הציפורים היו כל כך איומות, שהיו מוכרחים להרוג אותן. הן נראו כנשמת הרע, בעיניהן הקטנות הקודחות, בפרפור המתמיד, בחום הגוף שהיה בו מן הגסות, בקול הצווחני, העצבני. הן היו מיותרות כמיתר גרוע, כחלודה; מטילות צואתן על מרפסות השיש, מפחידות תינוקות ביעף פתאומי; טפשות. אין טפש כצפור.

שניים עסקו במלאכת הריגת הציפורים במקומותינו: הגבוה והנמוך. הגבוה עשה זאת ביסודיות ובשקט, כשהבעת עיניו אינה משתנה. הנמוך היה מכניס שמץ מעצמו בכל צפור שקטל; מודד, מועך, מוחה זיעה ויורק. אנחנו הילדים תמהנו מנין נטל כל כך הרבה רוק.

הכרנו את השניים מילדוּת. כשלא רצינו לאכול, היתה אמנו אומרת: תיכף יבוא קוטל הציפורים. אבל אנחנו ידענו שקוטלי הציפורים לא יעשו לנו כל רע. הם באו רק להגן עלינו מפני הציפורים האיומות.

כמה מאתנו, האמיצים ביותר שבינינו, היו עוברים ברחוב כתום הקטל, ומלקטים נוצות יפות. ילדי המשפחה שלנו לא אהבו את הספורט הזה. הנוצות היו מכוסות דם, מפרפרות ביד בכל משב־רוח, דביקות. מעוררות בחילה. על בן השכן סיפרו פעם שבעטיה של התערבות הרים בידו ציפור קטולה והחזיקה בחופן שלוש דקות תמימות. הוא היה מוחזק גיבור השכונה, אבל גם מוקצה מחמת מיאוס, טמא. ילדים ממשפחות טובות לא היו נוגעים בצפרים מעולם; ולאחר שעברו את גיל ההתבגרות, אף לא היו מדברים עליהן. כל שיחה בנושא זה נחשבה לעיסוק של תינוקות. כולם ידעו שהגבוה והנמוך ממלאים את חובתם העירונית, וזהו זה.

כך היו פני הדברים בשכונה עד לפני שנה, בערך. לפני כשנה, בעת התכנסות התפילה – ובעירנו מתכנסים להתפלל בככר הגדולה מדי שלושה ימים, זקן וטף, – לחש באזני ידידי הטוב ביותר שהציפורים הולכות ונגמרות. תחילה השתקתי אותו, גם מפני ששיחה בנושא טמא כזה בעת תפילה כמוה ככפירה, וגם מפני שבאמת לא היה נאה לנערים בגילנו לדבר על הציפורים. אבל אחר־כך, כשנשא הכוהן קולו בתפילת יחיד, חשבתי מעט, והגעתי למסקנה שאם אמת הדבר, ודאי ילכו להם הגבוה והנמוך לעיר אחרת.

אבל הגבוה והנמוך לא הלכו לעיר אחרת, כי נתברר שבכל הערים יש גבוה ונמוך, ואין צורך בנוספים.

חלפו כמה שבועות. הגבוה החל פוסע ברחובות באפס־מעשה, והנמוך החל יורק בלי סיבה. הסיפורים באמת הלכו ופחתו. פה ושם יכולת עוד לשמוע איזה פרפור נאלח של גופיף חם באיזה ענף, על איזה גג; פה ושם נבהלת למראה פלבול פתאומי ליד חלון; אבל בסך הכל כמעט שלא נותרו עוד ציפורים. מרפסות בתינו היו נקיות, והשקט בבקרי־חג היה נפלא.

אני מספר לך כל זאת, כדי שתדע מה קרה פה במקרה שלא אחזור מבית־הספר, ולא תטלפן למשטרה או משהו. אתה זר אצלנו ואינך מבין. לפני ארבעה חודשים לא חזר אחי הקטן מן הגן. הוא לכלך את המרפסת, ורץ לברוח, והנמוך מצא אותו. לא היה לו מזל.

עכשיו אני צריך ללכת. צריך לחשב את הזמן ואת הדרך בדיוק, כדי שלא ארוץ, לא אדבר בקול, לא אתחמם. ואם תראה אותי ברחוב, אל תתפלא שאיני אומר לך שלום – אינני רוצה שמישהו ילשין עלי שפלבלתי בעיניים.