנדה של זמירות תקוה מפריזה, ולחשוב כי לנו כל הארץ, ודבר ממנו לא ייבצר. במקום האור שם גם הצללים, ועוד רבים הם צוררינו, אשר ישמחו לאידנו וישחקו על משבתינו, יען כי המשטמה הנושנה בוערת בלבם כאש יוקדת, ולא כל המפלגות ולא כל העתונים הם כפלגי מים בידינו (כאשר יעלילו עלינו צוררינו), גם אין לשים מעצור לצורך האומנות והעסק של עתונים, שכל עיקרם נברא בעד החדשות, והם מתחרים זה בזה להקדים ולהביא את החדשות המתמיהות; והעם אשר במחנה, בשמעו דברי עלילות ושוברן בצדן, ושוב דברי עלילות, אלה בכה ואלה בכה, גם אם אין זדון בלבו, הוא נוטה לחשוב, כי אמנם לא כל דברי המאשימים אמת, אבל גרעין משהו יש, וזה הוא כל חשבונם של המלשינים וזוכרים אנו, כי כבר לפני שנים השמיעו סרסורי התעמולה ההם את שיטנותיהם, ושאונם עלה באזנינו על דבר עלילה זו, ומעט מעט נשתקע הדבר, עד אשר אינה המקרה לידם את המעשה הנורא אצל הכותל המערבי, בערמתם משכיחים הם את הגופא-דעובדא, ותחת אשר אנחנו הנעלבים, הם מציגים אותנו לראווה כעולבים.
ואם ישאל אדם: דברים כבושין הללו, למה אתם מדברים אלינו? דברו אל הממשלה האנגלית, אל אגודת העמים, אל העמים האחרים, אל העתונים וכו'! – הוא לכאורה יצדק, אבל, אחרי העיון, לא יצדק. מיותר להגיד, כי כל מה שיש לדבר מחוץ, כבר דובר, ועוד ידובר וידובר. זהו ענין בפני עצמו, או יותר נכון, חלק מן הענין. כל שיטה כלפי חוץ צריכה להתאמה ולתשלום בשיטה ידועה כלפי פנים. דעת הקהל בפנים צריכה לדעת, מה לקרב ומה לרחק, צריכה להשקפה ברורה וקבועה, לנקודה, אשר ממנה תוכל להסתכל בעובדות והידיעות המתחלפות והמכחישות זו את זו.
הנקודה הברורה לנו היא, שצוררינו מנסים על ידי מעשי להטים שלהם לצוד אותנו במוקשי שאלות המקומות הקדושים. התחבולה היא לתת להתנגדותם לנו צורה של הגנה-עצמית דתית. לא! “לא יחרוך רמיה צידו”. מלחמת דתות היא אש תפתה, תאכל ותשמיד ארצות, תכה בעיוורון את הנופל בחרמה, לבל יראה כי מוקד הוא מעלה בידו או ברוח פיו והיה לבער, לא על מנת כן אנו בונים את הבית הלאומי לסכסך את בעלי הדתות איש ברעהו ולהסתבך בעצמנו בין הקוצים והברקנים של השאלות הנושנות, שנתחבטו בהן לפנים אף על דבר מקומות קדושים לנו ובלי שום הערה וחלק ונגיעה כל שהיא מצידנו. שאלת מקומות קדושים לא היתה ולא תהיה; המאמין יאמין, שאם יש שאלה כזאת, אז תיפתר כאשר יבוא הגואל, וזהו דבר המסור אל הלב.
יש אך שאלה אחרת, ממשית ונחוצה, והיא שאלת עבודת הקודש על יד הכותל המערבי.
המעשה הנורא, אשר לרגליו חלף רטט קובלני, כזרם חשמל, את ליבות כל בני עמנו בארצנו, וזעזוע של מחאה עבר, ועודנו עבר והולך ומתגבר בין בני עמנו לפלגותיהם בכל הארצות, כבר נודע לפרטיו, ואין כל צורך להרבות עליו דברים. ביום הקדוש, שבת שבתון, יום ענות יהודי נפשו והתוודותו על חטאיו לפני האלהים, יום אשר גם המוקירים רגליהם מבתי התפילה באים להתפלל, ולשים אות, כי לא הפירו בריתם, יום אשר גם בני הנכר באים לבתי תפילותינו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, ויושבים לכסאות איש איש על מקומו הנועד לו, יום זה נעשה לחרדה לעדת אחינו ואחיותינו, עם זקנים וטף, שהיו נאספים לעבודת הקודש, במקום נישא ויקר לכל עם ישראל – אצל הכותל המערבי, יען מה? יען כי ליהודים שם היתה מחיצה קלה ומטולטלת להפריד בין עמדת האנשים ועמדת הנשים, וגם כסאות לשבת! בשל ה“עוון” הזה פרצו בני משטרה או ראשי בריוני באגרוף רשע ובפרסות נחושה, ותפלצתם השיאה אותם לנאץ קודש, לחלל את עבודת האלוהים, לדחות פעמי המתפללים מאצל הכותל, אף קראו למהומות, ויתהוללו כאילו באו בעת מלחמה במבואי עיר מבוקעה או בעת שלום במערת גנבים!
כמה מן האכזריות, הזלזול והבזיון, קלות הראש, קהות ההרגשה וטמטום הלב בשערוריה זו, שלא נשמעה כמוה אף בארצות החושך ובימי הפרעות הכי איומות! ואם זה הוא “עוון פלילי” להעמיד שם מחיצה קלושה ומטולטלת ומספר כסאות לא יכולה היתה הבולשת “שומרת הסדרים” לכתוב את החטא הזה זכרון בספר, ולחכות עוד יום אחד, ולתבוע לדין את אותם “הנאשמים” הנוראים, שהביאו שמה – שומו שמים! – מחיצה וכסאות, אך חשבו לחובתם להתנפל כפריצי חיות על עדה שלמה ולהשליך שקוצים על כל הקדוש לעמנו! ואיה? אצל הדרת קדושת הכותל המערבי ובתוך הנווה הלאומי להראות כי ידם רב להם “לכבוש את המלכה עמי בבית”!
ועל זאת לא ייהפכו דמינו למרורת פתנים, ולבנו לא יקרא בקול מר צורח; שערוריה? לא! לוא היתה כזאת אזי היינו באמת לעם עבר בטל, וראויים היינו לכך, שכל נבל עז נפש יפסע על ראשינו בסנדל המסומר… אך עוד עם ישראל מרגיש באיזמל, ונפשו מתעוררת על חילול השם. אחזה רעדה את כל בני עמנו מסוף העולם ועד סופו, מכל המפלגות והכיתות, מן החרדים עד החפשיים הגמורים, התריעו והפגינו והחליטו החלטות להגן על קדשי ישראל בגאון ובעוז! פנינו אל ממשלת אנגליה, אשר בצילה אנו חוסים, פנינו אל “אגודת העמים” הסוככת על המשפט ועל השלום, לא במחאות מתריסות כנגדן, כי יודעים אנו עד כמה הן מתעבות שערוריות ונבלות כאלה, אך בדרישות נמרצות להעניש את האשמים, לאות לבני מרי, ולשים מעצור ולמנוע מעשים נוראים כאלה, ובטוחים אנו כי לא ישובו עוד.
ויתר על כן, לא נסתפק בחקירת דין בנוגע אל המאורע הבודד הזה. המאורע הזה הוא אמנם יוצא מכלל הסכסוכים שהיו מכבר, אבל בעיקרו הוא פרי תכסיס פרוע פוגם כל נימוס ומתנגד לכל מידה נכונה ודרך ארץ. תכסיס האוסר לנו להציב איזה ספסלים, כסאות, מחיצה בין האנשים והנשים, במקום ששם הם מתפללים, וביום הכיפורים אף מתענים כ"ד שעות. זו היא גזירה, שאין אף מעוט הציבור יכולין לעמוד בה! עבודת-הקודש תלויה בתנאים ובגזירות כאלה לא נשמעה בכל הארצות ובכל הגוים! בין דרכי המוסר ונימוסי הממשלות שיסוד כל כנסיה וכל חברת בני אדם מושתת עליהם, חופש הדת תופס מקום בראש. הנשמע כזאת, כי ישימו מכשולים על דרך עבודת הקודש, אף בארצות, אשר שם עושקים את משפטינו, וידכאונו בשער?
היהודים בכל הארצות, ולא רק היהודים הציוניים המסודרים, מפארים ומרוממים את שם הממשלה הממונה על ארץ-ישראל, ותהי למלה ביניהם, כי מלך אנגליה יצא בעקבות כורש, ואמנם נאווה תהילה לממלכה אדירה, ממלכת-תבל זו, אשר היהודים החוסים בצילה נהנים מזכויות האזרחים, חלק כחלק עם כל תושבי הארץ והארצות הרבות ואיי הים הרחוקים אשר באו בברית בריטניה, ואין צריך לומר, שחופש-דת שלם, בלי גבול וגדר, נתון ליהודים באין מכלים דבר; והאנגלים הלא יודעים הם את כתבי הקודש אשר לנו, ולא נעלם מהם, כי בעליה הראשונה במלכות כורש, כשעלו חמשים אלף איש, היה זרובבל בן שאלתיאל, פחת מלך פרס, הנשיא ליהודה, משגיח על צרכי המדינה וכלכלת העם, ויהושע בן צדוק הכהן הגדול, והנביאים האחרונים, היו מפקחים על עניני הדת והרוח, ולמדו את הכהנים תורה (חגי א, יב-יד; מלאכי ב, ו-ח, ועוד), ואחרי כן במלכות ארתחשסתא, היתה העליה השניה, והיה נחמיה בן חכליה הראש לעניני המדינה, ועזרא הסופר הראש לעניני הדת “הכין לבבו לדרוש תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט” (עזרא ז, י). ומסדר סדרים בעניני התפילה והעבודה על ידי מתניה מבני אסף “ראש התחילה יהודה לתפילה” (נחמיה יא, יז) ושאר ראשי הלויים, וגם עתה “שמואל בדורו כיפתח בדורו”, ויש לנו כעת “רבנות ראשית”, ומי ראשי דתנו בירושלים אם לא הרב הגאון קוק, והספרדים שמו להם ראש אחד, אשר כבוד ראש החכמים יתנו לו, ואליו ישמעו, והוא החכם המפורסם רבי יעקב מאיר, והממשלה הלא אשרה ותקיים את “הרבנות הראשית” הזאת, ותלמידי חכמים אלה מרבים שלום בעולם, והם מבוני הארץ ולא ממהרסיה; וכן גם קיימה הממשלה את כנסת ישראל בארץ– מדוע אין שואלים את המשרדים הרשמיים האלה, איך לסדר את עבודת הקודש באופן מתאים אל חוקי התורה ואל המסורה?
הייתכן הדבר, שהממשלה אשר פלס ומאזני משקל בידה להכריע כל ריב, תשמע לקול ערביאים מלחשים לחישות שרף ועצת נפתולים, שאין לעשות מחיצה בין האנשים והנשים ושאין להציב אי-אלו כסאות לשבת, גזירות אכזריות, שלא נשמע כמוהן בשום בית תפילה שבעולם? והמקום הזה הלא הוא מקום תפילה מרום מראשון, עליון במדריגת הקדושה מהעתיקות לכל מקומות התפילה בתבל! מקצווי תבל יחרדו שמה בני עמנו, עוברים ארחות ימים מאמריקה הצפונית והדרומית ומאוסטרליה, לבם הולם פעם לזכרון קדומים אשר יסודתו בקודש, ושם בגיל וברעדה, בקול ענות חלושה ובנעימה קדושה, יחד יהודים אשכנזים, ספרדים, תימנים, פרסים, בוכארים, מערבים, חסידים, סיירים מכל כדור הארץ בצר להם יפרשו כפיהם וישמיעו אנחות נפש משתוחחת – ושם, במזימה ובזדון שם, מתערבים מחוץ לענייני עבודת קדשנו הפנימיים ויוצרים עמל עלי חוק ובודים מלבם את דיניהם-צניניהם לבלתי שבת, ושהזקנים יעמדו על רגליהם הכושלות, ושהחולים והחלושים הבאים להתפלל בפיק ברכיים יפלו שם בלא כוח!
חרפה תשבור לב כל אדם, ושערת בשרו תיסמר, לשמע אכזריות-יענים כזאת! הלא החברות המפקחות על שמירת הבריאות צריכות להכנס בעובי הקורה ולשים קץ למעשה-אלמות נתעב ונאלח כזה! ומה יועיל לדבר בחלקלקות ובחוסר לב מלים נוסחאיות יבשות לאמור: כן הוא החוק? איזה חוק? זה הוא חוק האגרוף והרשע! האם גם זה חוק, שבשעת התפילה שועלים קטנים, מתעלולי המון הערביים מסקלים באבנים, ופעמים גם משליכים אבנים, ובני דלת העם היושבים סמוך לשם בחוריהם במבואות האפלים עוברים ומעבירים עגלות ומגררות טעונות אשפה? הלא כל איש, אשר עינים בראשו יראה, כי זאת היא שיטה, שמטרתה לזהם ולנוול את המקום הנבחר הזה, לשימנו לשמצה ואת עבודת קדשנו לזוועה ולזרא! זהו חסרון רגש היושר והצדק, החנינה ואהבת האדם. זוהי פגיעה גסה ונוראה בחופש הדת. את התועבה הזאת לא נשא ולא נסבול!
אין זה ריב בשל המקומות הקדושים, ואין לזה שום יחס וקשר עם מקדש העומד על הר הבית. אין לנו חפץ בדברי ריבות עם העם הערבי, אך עם קומץ אמרכלים ופרנסים, שהתעקשו לעשוק את משפטנו ולהטיל קוצים בעינינו, להמיר כבוד עמם בקלון לעיני כל יושבי תבל, לא נסור מפניהם ולא נסתפק בהבטחות ריקות. ההתעקשות לבלי להכיר את הרע היא דרך כזבים; החונף מביא לידי צביעות וגניבת דעת, מלים בטלות לא תעצרינה בפני תנואות וסלף. חובה לשים משטר, אשר יהיה למגן ולמחסה על עבודת הקודש אשר לנו על יד הכותל המערבי!
מדי תתעורר שאלה כזאת, הקשורה בקורות הדורות מעולם ובחלוקי דעות בין הדתות ובפירוד הלבבות בין עמים שונים, הפתגם השגור והמרגלא בפומא של בעלי המשרה ושל ממשלות הוא תמיד: נחקור ונדרוש, נפן למומחים נשאל שאלת חכם, נפתח את ספרי הזכרונות, וכיוצא בזה. למנהג הזה יש שני טעמים, ראשית, הדברים הם לפעמים סבוכים ומסוכסכים באמת ואינם ברורים לעיני המושל או השופט, והם צריכים עיון ושיקול הדעת; ושנית, לפעמים רוצים לדחות ולהשמיט את התרת השאלה מהזמן אשר בו הרוחות סוערים ותאוות הניצוח מקלקלת את שורת הדין לזמן אחר אשר אז יוכלו לדון על הדבר במנוחה ובישוב הדעת. והנה בנוגע לעניין אשר לפנינו, האמת תורה דרכה, ששני הנימוקים מתאימים ומכוונים גם לצד צורך החקירה גם לצד דחיית ההתרה האחרונה לאיזה זמן. אבל בשניהם עלינו להיות זהירים מלגדוש את הסאה.
חלילה לנו להקל את ערך החקירות והדרישות בספרותנו, בספרות הערביים, בכתבי ידות, בחפירות ובתחומין וכו' וכו'. תורה היא וללמוד אנו צריכים! תילי תילים של ספרות יש על דבר ירושלים בכל השפות וביחוד באנגלית וגם הרבה באשכנזית ובצרפתית, והנקל לכל תלמיד חכם היושב בספריה גדולה ללקט ולסדר בחיבורים חדשים את החומר המפוזר, וגם נקל למצוא מומחים בעלי מקצוע ולהזמינם לכתוב חוות דעתם. לא די שאין אנו נמנעים מדבר זה, אך להיפך, אנו מפליגים את ערך הדבר ותועלתו2 ובנוגע לזה “ימלא כפו קוצר וחצנו מעמר”. אלא חובה להציב גבול לזה, לבלי תת להשקיע את הדבר בטמיון הארכיאולוגיה. בעד חופרי האשמנים במשואות קדם חשוב כל תג אשר ימצאו על אבן, אם הוא דומה לכתם שומרוני או אשורי, ובעד חכמי ההיסטוריה אין לך קורט של ידיעה שאין לו ערך; בעדנו, לעיקרא דדינא, ערך הנוספות והמילואים שנמצא עוד, לא נאמר שאיננו חשוב כלום, הוא חשוב במובן המדע, אבל איננו מכריע. וכן הוא הדבר גם בנוגע לזמן התרת השאלה. אין אנו דוחקים את הקץ, אבל אם לא רצוי הדבר להתיר שאלות בשעת סערת הרוחות, לא נכון הוא גם כן להשמיטה לזמן תרדמת הרוחות. דווקא אחרי שמשובת צוררינו ועקשותם הביאה לידי שערוריה כזו שהיתה ביום הכיפורים האחרון, שערוריה שהביאה אותם במבוכה אשר ממנה הם רוצים להיחלץ על ידי בלבול התעתועים של “רצון היהודים לכבוש את מסגד עומר”, דווקא בשביל זה אנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו להחיש את התרת שאלת עבודת הקודש אצל הכותל המערבי, ולא להשהותה עד שיעבור רושם השערוריה, ושבו העצלות וההתרשלות לקדמותן, והנגע יעמוד בעינו. חובה זו איננה סובלת דחוי.
–––כל החכמים והתרים מבני עמנו עד היום הזה מזכירים בספרי מסעותיהם על דבר ארץ ישראל את הכותל המערבי כמקום קבוע לבני עמנו לתפילה ולתחינה. מקצת מראי מקומות אלה כבר נאספו ונתפרסמו על ידי א.מ. לוּנץ ואחרים, ועוד יש להוסיף עליהם לאין מספר. וקול העם הלא הוא – לפי המשל הקדמוני – כקול שדי: כל העמים קוראים לכותל המערבי “כותל האבל” – למי הוא האבל? מי הוא העם הבוכה שם למשפחותיו? אֵבל ישראל הוא ולא זולתו. רק אנחנו מתאספים לתנות את צרותינו לאבנים ההן, אשר אולי הן יותר רחמניות מלבות הרבה בני אדם אשר מסביב לנו.
האבנים הגדולות והאילמות ההן, קדוחות להט שמש ירושלים, רחוצות בדמעות של דורות מכל תפוצות ישראל, קצתן שחורות ככנפי עורבים וקצתן שחופות ואפורות כצורי קדומים מן המדבר, נתקדשו ונתחבבו אך לבני עמנו, ולא לזולתם. עמים שונים ידודו ידודו יבואו בסך למקומות קדשיהם, למבצרי משגבם, להם חומות בנויות בהון עתק, כל הר הבית היה למשטח חרמים, חרם וקודש למושלמנים, מקדש עומר מתנשא במגדלי עוזו ובשכיות חמדתו, ומרכזו – האבן ששם יעקב אבינו למראשותיו, והוא בדיוק מקום המזבח (זבחים עב) – כבוד לכל אלה, כל יד אשר תגע לרעה בקדשי דת אחרת – תיגדע; כל איש אשר יעורר לחלל את קדושתם, לא לנו הוא, כי אם לצרינו! ואנו עומדים לפני הכותל המערבי והוגים בהלך נפש, ואבן מקיר תזעק, כמו תביע רוחה לנו, כמו תחפץ לגלות לנו תעלומות מני קדם, זו “כבשת הרש”, זו “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה”. מי יעיז בנפשו לחסום את דרכנו אליה? להיפך, חובה לחסום את הדרך, על כל פנים בשעת תפילה, למוליכי עגלות מהמבואות האפלים ומהסמטאות המעוקלות הסמוכות לשם, שגם הם הקדש מושלמני נושן, כידוע.
באחרונה נשאר עוד לברר אך דבר אחד, הוא הדבר שצוררינו מתאמצים לבלבל בו את דעת הקהל. הם אומרים: היהודים דורשים ניקוש המקומות הקדושים, כלומר, עקירתם מרשות בעליהם והכנסתם לרשות-בעלים אחרת. דרישת ניקוש מחייבת, קודם כל, הכרת קנין ומשפט העובר מיד ליד. לא כך אנו מסתכלים במקומות ובבניינים של קדושה! זה דרך חול ומנהג אנשי השוק! מקומות ובתים קדושים אינם אפותיקאות ונכסים, אחוזה וקנין אשר יעברו מרשות לרשות, בתור בעולי בעלים עתיקי ימים, או חדשים מקרוב בו.
בית המקדש הראשון היה בית זבול לאלהים ומכון לשבתו עולמים, “וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך… אתה תשמע השמים –––ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי” (מלכים א, ח, מב-מג), ולפי דברי חכם אחד מחכמי ישראל היה יציע מיוחד בעד הנכרים בבית המקדש (אברבנאל בפירושו ליחזקאל מ), ו“באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים ואמרו” וגו' (ישעיה ב, ב-ג). והנה אנו בהדי כבישי דקב"ה למה לן, והצפון בחיק העתיד לאלהים פתרונו; אך בהווה – כל בית מקדש וכל בית תפילה לכל דת ודת, קדושתו לחברת בני אדם המחזיקה בו חופפת עליו. זה הוא יותר מרשות בעלים. הר הבית הוא קדוש לנו, שכינה לא זזה משם. הדבר הזה הוא כתוב על לוח לבנו, ואין אנו צריכים לספר המקנה או לשטר מכירה. הגשם חלף הלך לו, אך הרוח, הנשמה, שאין לה דמות הגוף, נשארה. גם הר סיני הוא קדוש לנו, ואנו יודעים, שבעלי הדת הנוצרית הקימו שם מנזרים, ויחזיקו בו – אלהים עמהם! יחזיקו בו; אבל גם הנוצרים לא יוכלו לגזור עלינו, לבל נעיז לחשוב את הר סיני להר קדשנו. אין זה דבר העשוי להיות ניתן או ניטל. הרי זה כמעט, כאילו יאמר איש או עם, לקנות את הפירמידות המצריות, או את האקרופוליס ביוון, או את הקפיטול ברומא, או את מפל המים של ניאגארה או את המון-בלאן, שהם פלאי-הטבע בארץ, אף מי שהוא כל-יכול איננו יכול לשנות את הדברים שהיו.
היה הר סיני הר ישראל, הר תורת ישראל, ויישאר בתכונתו זאת לעולמי עד, גם אם יבנו שם אלף מנזרים. מערת המכפלה תישאר מקום קבורת האבות של האומה הישראלית, ואברהם יצחק ויעקב לא יתהפכו לאחרים, אף אם יושיבו שם אלף שומרים פותחים וסוגרים, לא יתוקן הדבר בעיקרו; גם אם יתנו לנו תעודה כתובה וחתומה בעדים כמשפט, כי מערת המכפלה היא לנו, ישונה הדבר אולי להנאתם של סיירים, או בתור הכנסה לשמשים, שלא השמשים שלהם, אלא השמשים שלנו יקבלו מתן יד (מפני שמקומות קדושים הם בעוונותינו הרבים גם… עסק), אבל לא בעיקר תכונתם של אברהם יצחק ויעקב כמו שהם משורשים בעומק נפשנו. אילו היה לבנו תועה במחשבות ניקוש ודרישת השבת “אחוזות” ל“בעליהן” הראשונים, הן אז לא נתאחזנו ולא נתהדקנו דוקא לתשעת נדבכי אבן של הכותל המערבי (אף עם תשעה עשר הנדבכים הרפודים ביסודם במעבה האדמה), שגורל אחד להם ולעם ישראל המשוקע בחומות אחרות; אך היינו דנים על דבר משפט הגאולה למוסדי-דור ודור עתיקים אחרים!
הלא אין לנו כמעט מאומה, הלא “לקחו” את כל אשר לנו, כמעט גם את משה רבנו! ובכן נלך ונדרוש את העושק, כדי לקבוע בדין ומשפט, והעד עדים וכתוב וחתום בספר, שיש לנו הר הכרמל והר גלבוע והר תבור וביתר ואנטיפטריס, והממשלה תסכים, והנוטריוס יקיים בגושפנקה? לא! כל המושג הזה של דיני שלי ושלך ומשפט בעלים, הנה של בני אדם קטנים בחייהם ובעסקיהם יום יום בתור רוכשים ובעלים ועושקים של הון ונחלה, רגילים הם כל כך בצורתו הפעוטה, עד כי לבם יסיתם לענוק בו גלגל חמה, ולפרוש את מצודתו, מצודת קורי עכביש, על מצוקי מצבות איתנות, מוסדות ואישים, מכונים ומקומות המסמנים רעיונות נשגבים ומעשים בוראי תקופה שנכנסו לשערי הנצח, ולא יבינו כי כל אלה התרוממו למעלה למעלה מהמיקח, והממכר והתמורה לא יסולאו בכל הון, ואין לשום ניקוש תפיסה בהם. ניקוש הוא אמצעי ממשלתי בדברים של חול; לא רק רשות, אלא גם חובה, לפעמים, להעביר מקומות או בתים מרשות לרשות, שדות כדי לעבדם, בנינים כדי לעשות דרכים, דרכים עקלקלים כדי לסול מסילות רחבות ומרווחות ועוד כאלה בשביל חלוקת נחלה והון באופן ישר, בשביל עבודה וקניין פירות וכדומה, או בשביל שיעבוד ורידוי ממלכתי יותר חזק, ונכתב בספר ונרשם ברשימת האפותיקאות. כל נימוסי-חול אלה אין מקומם בדברים אצורים ונשמרים בגנזי נפש עם. אין ליטול שום דבר ואין לוותר על שום דבר. בבחינה זו הננו, כמו שקרא לנו נביא המושלמנים בצדק “עם הספר”. כל דבר חפץ וכל משא נפש אשר טיפחנו וריבינו במשך אלפי שנים הוא ספון בו, לא נחליפם ולא נמיר אותם, ואין לנו כל צורך לבוא בשבילם בעקיפים או בערכאות. יש לנו ספר-אפותיקאות גדול! יפה אמרו חכמים להורדוס אם זיינך עלך ספרך כאן!
ירושלים היא מלאה דתות, זו בצד זו. כולן בנותיה ובנות בנותיה של היהדות, כולן יצאו מירושלים ושבו לירושלים, ושם עומדת כל אחת מהן ברשות עצמה. לבעלי הדתות השונות יש קבלות והשקפות, לא רק דתיות, אך גם היסטוריות, סותרות זו את זו, והן מזדעזעות על ידי גירוי כל שהוא. בענינים כאלה אין שורת הדין נוהגת, ואין מופת מכריע, בלתי אם הרגש והאמונה, ואמונתו של כל אדם חביבה עליו משל חברו, והקבלה שיש בידו מאבותיו נאמנת לו משל זולתו. הרוחות נושבות מפאות מתנגדות, הזרמים שוטפים מצדדים שונים, ובכל מקום פגישתם נראה עלעול ומערבלה. אלה הם תנאי המצב, עובדות נתונות, שבאו לנו מן המוכן בבית החרושת הגדול של ההיסטוריה, וכל איש מדיני, הרוצה לפעול בעולם המעשה, איננו רשאי להעלים עין מהם, אף בשעה שהוא מתרגש. לעם ישראל יש בנוגע לזה שיטה קבועה. אנחנו נקיים מכל גירוי ונדנוד של קנאת-דת, אש זרה היא לנו!
מי מנה עפר יעקב, עפרות קודש, אשר תצפון ארצנו בחיקה? אך לא נבקש חשבונות רבים, לא נעורר רפאים ולא נטעון טענות של עירוב תחומין ושתופי מבואות, למי משפט מקום קדוש זה או מקום קדוש אחר. לא זו הדרך ולא זה מחוז חפצנו! לא במרד ולא במעל, לא בתחבולות ולא ביד נטויה עם שהוא תקיף ממנו או ממי שאיננו תקיף ממנו, נחפץ להורידו ממשגבו. לא נזרוק מרה בשום דת ובשום עם אחר, אך נתאמץ לכרות ברית שלום עם כולם, וביחוד עם העם הערבי, אשר את טובתו אנחנו דורשים בכל לבנו באמת. לא נאחז ברשת ריבי דת, אשר כל באיה לא ישובון. הבטחון בצדק יתן לנו עוז ותעצומות לקוות, כי בדרך זו, אשר ממנה לא נסור במלוא השערה, נצליח ברוב עבודה וברוב ימים להסיר את כל המכשולים. אם הדבר הזה ייחשב בעיני רבים כנס; עם מלומד בנסים אנחנו, וגם הנס הזה בוא יבוא. היה לנו עבר אדיר ורב פעלים, מלא ברכה ואושר בארץ אבותינו, והעבר ההוא היה תקופת עבודה. אחרי כן, בדורות הביניים, התחולל שם פולמוס אחר פולמוס וכיבוש אחר כיבוש, אגרוף רשע וחפץ עריצים, והארץ מלאה דמים על פי רוב מ“מלחמות אלוהים”, ויתפוצצו רשפי אש קנאה וזדון, ותשם הארץ. על כל תקופת-הדמים ההיא אנו מדלגים ושבים לתקופת ההוד, לתקופת עבודת השלום. בעבודה גלויה וישרה לעיני כל יושבי תבל אנו מחדשים את פני הארץ לטוב לנו ולטוב לכל העמים.
ובכן: ריב דת לא יזכר ולא יפקד! אנו דנים על הקלקלה הנוראה של חילול כבודנו וחופשנו ושלומנו, שהמאורע הנתעב על יד הכותל המערבי הפיץ עליו אור מבריק ומבהיל. כשמשעבדים את חופשנו, וכשנועזים להשליך עלינו שיקוצים במקום קדוש לנו זה אלפי שנים, לא נכבוש פנינו בקרקע, לא נשים סתר פנים לנו, לא נדבר במחמאות פה ובאחיזת החבל בשני ראשיו, אך נדבר גלוי ובפה מלא את אשר אנחנו דורשים. לא נירא מפני התקיפים ושאתם לא תבעתנו, ולא נלא עד אשר משפטנו כאור יצא; כבוד לעמנו וחופש לעבודת הקודש! תריס בפני פורעניות כאלה לעתיד! לא נסבול חבלי שיעבוד, מיני חומרות וסייגים של ישיבה או לא-ישיבה, של מחיצה או לא-מחיצה ביום הכיפורים או בכל יום אחר, אשר יגזרו עלינו בני אדם מן החוץ בכל תואנה ואמתלא שתהיה! לא יועילו כל תחבולות צוררינו ונפתוליהם להאפיל על האמת ולהאשימנו בפגיעה כל שהיא בקדשי הדת המושלמנית הקדושה להם. אין שום דת בעולם שתבוא אל הקודש פנימה לדת חברתה לצוות עליה, איך לערוך את פולחנה, ואין שום משטרה בעולם שלא תאסור לעגלונים ולמושכי מסחבות ולכל ארחי ופרחי לעשות שאון ולעבור בתוך עדת מתפללים – כמו שהשכיל הרב הכולל לארצות בריטניה הגדולה, ד"ר הרץ, לאמר – לו גם תהי הדת הזאת דת האלילים “שינטו”! חילול קודש כזה לא יסבול עמנו.
ואנחנו אל יפול לבנו ואל תרפינה ידינו מפני קשי הדבר וסבכיו ודחיותיו. הדין עמנו, היושר הוא מעוז לנו, ובטוחים אנו כי לא רק אנגליה וחבר העמים, אך גם העם הערבי על ידי בחירי מנהיגיו, כשוך סערת תאוות רגע, יתעורר על חמס, ושם קץ למצב פרוע אשר ימיט עליו חרפה. אנחנו נישאר נאמנים ונוטרי המסורת הלאומית. “שכינה”— כבוד אלהי ישראל – “לא זזה ולא תזוז ממקומה”.
[לונדון, כסליו תרפ"ט, 1928]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.